"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" וגו' (שמות יב,א-ב). בפס' נאמרה מצות קידוש החודש: 'מצוה ד – לקדש חודשים ולעבר שנים. לקדש חדשים ולעבר שנים, בבית דין גדול בחכמה סמוך בארץ, ולקבוע מועדי השנה על פי אותו קידוש, שנאמר "החדש הזה לכם ראש חדשים" (שמות יב, ב), כלומר כשתראו חדושה של לבנה תקבעו לכם ראש חדש' (החינוך, מצוה ד). ה' מצווה על קידוש החודש, כיון שחג פסח חל ע"פ התאריך, ותיכף יצווה אותם על הפסח, לכן הקדים את מצוות החודש (אמנם לכאורה הפסח נעשה מתוך הזמנים שנעשו המכות. אולם כיון שמודגשים הזמנים ע"פ תאריכים, שבעשור יקחו את הכבש ובי"ד ישחטוהו, מובן שזה נעשה על גבי זמנים בחודש, שראוי שייעשה אז חג הפסח; שה' קבע מראש שיצאו בתאריך זה הראוי לחג הפסח, ולכן זהו עשיית הפסח שנקבע בתורה שיהיה בתאריך זה [שהתורה קדמה לעולם], ולכן קשור לעשיה ע"פ קביעת התאריך כמו בשאר הפסחים שבמשך השנים. וכן כיון שמצוה בהמשך על חג הפסח לדורות, שבכלל הדורות זה נקבע ע”פ תאריך, אז ראוי שקודם יצטוו על התאריך). על מצוות קידוש ר"ח נאמר בגמ' שכאשר בי"ד קבע זה חל תמיד, כמובא על המקרה שר"י ור"ג חלקו על קביעת ר"ח, ור"ג הכריחו לבא אליו תוך חילול יוה"כ שחל ע"פ חשבונו: 'דתניא: הלך ר"ע ומצאו לרבי יהושע כשהוא מיצר, אמר לו: רבי, מפני מה אתה מיצר? אמר לו: עקיבא ראוי לו שיפול למטה י"ב חדש ואל יגזור עליו גזירה זו. א"ל: רבי, תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני? אמר לו: אמור. אמר לו: הרי הוא אומר: (ויקרא כג, ב) "אתם אתם אתם" ג' פעמים; אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, אתם אפילו מוטעין. בלשון הזה אמר לו: עקיבא נחמתני נחמתני' (ר"ה כה,א). אולי נאמר שלושה סוגים של קלקול (מעבר לפשטות שכל אחד מדבר על מקרה אחר ולכן צריך לומר שבכ"ז חל כמו שקבעו), כרמז לשלושת הרגלים שתלויים בקידוש החודש, שע"י קביעת בי"ד הם מתקדשים בכל מצב שהוא. פסח זהו יציאת בנ"י ממצרים ששם עבדו ע"ז במזיד, כנגדו נאמר 'מזידין'. בשבועות היה מתן תורה והוא נפגם ע"י מעשה העגל, שאותו עשו הערב רב והם גם משכו את ישראל אחריהם ('"אלה אלהיך" - ולא נאמר אלה אלהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו' [רש"י; שמות לב,ד])[וזה קשור גם למתן תורה עצמו, שה' אמר למשה שלא לקבל את הערב רב, כך שהם לא היו צריכים להיות במעמד מתן תורה], כנגדו נאמר 'מוטעין' – שהטעו את ישראל לעשות את העגל במקום משה. (ע"פ הגר"א) סוכות חל בזמן שחזרו ענני הכבוד לאחר שניתקן חטא העגל בעקבות התחלת העבודה על המשכן; ממילא זה נרמז בשגגה, כנגד שחוטא שחוזר בתשובה מיראה מתכפר לו החטא ע"י שנעשה לו כשגגה (יומא פו,ב), כנגדו נאמר 'שוגגין'. אולי גם החגים הם כנגד שלוש חרויות: חירות פיזית-לאומית שזהו בפסח שיצאו מעבדות, חירות רוחנית-תרבותית שזהו שבועות שקיבלנו את התורה, וחירות עצמית של האדם מתענוגי העולם, משעבוד לגוף ויצריו שכנגדו זהו סוכות (כך מביא מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת השבת והמועד', מאמר 'חג סוכות בימי עזרא ונחמיה'). שכך כעין פסח שהוא חירות משעבוד פיזי כנגדו זה מזיד, שבהיותו עבד הוא מתרחק מעבדות לה', ולא אכפת לו מה ה' דורש ממנו. שבועות שזה חירות משעבוד רוחני זהו מוטעים, שהם שקועים בתפיסה ובתרבות של האחרים ולכן חושבים כמותם, ולכן זהו שטועים בגללם, שזהו כעין מוטעים על ידם. סוכות שזה חירות משעבוד לגוף ויצריו, זהו שוגג, שמרוב רצונו להנות בעולם הוא פועל בלי לחשוב אלא בטירוף חושים. (או פסח זה שגגה, שמרוב העבדות שהאדון לוחץ הוא לא שם לב למעשיו ופועל בשוגג; וסוכות זה מזיד, שיצריו דוחפים אותו בכח לחטוא – במזיד [כמומר לתאבון]). אולי בשלושת הדברים יש כעין רמז לכך שבי"ד שקבע לא נכון זה חל, אבל מרמז שיש דברים שהם חמורים בקביעת