חכם שהורה - אין חברו רשאי להתיר

בגמרא (גיטין ה:): 

"בר הדיא בעי לאתויי גיטא, אתא לקמיה דרבי אחי דהוה ממונה אגיטי, א"ל: צריך אתה לעמוד על כל אות ואות. אתא לקמיה דרבי אמי ור' אסי, אמרי ליה: לא צריכת, וכי תימא אעביד לחומרא, נמצא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים". 

והקשו (הערות הגרי"ש אלישיב, המהרא"ל צינץ ועוד כמובא בדף על הדף) הרי חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר (כמבואר בברכות סג:, ע"ז.). 

ביסוד הדין שחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר מצינו שלשה טעמים (ראה מאירי ור"ן עבודה זרה שם):

א. משום כבוד החכם הראשון.

ב. כדי שהתורה לא תיעשה כשתי תורות.

ג. משום שעשאו חתיכה דאיסורא ושוב אי אפשר להתירו. 

בביאור הטעם השלישי, זה הלשון של המאירי: "והתר חל עוד על חתכה זו הואיל ונאסרה מפי חכם והרי נעשית על ידי ראשון חתכה של איסור ויראה לדעת זה שאף הוא עצמו אינו רשאי להתירה אחר שאסרה". משמע קצת שהחתיכה אסורה מצד הוראת החכם עצמה. 

אך נראה שבאמת הכוונה שהחתיכה אסורה משום שהשואל קיבל על עצמו את פסיקת החכם. וכך כתב בהערות הרב אלישיב (בכורות לו.). וזה כעין דין נדר, וכדין שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא. [בדין שויא נפשיה חתיכא דאיסורא אם הוא מצד נאמנות או מצד נדר, ראה קצות החושן (לד ד)].

נפקא מינה אחת היא בדיעבד אם החכם השני כבר התיר, לטעם של כבוד החכם מותר. ולטעם שהחתיכה כבר נעשתה איסור אין להתיר (מאירי שם). 

ויש עוד כמה נפק"מ ואכמ"ל. 

לגבי השאלה איך רבי אמי ורבי אסי התירו לאחר שרבי אחי אסר, כך כתב הגרי"ש אלישיב: 

"אתא לקמיה דר' אמי ור' אסי. ויש לדקדק למה לא חשש להדין של "חכם שהורה". ואפשר שלא בא לשאול שאלה על גט מסויים כיצד לנהוג, אלא שאל היאך הדין באופן כללי. עוד יש לומר דהרי כל דין "חכם שהורה" זהו כשהורה להחמיר תו אינו רשאי להקל, אבל כאן מה שהורה להחמיר זהו כעין חומרא דאתי לידי קולא וכדאמרינן הכא שנמצא מוציא לעז על גיטין הראשונים". עכ"ל הגרי"ש אלישיב. 

אפשר שהתירוץ הראשון של הגרי"ש אלישיב נכון רק לפי הטעם שחל איסור על החפץ. אך לפי הטעם של כבוד החכם הראשון אסור להתיר גם דבר אחר. כך כתב בשו"ת מנחת אשר (ח"ב סי' ס). ויותר נראה שגם לטעם של כבוד החכם הראשון מותר להורות היתר בדבר אחר, וצ"ע.  

אפשר שהתירוץ השני של הגרי"ש אלישיב נכון רק לפי התירוץ של כבוד החכם. אך לפי הטעם שהחכם כבר החיל איסור על הדבר לכאורה אין להתיר. אמנם יש לומר שבכל אופן מותר משום שיש בכך צורך גדול. נראה שניתן למצוא בסיס לתירוץ השני של הגרי"ש אלישב בסוגיא בברכות (סג:) שהתירו איסור משום שלא ניגררו בתריה ע"ש.    

ובספר דף על הדף הביא תירוצים נוספים וז"ל:

המהרא"ל צינץ בגרש ירחים הקשה איך יכלו ר' אמי ור' אסי להורות להיתר אחר שר' אחי הורה לאיסור, והלא קיי"ל דחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר.

ותירץ דכאן שאם יחמיר כר' אחי יוציא לעז על גיטין הראשונים, שפיר יכול החכם השני להתיר, וכן תירץ גם בבית אהרן והוסיף בהסבר הדבר, דהטעם דאסור לחכם שני להתיר אחר שאסר חכם ראשון הוא משום כבודו של הראשון שאסר וכדכתב הר"ן, וא"כ כאן משום כבודן של מסדרי גיטין הראשונים שפיר מותר לשני להתיר.

