בס''ד                      פרשת בא: האם מותר לאכול ארבה

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה (י, יד), על הארבה שבא אל מצרים, שנאמר עליו שלא יהיה כמוהו: ''וַיַּ֣עַל הָֽאַרְבֶּ֗ה עַ֚ל כָּל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיָּ֕נַח בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל מִצְרָ֑יִם כָּבֵ֣ד מְאֹ֔ד לְ֠פָנָיו לֹא־הָ֨יָה כֵ֤ן אַרְבֶּה֙ כָּמֹ֔הוּ וְאַחֲרָ֖יו לֹ֥א יִֽהְיֶה־ כֵּֽן''. המפרשים התקשו בכך, שכן בספר יואל (ב, ב), מסופר על ארבה גדול שהכה את הארץ: ''לֹ֤א נִֽהְיָה֙ מִן־הָ֣עוֹלָ֔ם'', ועולה מכאן שהיה גדול מהארבה של מצרים:

א. רש''י על התורה פירש, שאמנם הארבה בספר יואל היה כבד מהארבה שבא על מצרים, אבל הייחודיות במצרים הייתה, שהגיע מין אחד של ארבה בלבד, וכך לא יהיה. ב. הרמב''ן (שם) הקשה על רש''י, שהרי בתהילים נאמר על ארבה מצרים, שהגיעו גם חסילים וילק, ומכאן שבאו יותר ממין אחד. משום כך ביאר, שכוונת התורה לומר שדווקא במצרים לא יהיה כזה ארבה , ייתכן בגלל הלחות הבאה מהיאור, אך בשאר המקומות ייתכן שיהיה ארבה, וכמו שאכן מסופר בספר יואל[1]. ובלשונו:

''ואחריו לא יהיה כן: הכתוב מודיע אותנו מדרך הנבואה שאחריו לא יהיה כן. וכתב רש"י ואותו שהיה בימי יואל שנאמר בו כמוהו לא נהיה מן העולם... אותו של יואל היה על ידי מינים הרבה... אבל של משה שלא היה אלא מין אחד. ואלו דברים בטלים... אבל "בכל גבול מצרים" נמשך, לפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן שם. ויתכן כי בעבור היות ארץ מצרים לחה מאד ביאור, לא יהיה שם ארבה גדול, כי דרכו לבא בשני עצירת המטר.''

ג. האברבנאל (פרק א'), בגישה אחרת לגמרי סובר, שלמעשה הארבה בימי יואל כלל איננו ארבה כפשוטו, אלא משל לארבע המלכויות שיבואו להילחם בעם ישראל (ואם כן  אין צורך לדון בסתירה בין הארבה במצרים לזה שבימי יואל). הגזם הוא מלכות בבל, הארבה הוא מלכות פרס ומדי, הילק הוא מלכות יוון והחסיל הוא מלכות אדום.

בעקבות התורה הכותבת על הארבה שבא על מצרים, נעסוק השבוע בשאלה האם מותר לאכול חגבים. תחילה נעסוק בסימני החגב, במסורות שהיו לאכילתו, ומדוע אכילתו הופסקה בקרב עדות רבות במהלך השנים. לבסוף נעסוק בנזקים שגורם החגב כאשר הוא הופך להיות ארבה, דהיינו כאשר הוא מתאגד ללהקות, דבר שגרם לקביעת תעניות ולברכות מיוחדות.

סימני הארבה

כאשר דנה התורה בפרשת שמיני (יא, כא) בסימני החגב, היא כותבת שני סימנים שבאמצעותם ניתן להבחין בכשרותו. סימן ראשון, יש לו ארבע רגליים. סימן שני, מעל לארבעת רגליו, יש שני רגליים נוספות, בהן הוא משתמש כדי לנתר. המשנה במסכת חולין (נט ע''א) כותבת על שני סימנים שהוסיפו חכמים; יש לו ארבע כנפיים, ושכנפיו מכסות את רוב גופו. עוד מובאים דברי רבי יוסי, האומר 'ושמו חגב'. נחלקו הראשונים האם הוא בא לחלוק על תנא קמא, או לבאר את דבריו:

א. הרא''ש (ג, סו) והריב''ם (שם) הבינו, שרבי יוסי בא לפרש את שיטת תנא קמא, כשבנוסף לארבעת הסימנים, צריך ששמו יהיה 'חגב'. ראייה לדבריהם הביאו מהגמרא הכותבת שלדעת דבי רב, יש צורך בחמישה סימנים, ויש להוסיף על סימני המשנה סימן שראש החגב לא יהיה ארוך. ואילו לדעת תנא דבי רבי ישמעאל, יש צורך בארבעה סימנים, ואת המקור שממנו לומד רב את הסימן החמישי, לומדים שבנוסף לסימנים צריך ששמו יהיה 'חגב'. כיוון שבמשנה יש ארבעה סימנים ולא חמישה, מוכח שהלכה כתנא דבי רבי ישמעאל, ואם כן יש צורך בתנאי ששמו יהיה 'חגב', וכדברי רבי יוסי שבא רק לפרש דברי תנא קמא. ובלשונו:

''הילכך נראה דהלכתא כתנא דבי רבי ישמעאל, דמתניתין אתיא כוותיה, דלא קתני אלא ארבע סימנים. ומתוך זה היה אומר הריב"ם ז"ל, דרבי יוסי דמתניתין מפרש דברי תנא קמא, ולא פליג, מדאכשר תנא קמא בארבע סימנים ולא בעי אין ראשו ארוך, אם כן סבר כתנא דבי רבי ישמעאל, ואייתר ליה חגב לרבות שמו חגב. הלכך האידנא (= בזמן הזה) אפילו חגב הבא בארבע סימנים אין לאוכלו אלא במסורת, עד שיהא מקובל ששמו חגב.''

ב. הרי''ף (כג ע''א) על פי הבנת הר''ן (שם, ד''ה רבי) חלק וסבר, שיש מחלוקת האם בנוסף לסימנים צריך ששמו יהיה חגב. להלכה, כיוון שהרי''ף הביא את המשנה כצורתה מבלי לשנות, מסתמא הלכה כדעת תנא קמא שכן הוא מייצג את שיטת חכמים, ואין צורך ששמו יהיה חגב. כיצד יישב את ראיית הרא''ש, שמתוך כך שהתנא של המשנה מונה ארבעה סימנים, משמע שהלכה כרבי ישמעאל, ואם כן צריך גם ששמו יהיה חגב? הר''ן הביא אפשרות, שבספרא משמע שדי בארבעה סימנים בלבד, וכמותה להלכה.

ההלכה והמנהג

להלכה פסק השולחן ערוך (יו''ד פה, א) כדעת רוב הראשונים, שעל מנת שיהיה מותר לאכול חגבים, לא די בכך שיהיו הסימנים המתאימים, אלא צריך ששמו יהיה חגב. למרות זאת, כפי שהציג פרופסור זהר עמר (הארבה במסורת ישראל), במהלך הדורות התעוררה מחלוקת האם אכן יש לאוכלו, מחלוקת שסובבת סביב השאלה האם השתמרה המסורת 'מהו חגב', ותרבות האכילה:

א. בקהילות תימן וספרד, נהגו לאכול חגבים, וכפי שמעיד כבר הרשב''א (חולין סה ע''א ד''ה ולעניין), שישנם מקומות רבים בספרד שכך מנהגם. בין השאר, הסיבה שהמשיכו לשמור על מסורת האכילה בפרט בקהילות תימן והסביבה היא, שבאזורים אלו, מחמת מזג האוויר, ישנם מקרים מרובים של ארבה, דהיינו התקבצות של מיליוני ומיליארדי חגבים, לכן נתקלו בהם הרבה, והיה עניין לשמור על מסורת אכילתו, בפרט שהארבה כילה את התבואה. ובלשון הרב עמרם קורח (סערות תימן עמ' צד):

''וכשיראו כנף ממנו ישמחו לקראתו... לעת ערב, מביטים מעל הגגות לידע מקום חנייתו, אפילו יהיה רחוק מהלך שעה או יותר, משכימים קודם עלות השחר בעת שהוא קפוא מהקור, ויוצאים מהעיר אנשים, נשים וטף, וכל אחד כיסו בידו, אוסף ממנו כל מה שיכול לישא... ונכנסים אל המדינה ששים ושמחים כמוצא שלל רב. בכל בית נמצאים שנים שלושה תנורים שפיהם כלפי מעלה, מסיקים אותם... וסותמים פי התנור, עד שיצלה הארבה יפה.''

