"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מט,א). 'דאמר רשב"ל: (בראשית מט, א) "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם". ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' (פסחים נו,א). ובדומה במדרש: ''דָּבָר אַחֵר, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל”. מֵהֵיכָן זָכוּ יִשְׂרָאֵל לִקְרִיאַת שְׁמַע? מִשָּׁעָה שֶׁנָּטָה יַעֲקֹב לְמִיתָה; קָרָא לְכָל הַשְּׁבָטִים וְאָמַר לָהֶן: שֶׁמָּא מִשֶּׁאֲנִי נִפְטַר מִן הָעוֹלָם אַתֶּם מִשְׁתַּחֲוִים לֵאלוֹהַּ אַחֵר?! מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (בראשית מט, ב): "הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב" וגו' ... אָמְרוּ לוֹ: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלקינוּ ה' אֶחָד”, וְהוּא אוֹמֵר בִּלְחִישָׁה: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' (דברים רבה ב,לה). וכן בספרי: 'וכן אתה מוצא כשנפטר יעקב אבינו מן העולם קרא להם לבניו והוכיחן כל אחד ואחד בפני עצמו, וחזר וקרא אותם כולם כאחד. אמר להם: שמא יש לכם בלבכם מחלוקת על מי שאמר והיה העולם? אמרו לו: שמענו, כשם שאין בלבך מחלוקת כך אין בלבנו מחלוקת על מי שאמר והיה העולם, אלא "ה' אלקינו ה' אחד”. על זה הוא אומר (בראשית מז) "וישתחו ישראל על ראש המטה”, וכי על ראש המטה השתחוה? אלא שהודה ושיבח שלא יצא ממנו פסולת … ד"א, שאמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' (ספרי; דברים [ואתחנן], לא). (לכאורה איך מביאים בשם ר"ל כשזה מובא במדרש תנאים? אולי ר"ל הוסיף שיעקב רצה לגלות להם את הקץ שזה לא מובא בספרי, ולכן כשהביאו את דבריו שאמר עם גילוי הקץ אז אמרו בשם ר”ל). נראה שיעקב אמר בשכמל"ו כתגובה לקריאת שמע של בניו, מעבר לכך שראוי לברך את ה' לעולם ועד כנגד שהם אמרו שמאמינים בה' לעולם ועד (שכללו גם עד שהעולם יתוקן ויהיה ה' אחד בכל העולם). אולי גם בא להדגיש להם שרואה בהם כקדושים (שמאמין להם שהם שלמים באמונתם), כיון שדבר זה מגלה כעין מלאכי השרת: ''דָּבָר אַחֵר, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל”, רַבָּנָן אָמְרִין: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם שָׁמַע לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד; וְהוֹרִיד אוֹתָהּ לְיִשְׂרָאֵל. וְלָמָּה אֵין יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּפַרְהֶסְיָא? אָמַר רַבִּי אַסֵּי: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁגָּנַב קוֹזְמִין מִתּוֹךְ פָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ, נְתָנָהּ לָהּ לְאִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ: אַל תִּתְקַשְׁטִי בָּהּ בְּפַרְהֶסְיָא אֶלָּא בְּתוֹךְ בֵּיתֵךְ. אֲבָל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהֵן נְקִיִּים כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, הֵן אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּפַרְהֶסְיָא, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' (דברים רבה ב,לו). וכן מגלה שהם שלמים בקשרם לה' ולתורתו, שכך מתגלה גם במתן תורה: 'מֵהֵיכָן זָכוּ יִשְׂרָאֵל לִקְרוֹת שְׁמַע? אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בַּר חָמָא: מִמַּתַּן תּוֹרָה זָכוּ יִשְׂרָאֵל לִקְרוֹת שְׁמַע. כֵּיצַד? אַתְּ מוֹצֵא לֹא פָּתַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּסִינַי תְּחִלָּה אֶלָּא בְּדָבָר זֶה. אָמַר לָהֶם: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (שמות כ, ב): "אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ”, נַעֲנוּ כֻּלָּן וְאָמְרוּ: "ה' אֱלקינוּ ה' אֶחָד”. וּמשֶׁה אָמַר: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' (דברים רבה ב,לא). נראה שבאמירה שאמרו ליעקב "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד” (דברים ו,ד) יש כמה רמזים בעומק. בפשטות האותיות ע' ו-ד' גדולות כדי להדגיש שיש כאן עדות שמעידים ('עד') שהם מאמינים. וכן כלל בנ"י מעידים על ה' בעולם: “ואתם עדי נאם ה' ואני א'ל" (ישעיהו מג,יב). 'תני ר' שמע' בן יוחי: אם אתם עדי נאם ה', אני א'ל, ואם אין אתם עדיי כביכול אין אני ה'' (פסיקתא דר"כ יב,ו). במילים של 'עד' זהו "שמע" ו"אחד", האותיות הראשונות הם 'אש' ('ש,א'), שכך מרמז שמעידים ('עד') שהם דבקים בה' שמתגלה כביכול כאש: "כי ה' אלקיך אש אכלה הוא א'ל קנא" (דברים ד,כד), שכך מתגלה בת"ח: 'והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה … וכל דבריהם כגחלי אש" (אבות ב,י), שזה מגיע מדבקותם בה'. ודבר זה נעשה ע"י דבקות בגילוי ה' המתגלה ע"י התורה, ולכן האותיות האמצעיות הם 'מ,ח' כרמז לקניין תורה: 'והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים' (אבות ו,ו). בק"ש שהם העידו על עצמם שהם דבקים בה' בשלמות ולכן מיטתו שלמה, ר"ת הם ש,י,י,א,י,א; בגימטריה 'שי בך', שרמזו לו שמיטתו שלמה ועולה לנחול עולם מלא של ש"י עולמות, שזהו 'שי בך' ('דאמרי במערבא משמיה דרבא בר מרי: עתיד הקב"ה ליתן לכל צדיק וצדיק ג' מאות ועשרה עולמות, שנא' (משלי ח, כא) "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא", "יש" בגימטריא תלת מאה ועשרה הוי' [סנהדרין ק,א]). אולי רמזו לו שיש בהם דבקות בה', שזה מתגלה שנשמתם מתגלה ומאירה, ולכן זה מרמז על התושב"ע (שקשורה לגילוי נשמתנו בדבקות בה' ותורתו בעולם, שכך מגלים את לימוד התורה דרכנו, וכן לעשיית מעשים עד פרטי הפרטים בעולם כמו שהתושב”ע יורדת לכל פרט בעולם ומלמדת מה רצון ה' בו). לכן רמזו "שמע" רומז לסדר זרעים שמתחיל במסכת ברכות, שמבקשים מה' שישמע לתפילותינו (ובכלל סדר זרעים זה על גידולי קרקע, והחקלאי מתפלל לה' שיעזרו שנתינת גשם והצלחה בגידוליו). “ישראל" רומז לסדר מועד, שישראל קובעים את הר"ח וע"פ זה חלים החגים (ושבת היא אות ביננו