"כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻולֶךָ"

(שמות י, ד)

אַרְבֶּה הוא בעל חיים קטן, שבפני עצמו אינו מביא נזק, ויכול לאכול עלה אחד. אולם כשמגיעה להקת אַרְבֶּה, כמות גדולה של יצורים קטנים, הם מכסים את עין הארץ ומכלים את כל הצומח.

שלמה המלך אומר (משלי ל, כז): "מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה". מלך הוא ביטוי לכוח שמקבץ פרטים, נותן לכל אחד תפקיד ורותם את כולם לעבודה משותפת. המלך יכול לפעול על פי שכל ותבונה ולנהל את המערכת הכללית על פי סדרי עדיפויות.

אולם לאַרְבֶּה אין מלך. זהו בעל חיים שחי בקבוצות גדולות אבל בהפקרות מוחלטת. זהו האַרְבֶּה, כמות גדולה של יצורים מזיקים, חסרי שליטה וחסרי מעצורים. לאַרְבֶּה בעברית אין מילת ריבוי, הוא עובד לבד. האַרְבֶּה מגיע למצרים בגל גדול, הרבה פרטים קטנים המחסלים את אפשרות החיים.

מכת האַרְבֶּה מעמידה מראה מול מצרים. בתפיסה המצרית אין אלוקים אחד שמוביל את העולם לכיוון מסוים. התפיסה המצרית הינה תפיסה פרטנית, אגואיסטית - יש מלך רודן ועריץ במצרים, עם שמשועבד ליצרים שלו, עם ללא מכנה משותף וללא כיוון, שאינם מבינים מה זה כלל ומהי עבודה משותפת - עם ללא כוח שמאחד ומקבץ אותם - בדיוק כמו הארבה "מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה", מלך אין למצרים.

מכת האַרְבֶּה באה להעביר מסר ומבטאת את ההשלכות הקשות של התפיסה המצרית: כשאנשים אינם יוצאים מתוך עצמם, עם שהוא ללא כיוון ומכנה משותף ואינם משתחררים מהיצרים ושולטים על עצמם - התוצאה היא הרס עצמי שמכלה את הכל.

בשלב ההתרעה על מכת האַרְבֶּה, פרעה קורא למשה ואהרון ומברר מה דרישותיהם (שמות י, ח-ט): "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים? וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ.." - משה מבהיר לפרעה שאצל עם ישראל אף אחד אינו חי לעצמו. כולם יחד הולכים לעבוד את ה', ולכל אחד יש מקום בעבודה זו.

התפיסה הזו זרה לפרעה, ולכן הוא עונה למשה (שם, יא): "לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה'... וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה". פרעה מבין שהגברים שייכים לעבודת הא-ל, אבל אינו מבין כיצד קשורים אליה הנשים והילדים. הרעיון שכולם עובדים יחד ומשתפים פעולה הוא הפך התפיסה המצרית.

בתפיסה שבה העולם מכוון בידי אלוקים - לכל דבר בעולם יש תפקיד משלו, והחירות שאליה יתוודע העולם ביציאת מצרים, היא מצב שבו כל אחד מכיר את מקומו בתוך המכלול, וכולם בונים יצירה הרמונית אחת, ולכן כל אחד צריך להתחשב באחר, כי כולם קשורים באותה מידה לבורא העולם ועובדים יחד לצורך קיום העולם.

הרב חגי לונדין, מהספר: "פרשה של הנפש"