ב. בקהילות אשכנז ופרובנס, נהגו שלא לאכול חגבים, כפי שמעידים רש''י (ויקרא יא, כא) והמאירי (חולין סה ע''א), והסיבה לכך היא שלמרות שזיהו את סימני החגב, לא ידעו להגדיר מה נקרא 'חגב'. בטעם איבוד המסורת כתב זהר עמר (שם, עמ' 61), שתופעת הארבה לא הייתה נפוצה באירופה, ולכן גם אכילת החגבים לא הייתה נפוצה, דבר שהוביל לשכחת המסורת. עוד הביא בשם רבי יצחק מקורביל, שבאשכנז לא היו בקיאים בלשון הקודש, ולכן לא יודעים לקרוא לחיות בשמן המדויק.

גם בחלק מקהילות תוניסיה, למרות שבתחילה היו נוהגים לאכול חגבים, כמנהג שאר אזורם, בעקבות פסיקתו של רבי חיים בן עטר (פרי תואר, יו''ד פה), הפסיקו אכילתם במהלך השנים. לטענתו, המנהג שכן נהגו לאכול, ייסודו בטעות, ואכלו אותו רק בגלל שנות הבצורת, כי אז לא הייתה ברירה. ולראייה שמנהג זה טעות, מכך שהרי את בני החגבים לא אוכלים, והרי כלל הוא, שטמא מה שיצא מטמא. בנוסף, כלל לא ברור שאותו חגב עומד בסימני הכשרות, וייתכן שכרעיו אינם במקום המאפשר כשרות. ובלשונו:

''ומעתה אין לחוש למנהג שנהגו בו היתר, כי לא מנהג הגון הוא, ולא נהגו אלא בשנת בצורת פשטו ידיהם, וכדברי הרב הזקן. וכל גלילות ישראל שמיוחדים מימי קדם כבני תורה, לא נהגו היתר במין עצמו הרגיל ביניהם, וכבר כביר מצאה ידי ופירשתי והפרשתי כל יחידי בני עירי מהם ואסרום, ואחד מהם שלא שת לבו לדבר זה, הראוהו בחלום שהיה אוכל שקצים ורמשים, והעירוהו כי הם הארבה שאכל בו ביום.''

הסתמכות על המסורת של אחרים

האם קהילות אשכנז וספרד, יכולים לסמוך על מסורת התימנים, ובזמן הזה לאכול חגבים? בעבר (נח שנה א') ראינו שנחלקו הפוסקים האם כשאוכלים עוף, ניתן להסתמך על הסימנים בלבד או שיש צורך במסורת. כאמור אז, ממחלוקת זו גם השתלשלה מחלוקת הפוסקים האם צריך מסורת על אכילת חיות ובהמות, מחלוקת שהשפיעה האם מותרת אכילת ג'ירפה בזמן הזה.

לגבי הסתמכות על מסורת אחרים, הביא השולחן ערוך (יו''ד פב, ה) מחלוקת בין הראשונים: הרא''ש (חולין ג, ס), סבר שניתן לסמוך על המסורת, שהרי הסיבה שלא אכלוהו עד כה, אינה מפני שחושבים שיש בכך איסור, אלא רק משום שאין להם מסורת. לעומת זאת הרשב''א (תורת הבית ב, ג) נטה לאסור במקומות בהם קיבלו על עצמם לאיסור, מחשש שמא יטעו במינים אחרים האסורים.

למעשה השולחן ערוך (שם) כתב שנכון לחוש לדעת האוסרים, כך שאין בכך איסור של ממש, והרוצה להקל ולאכול ארבה כמנהג התימנים יש לו על מי לסמוך. הש''ך (שם, יא) העיר, שבמקומות בהם נהגו לאסור רק מחמת חוסר במסורת, ולא בגלל החשש שמא יטעו בין מין טמא לטהור, ניתן לכתחילה לסמוך על מסורת המקילים, ונראה שזה המצב ביחס לאכילת הארבה.