לה', ולכן מתגלה גילוי של ישראל בחיבורנו לה', שלא כגוים שאסור להם לשמור שבת). “ה'” רומז לסדר נשים, שבחיבור איש ואשתו נעשה שם ה': 'דריש ר"ע: איש ואשה זכו שכינה ביניהן' וכו' (סוטה יז,א). “אלקינו" רומז לסדר נזיקין, שגם הדיינים נקראים אלוהים. “ה'” רומז לסדר קדשים, שאנו מעלים קרבנות לה', ומגלים שכינת ה' בעולם ע"י עבודת המקדש. “אחד" רומז לסדר טהרות, שאנו נטהרים מהטומאה שמרחיקה אותנו מהקדושה והחיבור לה', לכן בטהרה זהו קירוב לאחדות עם שכינת ה'. אולי רמזו גם (במילות ק"ש) באות השניה מהסוף: מ,א,ו,נ,ו,ח - בגימטריה 'חן גן', שיראה את החן שיש בהם, שהם דבקים בקדושה ולכן מתגלה בהם ריח גן עדן, כך שיכול להריח את ריח גן עדן בהם (מעין שיצחק הריח ביעקב ['"וירח" וגו' - ... מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן. "כריח שדה אשר ברכו ה'" - שנתן בו ריח טוב וזהו שדה תפוחים; כן דרשו רז"ל' {רש"י; בראשית כז,כז}]). אולי גם רמזו באות השניה (במילות ק"ש): מ,ש,ה,ל,ה,ח – גימטריה 'משה לי"ג', שמשה כתב י"ג ספרים לפני מותו ונתן אותם לבנ"י: 'ד"א, רבנן אמרי: כיון שידע משה שהיה לו למות באותו היום, מה עשה? א"ר ינאי: כתב י"ג תורות. י"ב לי"ב שבטים, ואחת הניח בארון, שאם יבקש לזייף דבר שיהיו מוצאים אותה שבארון' (דברים רבה ט,ט). כך כעין רמזו לו שגם הוא לפני מותו יש גילוי של תורה בהם, והם כעין י"ג שבטים (שאפרים ומנשה נחשבים כשנים, ויש גם את לוי [אמנם כשסופרים את השבטים אז אם לוי נחשב כשבט אז אפרים ומנשה נחשבים לאחד – יוסף, אולם בסה"כ יש כעין י"ג], כעין שי”ב שבטים קיבלו תורה ואחד בארון כעין ללוי שמשרת במקדש) כעין י"ג הספרים שנתנו ע"י משה לפני מותו. וכן גימטריה 'משה החל', שמשה קיבל את התורה מסיני, ומאז החל החיוב בה, לעומת קודם לכן ששמרו שלא כמצווים, ולכן בחו"ל האבות שמרו רק על שבע מצוות בן נח (רמב"ן; בראשית כו,ה); לכן רמזו שגם כאשר הם לא מקיימים את כל התורה בשלמות, בכ"ז הם עדיין דבקים בה' בשלמות במעמדם (שעושים כלא מצווים, וגם אם בחו"ל הם לא עושים חלק זה בסדר גמור). אולי רמזו לו שמה שהסתלקה ממנו השכינה כדי שלא יגלה את הקץ זה לא בשל שהם לא ראויים לדעת, אלא שאם יגלה להם זה יתגלה הלאה, ובנ"י לא יוכלו לעמוד בזה, בידיעה שיש עוד זמן רב והרבה צרות עד הגאולה, שזה יביא לנפילה רוחנית גדולה מאוד. לכן רמזו באותיות הראשונות והאחרונות של מילות ההתחלה והסוף ("שמע" – "אחד", שבהם נרמז 'עד' שמעידים על אמונתם): 'דע (\עד) אש', שידע (דע) שהידיעה (דע) שלנו של הצרות הרבות שיפגעו בנו, שתאכלנו 'אש' הדין, וזה יהיה במשך הרבה זמן ('עד' שנגאל), זה ייאש את בנ"י ויפגע בנו רוחנית. וזהו גם 'דש ע"א', שהקשיים כשעין ייעשו בנו דישה, זה יגרום שיתרחקו מחיבור לתורה, שיתרחקו מהסנהדרין (ע"א זקנים) שמנהיגים אותנו רוחנית (ואולי אף הפגיעה באמונה כ"ך קשה עד שמגיע שבר באמונה אפילו לזקני הסנהדרין עצמם). אולי האותיות הראשונות בק"ש (ש,י,י,א,י,א) יוצא בגימטריה 