ועוד תירץ הבית אהרן עפי"ד האחרונים שהתירו לשנים להורות להיתר אחר שאסר חכם אחד, ודייקו זאת ממה דאי' "חבירו", משמע דיחיד אסור אבל שנים מותר, וא"כ כאן הי' ר' אמי ור' אסי, ושפיר התירו אחר שר' אחי אסר, אך כתב דכל דברי האחרונים זה ג"כ בנוי על יסוד דברי הר"ן דכל הטעם שאסור לשני להתיר הוא משום כבודו של הראשון, וכאשר הם שנים שפיר אין צריכין לחשוש לכבודו של הראשון דהוי יחיד נגדם שהם שנים.

אך כתב דלטעם האחר שכתבו הראשונים, והוא, דאחר שאסר החכם הראשון, שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, ועל כן אין לחכם שני להתיר, א"כ אין לתרץ כהתירוצים הנ"ל, ושוב קשה מדוע הורו ר' אמי ור' אסי להיתר אחר ר' אחי שאסר.

והרה"ג ר' יצחק אריה ארליך שליט"א כתב לתרץ, דיש לומר דהסברא דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הי' שייך כאן לומר אילו הי' שואל את ר' אחי על גט שלא עמד על כל אות ואות, ור' אחי הי' אומר לו שלא יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אז הי' שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, ולא היו יכולים ר' אמי ור' אסי להכשיר הגט אחר שאסר ר' אחי, אבל כאן מיירי ששאל את ר' אחי קודם שנכתב הגט ור' אחי אמר לו שצריך לעמוד על כל אות ואות, וא"כ לא שייך לומר שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, דהרי ר' אחי לא אמר לו דאם לא יעמוד על כל אות ואות הגט יפסל, אלא אמר לו שצריך לעמוד על כל אות ואות, וא"כ שפיר היו יכולים ר' אמי ור' אסי לומר דעתם שאין צריך לעמוד על כל אות ואות.

והוסיף דיש לומר דזה בא רש"י לדייק בדבריו שכתב אתא לקמיה דר' אחי, באותה העיר שהיו כותבין אותו, דכוונתו לדייק שהשאלה לר' אחי הי' קודם כתיבת הגט, ושפיר לא הי' שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, ושפיר היו יכולים ר' אמי ור' אסי לומר דעתם, וכנ"ל". עכ"ל דף על הדף. 

ובכל עניין חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר, הרמב"ם השמיט את הדין וכן הטור. הדין הובא בבית יוסף וברמ"א (רמב לא), אך לא בשולחן ערוך.

וכתב ערוך השולחן (רמב סג): 

"ודע שלא נמצא דין זה דחכם שאסר אין חבירו יכול להתיר לא ברמב"ם ולא בטור והרי גמ' מפורשת היא בכמה מקומות ולא ראיתי מי שהעיר בזה והנלע"ד דס"ל לרבותינו אלה דעכשיו אחר שנתפשטו ספרי הש"ס והפוסקים לא שייך כלל דין זה שהרי כבר נתבאר דדין זה אינו אלא כשנחלקו בסברא בעלמא ועכשיו אין לך דבר הוראה שאין לה ראיה מאיזה גמ' או איזה פוסק ורחוק הוא בכלל להורות בסברא בעלמא ואי משום שגם הפוסקים מחולקים אך באמת בזה ביאר הרמב"ם בספ"א מממרים וז"ל שני חכמים שנחלקו וכו' אחד אוסר ואחד מתיר וכו' בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל עכ"ל ורבינו הרמ"א בח"מ סי' כ"ה הביא דברים אלו והוסיף בזה דדווקא כשהחולקים שוין ולא קטן נגד גדול ולא יחיד נגד רבים ע"ש ובארנו שם בסעי' י"ב דאם הוא גדול בתורה וביכולתו להכריע בראיות וסוגיא דעלמא לא נתפשטה כחד מינייהו אלא יש שמורים בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא ובממון לא יוציא ממון מספק ע"ש [עי' ש"ך בקיצור הנהגת או"ה באות א' והולך לשיטתו שחולק על הרמ"א וכבר בררנו שהעיקר כדברי הרמ"א ע"כ אין להעתיק דבריו]". עכ"ל. 

