אני מציע שהסיבה שפרשת השבוע מספרת לנו שבני ישראל היו במצרים 430 שנה, היא להודיע ​​לנו על הצלחת המאמצים שעשו אבותינו כדי לעזור לצאצאיהם - כלומר, שהתורה מדגישה את המספר 430 (חלק היו כמובן בעוד יוסף בחיים, ומצבם של בני ישראל היה טוב) כי אנחנו אמורים לנסות להבין מדוע "400 השנים" שעליהן דיבר ה' בברית בן הבתרים התחילו עם יצחק, כך שזה צומצם ל-210.

הפירוש שלי הוא כזה: התורה מקפידה לומר לנו שהברכה שיעקב אבינו קיבל מיצחק הייתה "ברכת אברהם" כדי להבין שמיד הוטל עליו המשימה של סבו, לצמצם את "400 השנים" על ידי הקרבה עצמית ("במה אדע כי אירשנה" = מה תוכל להגיד לי ה' שיעזור לי לדעת מה עלי לעשות בכדי להבטיח שצאצאיי יצליחו לרשת את הארץ: ראה המאמרים הקודמים שלי). ועקב כך שלח יצחק את בנו לארץ זרה, שם יעבוד קשה, במעין עבדות, עם צרות ויסורים, כלומר לביתו של קרובו לבן, ושם עינוייו יאפשר את ספירת התקופה הזו כחלק מ-400 השנים.

עוזו של יעקב לשאת את הקושי, המניפולציות וההשפלות, כמו גם הניסיונות למחוק את זהותו הייחודית ("לבן הארמי ביקש לעקור את הכל") יצרו מסלולים רוחניים עבור צאצאיו (מעשה אבות סימן לבנים) לעמוד בעבדות העתידית במצרים, כפי שהוא אומר לעשו "עם לבן גרתי" וחז"ל אומרים לנו שזה אומר "ותרי"ג מצוות שמרתי" כלומר הצלחתו שם אפשרה לצאצאיו לשמור על זהותם במצרים ולטפס מתוך 49 שערי טומאה.

מאמציו והקרבתו העצמית, בנוסף לזו של אברהם ויצחק, צמצמו את ה-400 ל-210. במילים אחרות, ספירת 400 השנים יכלה להתחיל מיצחק ולהמשיך בתקופת יעקב רק בגלל שהיו חלק פעיל במשימתו של אברהם, "במה אדע כי אירשנה", לצמצם את 400 השנים על ידי הקרבה עצמית.