נזקי הארבה

בדרך כלל, החגב אינו חי בלהקות גדולות, אלא באופן בודד, הוא בעל פעילות נמוכה, ונשאר באזור בו נולד. רק בשנות גשם מרובים, באזורים בהם חי החגב, יש עלייה בכמות התבואה והצמחייה, וישנה התפרצות הולדה משמעותית, והחגב נהפך לארבה. בנוסף לשינוי בכמותו, הופך הארבה לתזזיתי, צבעו משתנה, והוא מפתח כנפיים המאפשרות לו תנועה ממקום למקום.

למרות שבשנים האחרונות השתכלל הטיפול בהתפרצות הארבה, במשך שנים הוא הטיל פחד על בני האדם בעקבות הנזק העצום שגרם. לדוגמא, בשנת 1958 באתיופיה, התפרץ ארבה שכילה תבואה, המספיקה למאכל מיליון בני אדם במשך שנה שלמה. גם בארץ ישראל הכה מדיי פעם הארבה, ולפני כמאה ועשרים שנה הורו הרשויות העות'מאניות, שעל כל תושב לאסוף תוך עשרה ימים חמישה קילו (!) ביצי ארבה כדי לנסות לצמצם את התופעה. תושב שלא יעמוד בדרישות, ייקנס.

השלכות הלכתיות

בכל התרבויות השונות, ניתן למצוא תפילות וסגולות כנגד הופעת הארבה, וגם בספרי יהדות ניתן למצוא ביטויים רבים המביאים חשש ממנו והנזקים שהוא גורם, ואף פרעה קרא לארבה 'המוות הזה'. לתופעת הארבה ונזקיו יש מספר השלכות הלכתיות:

א. ברכתו: הגמרא במסכת ברכות (מ ע''ב) מביאה מחלוקת בין חכמים לבין רבי יהודה, מה מברכים על מאכלים שניזוקו, כגון חומץ שהיה בעברו יין משובח. לדעת חכמים, למרות הנזק, בכל זאת יש לברך 'שהכל' על ההנאה שיש מהמאכל הנוכחי, ואילו לדעת רבי יהודה, כל דבר שבא בעקבות נזק, אין לברך עליו, שהרי לא שייך לברך ולהודות על אכילת דבר הבא עם קללה.

כאשר הגמרא דנה בברכת החומץ, היא מציינת גם את הגובאי, שהוא סוג של חגב. רש''י (ד''ה מין) פירש, שגם בנקודה זו נחלקו התנאים, שכן למרות שהגובאי אינו מין שהתקלקל, בכל זאת כיוון שהוא בא עם קללה ( = כילוי התבואה), יש מקום לדון בברכתו. רבינו יונה (כח ע''ב בדה''ר) לעומת זאת  העלה אפשרות, שרבי יהודה מודה לחכמים שבמקרה זה שיש לברך שהכל, שכן לא מדובר במין שהתקלקל, אלא במין שבא עם קללה. מכל מקום, בין כך ובין כך, הלכה כחכמים, שיש לברך שהכל. ובלשון רבינו יונה:

''רבי יהודה אומר, כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו. יש מפרשים לומר, דלא קאי אלא אחומץ ונובלות בלבד, שהיו טובים מתחילה ונפסדו, אבל בגובאי, כיוון שעומד טעמו בו לא הוי מין קללה, ומודה דמברכין עליו. ויש מפרשים דאכולהו קאי, דאפילו גובאי שלא נפסד טעמו, כיוון שמזיק לעולם ואוכל התבואה, אין מברכין עליו.''

ב. תענית: הגמרא במסכת תענית (כב ע''א) כותבת, שבמקרה בו נראתה אפילו כנף אחד של ארבה וחסיל, יש להתריע ולהתענות, שמא הוא סימן להופעת חגבים רבים. הראב''ד (תעניות ב, י) הוסיף, שכיוון שבזמנו לא מספיק בקיאים מה נקרא ארבה וחסיל (וכפי שראינו לעיל את מנהג קהילות פרובנס), על כל חגב שלא יהיה יש להתריע, וכן פסק השולחן ערוך (תקעו, ט).

שבת שלום! קח לקרוא למשפחה, או תעביר בבקשה הלאה שעוד אנשים יקראו^[2]...