הדברים מחודשים. נראה שאין דעת רוב הפוסקים כן. 

ומרן הראי"ה קוק (עזרת כהן סי' ע) כתב שאין לנו כח לעקור לגמרי סוגיא שלמה, לומר שאין הדין נוהג בזמן הזה, והסביר שהרמב"ם השמיט דין זה משום שסבר שהיא נדחתה מההלכה, ע"ש. 

וראה בשו"ת מנחת אשר (ח"ב סי' ס) שכאשר נראה בעליל שהחכם הראשון לא אסר מתוך בירור הלכה ובדרכי ההוראה, אלא שמשום חסרון ידיעה וחוסר פנאי הורה להחמיר אין בזה כלל גדר הוראה ובכהאי גונא השני רשאי להתיר בכל ענין. עכת"ד.  

לולא דמסתפינא הייתי אומר שהרמב"ם והטור השמיטו דין זה משום שסברו שהוא לא דין גמור אלא מידה נכונה וראויה משום כבוד החכם הראשון או כעין שויא חתיכה דאיסורא. ואף שאמרו "אין חברו רשאי להתיר", אין הכוונה לאיסור ממש. 

ולכן מצינו בש"ס כמה פעמים שהורו בשעת הצורך אף שחבריהם אסרו. וכך מצינו בברכות (סג:) שכדי שלא יגררו אחרי גדול שעיבר שנים בחוץ לארץ התירו את מה שהוא אסר. 

סיפור מעניין הביא החשוקי חמד בעניין זה וז"ל:

מעשה שאירע בחכם אחד שהתעוררה אצלו שאלה על כשרותו של עוף שקנתה אשתו לכבוד שבת, הוא הלך ושאל את הרב בעל כף החיים והוא אסר את העוף, השואל ידע שיש צדדים להקל וחשש שישאר ללא בשר לסעודת שבת, החליט לפנות להרב מטעפליק שהיה ידוע בכחא דהיתרא שלו, וגם היה רב השכונה, ולא סיפר לו ששאל את הכף החיים ואת אשר נגזר עליו, הרב מטעפליק הכשיר מיד, וכאשר ראה כי השואל עומד כמהסס על ההיתר שניתן בפשטות כה רבה, נכנס למטבח נטל סכין חתך חלק מהכנף והשליך לתוך סיר החמין שלו שעמד על האש, הלה חזר לביתו שמח וטוב לב שיוכל להתענג בשבת כדבעי בעוף כשר למהדרין שגם הרב מטעפליק אוכל ממנו, ואכן רעייתו הכינה מהעוף מרק לסעודת ליל שבת, והיתר שמה בתוך החמין. בליל שבת כשחזר מבית הכנסת לביתו לקדש ולאכול סעודת ליל שבת, ראה מרחוק אש ותמרות עשן יוצאים ממטבחו, משנכנס חשכו עיניו בראותו כי הפתיליה התלקחה והסיר עם המרק היה למאכולת אש והוא נאלץ לסעוד סעודת ליל שבת במאכלי חלב. למחרת בשבת השכימה רעייתו והלכה לתנור השכונתי כדי לקחת את קדירת החמין שהטמינה, והנה נתברר כי הפועל שכח להכניס את הסיר לתוך התנור והוא נשאר מתחת לספסל ולא התבשל כלל, כאשר חזרה מן התנור בידים ריקות ונאלצו לעשות שבתם חול, החל אותו חכם מהרהר בלבו כנראה שבכל זאת צדק הרב בעל כף החיים והקב"ה שמר רגליו ומנעו מלהכשל באכילת עוף שיש ספק בכשרותו כפי שכתוב שצדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידיהם במילי דאכילה, (כמבואר בתוס' בגיטין דף ז ע"א ד"ה השתא), כל אותו יום השבת היה מהורהר והיה לבו נוקפו על שהכשיל את הרב מטעפליק, למחרת היום הלך להרב מטעפליק וסיפר לו את כל הקורות אותו בקשר לעוף, הרב מטעפליק חייך ואמר לו: שמעני, העוף היה כשר למהדרין מן המהדרין, אני אכלתי ממנו והחמין שלי לא נשרף, אלא שהחסרון היה בך, אתה העלמת ממני ששאלת כבר חכם ואסר, לכן נענשת כדי שתזכור לא לעשות דבר כזה, ואתה השמר לך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך". עכ"ל החשוקי חמד.