החודש ועליהם לא עובר בשקט. שזהו כשקובעים בחו"ל במקום בא"י, כמסופר בגמ': 'כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ, שגרו אחריו שני ת"ח – רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל … אמרו לו: גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרנים, והם שגרונו אצלך. וכן אמרו לנו: לכו ואמרו לו בשמנו: אם שומע מוטב; ואם לאו, יהא בנדוי. ואמרו לאחינו שבגולה: אם שומעין מוטב; ואם לאו, יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכנור, ויכפרו כולם ויאמרו: אין להם חלק באלקי ישראל. מיד געו כל העם בבכיה ואמרו: חס ושלום, יש לנו חלק באלקי ישראל. וכל כך למה? משום שנאמר (ישעיהו ב, ג) "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”' (ברכות סג,א-ב). שאם הם בכ"ז יקבעו את החודש בחו"ל אז יתברר שיש כאן מזיד, שזהו חנינא בן אחי ר"י שעושה על אף שאמרו לו שלא לעשות; ויש שוגג שזהו אחיה שהוא 'אדם גדול היה וראש לבני הגולה' (רש”י), כך שהוא אדם שנחשב שפועל על דעת עצמו בשל גדולתו (לכן על שניהם אמרו שילכו לעשות ע"ז, שגם לאחיה יש כעין מעשה פעיל כלעצמו), והוא לא יודע שאסור לו לפעול כיון שהוא סומך על חנינא שיודע מה נכון לעשות, שזהו שהוא שוגג, ושאר האנשים סתם מוטעים על ידם, שנגררים אחריהם לגמרי. אולי גם נאמר להם כאן מצות קידוש החודש בזמן המכות שזה תהליך היציאה מצרים, ולקראת היציאה ממצרים, כרמז שנגאלים בשביל להיות עבדי ה' בשמירת התו"מ; לכן נאמר מצוות קידוש החודש שמרמז לכל התורה (כמו שאומר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א שבמצוות קידוש החודש יש רמז למהות כל התורה – קידוש הזמן החיים והעולם ['הגלות והגאולה', 'קידוש החודש – ישראל והזמנים']) ויש בו גילוי של שלושה דברים שמראים את כוחנו בקביעת המציאות בעולם (שאנו קובעים את הר”ח וממילא גם את החגים), שכך בקבלת מצוה זו מתגלה בעולם כוחנו הרוחני בעשיית רצון ה', שלכן ה' פעל להוציאנו ממצרים כדי לעשות רצונו, וזה מעל הטבע כמו שאנו קובעים לטבע. וביציאה ממצרים היו כמה שלבים (שנאמרו בלשונות הגאולה), כששלושת הראשונים הם גאולה ממצרים עצמם בגאולה פיזית, שעל גבי זה יכולנו לקבל ולגלות את כוחנו בעשיית רצון ה' ע"י קבלת התורה (שזה השלב הרביעי [“ולקחתי”]). כך רומז בשוגגים כנגד השלב הראשון – של תחילת המכות, שמצרים פעלו כעין שוגגים, כיון שלא ידעו את כח ה' ולכן לא שמעו לבקשתו לשחרר את ישראל, שזה בהתחלת המכות. כנגד השלב השני – של מכת בכורות והיציאה ממצרים, זה לאחר שמצרים הוכו והיקשו ליבם ולכן נענשו כ"ך, שזהו מזידים. כנגד השלב השלישי – של קריעת ים סוף, זה מוטעין, שמצרים רדפו אחרי ישראל ע"י שהוטעו ע"י ישראל וכן הוטעו ע"י שראו שבעל צפון לא נפגע ולכן חשבו שיכולים להילחם מכוחו: '"וישבו" – לאחוריהם, לצד מצרים היו מקרבין כל יום השלישי, כדי להטעות את פרעה שיאמר תועים הם בדרך, כמו שנאמר "ואמר פרעה לבני ישראל" וגו' … "לפני בעל צפון" - (מכילתא) הוא נשאר מכל אלהי מצרים כדי להטעותן שיאמרו קשה יראתן, ועליו פירש איוב (איוב יב) "משגיא לגוים ויאבדם“' (רש”י; שמות יד,ב). [אולי זה נרמז שפרשת החודש נאמרה "אל משה ואל אהרן בארץ מצרים", שמודגש שזה בארץ מצרים כרמז שצריכים ליגאל ולצאת משם, ולכן קיבלו את המצוה, שבכך יתגלה כנגד הכאת מצרים – שראוי שיוכו. מובא שמשה התקשה בקידוש החודש: 'תנא דבי רבי ישמעאל: שלשה דברים היו קשין לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו. ואלו הן: מנורה, וראש חדש ושרצים ... ראש חודש, דכתיב (שמות יב, ב) "החודש הזה לכם ראש חדשים"' וכו' (מנחות כט,א), אולי זה כרמז שאם התקשה אז יכול היה לטעות, שזה מרמז על טעות בקידוש החודש שעל זה נאמר שזה נקבע בכ"ז, שבכך מרמז שיש שלשה דברי טעות, שכנגדם התגלה כאן בהקשר להכאת מצרים].