'שלב', כעין רמז ל'סבל' (שאות ש' מתחלפת ב-ס'), שאמרו ליעקב שהם צדיקים, ומה שהסתלקה ממנו השכינה זה כדי שלא יגלה על קץ הימים, שזה ייאש אותם בשל הסבל הרב שעוד עומד להגיע. אולי סופי האותיות הם: ע,ל,ה,ו,ה,ד – כרמז שהם עצמם היו קדושים וצדיקי עליון, כעין ע' הזקנים. אבל בשל שעוד עומד להיות עליות וירידות כעין אור הלבנה שמתכסה ומתגלה (ובנ"י משולים ללבנה [סוכה כט,א]) שזהו ל' יום (בו הלבנה מתגלה ומתכסה), אז יהיה בידעת הדבר הזה (שיהיו עוד צרות רבות) פגיעה בקשרנו לקדושה שמתגלה בתורה, שזה נרמז ב-ה, ו, ה (שצריך שלא יחכו לעתיד הרחוק אלא יתמקדו בהוה וכך לא ישברו), כרמז לעשרת הדברות שבהם כל התורה כולה (יר' שקלים ו,א) והם מחולקים בשני לוחות הברית; לכן זהו ה' בצדדים כנגד חמש דברות בכל לוח, ו-ו' באמצע, שה-ו' רומז לתושב"ע, שבה אנו מתעמקים ומגלים את הגנוז בפנימיות הלוחות - בעשרת הדברות שבהם (לכן באמצע כעין רמז לפנים, שכך מגלים על כל התרי”ג מצות); שקשרנו לתורה יפגע בשל היאוש בעקבות ידיעת קושי הגלויות, שזהו (האות) ד' (בסוף) כרמז לארבעת הגלויות שעתידים לבא בהמשך (לאחר סיום גלות מצרים). שזהו הסיבה שה' מנע ממנו לגלות להם את הקץ. (אולי "שמע , אחד" בגימטריה תכ"ג, והאות ע' גדולה כרמז להוסיף עוד 7 [ע' בגימטריה קטנה], שכך יוצא ת"ל כרמז לגלות מצרים שנחשב 430 שנה [שמות יב,מ]; וכן ד' גדולה כרמז שיש גם ארבע גלויות [שגלות מצרים כעין ראש להם]. שכך נרמז על הקושי הגדול בגלויות). אולי גם רמזו לו "שמע ישראל" שישמע שה' הצדיק את מניעת הידיעה מהגלויות בעתיד (אצל משה): “ויאמר אלקים אל משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" (שמות ג,יד), '"אהיה אשר אהיה" - אהיה עמם בצרה זאת אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות. אמר לפניו: רבש"ע, מה אני מזכיר להם צרה אחרת? דיים בצרה זו. אמר לו: יפה אמרת "כה תאמר" וגו'' (רש”י). שלכן גם אצלו ה' מנע ממנו לגלות להם. אולי זהו מרמז על "אהיה אשר אהיה" ב- "ה' אלוקינו ה'”, שזהו שמות ה', כעין "אהיה אשר אהיה" שזהו שם ה', ויש בהם שלוש מילים; ובעומק הדרש בשם ה' הויה: האות י' רומזת ל-א' (בגימטריה קטנה), האות ה' נשארת ה', והאות ו' מתחלפת באות י' (אותיות אהו"י), וכך יוצא רמוז בשם הויה שם אהיה. ובשם "אלקינו" רמוז "אשר" – האות א' נשארת; האות ל' רומזת לאות ש', שזה הגדלה שלה (מעשרות למאות, 30-300), האותיות 'ני' יחד הם ס' שזה מתחלף באות ר' (שזהו מוצאות הפה - 'זסשר"ץ' ['שכל האותיות שמוצאיהם ממקום א' מתחלפות זו בזו'. רש”י; ויקרא יט,טז]), שזהו רמז ל"אשר" (וכך יוצא "ה' אלקינו ה'” = אהיה אשר אהיה), והאותיות שנשארו (באלוקינו) זהו 'הו', כעין 'הוא' – (ומסתיים ק"ש במילה) "אחד", כרמז שרמזו לו "שמע ישראל", השם שמרמז גם לגלויות העתידות שזהו אהיה אשר אהיה, כשנאמר לבנ"י - הוא אחד, נאמר רק אהיה אחד, כדי שלא ידעו שיש עוד שעבוד וישברו בכך. שזהו גם הסיבה שה' מנע מנו לגלות להם את הקץ.