בס''ד              פרשת וישב: האם ניתן להתחתן עם אשה קטלנית

פתיחה

בפרשת השבוע מספרת התורה (לח, יא), על תמר המתחתנת עם ער ולאחר מכן עם אונן (שהיה יבמה), נישואין שנגמרו במות שני הבעלים בעקבות חטאיהם. ביקש יהודה מתמר, שתשב ותמתין עד שיגדל שלה, אח ער ועונן, כדי שהוא ייבמה: ''וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית־אָבִ֗יךְ עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יָמ֥וּת גַּם־ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו''. נחלקו הראשונים, האם הייתה כוונת יהודה להשיא בסוף את שלה עם תמר, או שרק מצא דרך לדחות אותה:

א. רש''י (ד''ה כי) פירש, שכוונת יהודה הייתה לדחות את תמר בקש, ולא הייתה לו כוונה להשיאה לשלה, שכן ראה שאשה זו מוחזקת בכך שבעליה מתים ('קטלנית'). דבריו נתמכים בכך, שתמר התוודעה לעובדה שיהודה אינו משיא אותה לשלה, ולכן התחפשה, ומשמע מלשון הפסוקים שרומתה על ידי יהודה.

ב. הרמב''ן (שם) חלק וסבר שאין זה מסתבר, שהרי אם יהודה לא רצה אותה ככלה לשלה, יכול היה פשוט לשלחה מביתו. לשיטתו, הסיבה שדחה כרגע את תמר הוא מחשש שמא שלה, בעקבות היותו נער, יחטא כאחיו, ולכן רצה שיגדל מעט כדי שיהיה מיושב יותר. תמר, שחיכתה זמן מה וראתה ששלה עודנו נער, לא התאפקה ועשתה מה שעשתה. ובלשונו:

''והנכון בעיני שהיה שלה ראוי ליבם, אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער, פן יחטא בה כאחיו אשר מתו בנעוריהם, כי נערים היו, אין לאחד מהם שתים עשרה שנה, וכאשר יגדל וישמע למוסר אביו אז יתננה לו לאשה. וכאשר המתינה ימים רבים וראתה כי גדל שלה בעיניה, והוא עודנו נער לאביו כי אין לו עשר שנים והיה ממתין לו עוד, אז מהרה תמר ברב תאותה להוליד מזרע הקדש ועשתה המעשה הזה.''

בעקבות תמר ששני בעליה מתו, נעסוק השבוע בדין אישה קטלנית, דהיינו אשה שמספר בעליה מתו, ודנו הפוסקים האם מותר לה להתחתן עם בעל נוסף. נעמוד על המחלוקת לאחר כמה בעלים שמתו נעשית האשה קטלנית, האם דין זה בכלל נפסק להלכה, ומה טעם האיסור לדעות האוסרות. כמו כן נראה, מה דין אשה זו במקום מצווה, כמו במצוות ייבום.

ייסוד הדין

הגמרא במסכת יבמות (סד ע''ב) מביאה מחלוקת בין התנאים, לאחר כמה פעמים אשה שמתו בעליה, אינה יכולה להינשא עוד:

לדעת רבי, לאחר ששני בעליה מתו אין לה להתחתן שוב, שכן היא מוחזקת כקטלנית. ואילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל, רק לאחר שלושה שמתו אין לה להנשא שוב. מדוע לאחר שמתו בעליה יש להחזיקה כקטלנית? רב הונא סובר, ש'מעיין גורם', דהיינו שמשהו בביאה עם אשה זו, גורם לבעליה למות. רב אשי חלק וסבר, שמזלה של אשה זו גורם שבעליה ימותו.

ביחס ל'מעיין גורם' פירש הרא''ש (כלל נג, ח), שהכוונה למחלה כלשהי הנגרמת בעקבות הביאה. כך גם הסביר מדוע דין הגמרא נאמר ביחס לאשה ההורגת את בעליה, ולא בעל ההורג את נשיו, שכן יותר סביר (והדבר נכון רפואית) שהאשה תעביר מחלה בביאה, ולא הגבר. ביחס ל'מזל גורם' פירש הרא''ש, שאשה זו נגזר עליה להיות ענייה (להבנתו שפרנסה נגזרת משמים), וכיוון שבעבר הבעל היה המפרנס הבלעדי, כאשר מתו בעליה תישאר ענייה, ובעתיד ימשיכו בעליה למות כדי שתישאר עניה.

כפי שממשיכה הגמרא וכותבת, נפקא מינה בין השיטות יש במקרה בו אחד מהבעלים מת מתאונת דרכים ('עלה לדקל ומת'), או שמת כאשר היו מאורסים אך לא נשואים. למאן דאמר שהמזל גורם, יש מקום לומר שזה נגרם בגלל מזלה, ואילו לדעה הסוברת שמעיין גורם, כיוון שלא מת ממחלה או שמת לפני שהספיקו להינשא, היא לא אשמה במקרה זה, ואינה מוחזקת כקטלנית.

אשה קטלנית לכתחילה ובדיעבד

נחלקו המפרשים, האם יש לפסוק את דברי הגמרא להלכה:

א. הרא''ש (שם) והריטב''א (מובא בנימוקי יוסף כ ע''א) סברו שדברי הגמרא נפסקו להלכה, וכשיטת רבי שדי בשני בעלים על מנת להיחשב אשה קטלנית. עוד הוסיפו, שאפילו במקרה בו אדם כבר נשא אשה שמתו בעליה, כופים אותו להוציאה ומנדים אותו, שכן אם בית דין כופים על המצוות, בוודאי שכופים על מקרה בו יש סכנה, שהרי 'חמירא סכנתא מאיסורא'.

ב. הרמב''ם בהלכותיו (איסורי ביאה כא, לא) הסכים שהלכה כשיטת רבי, אך חלק וסבר, שאמנם לאשה מעין זו אין להינשא לכתחילה בפעם השלישית, אך במקרה בו אפילו התקדשה (מדאורייתא) ועוד לא נישאה (מדרבנן), אין היא צריכה לצאת מבעלה מפאת חשש זה. בביאור פסק הרמב"ם כתב המגיד משנה (שם), שכיוון שכתוב בגמרא 'לא תנשא' וכן לא מופיע בגמרא שזה מאותם המקרים שכופים את הבעל לגרשה, משמע שדווקא לכתחילה אין לשאת, אך בדיעבד אין צריך לגרשה. ובלשונו:

''וכתב רבינו ואם נשאת לא תצא ואפילו נתקדשה יכנוס. והטעם, שאין להוסיף על גזירות של דבריהם, אלא על מה שכתבו הם בפירוש, ומשמע לא תנשא הוא לכתחילה אבל דיעבד לא. ולא מצינו שהזכירו הקטלנית בשום מקום עם אותן שכופין אותן להוציא, ובהרבה מקומות אמרו לא תנשא וביארו בגמרא שאם נשאת אינו מוציא. וכתב רבינו שהקידושין ככניסה, וכבר כתבתי בכיוצא בזה בפרק י' מהלכות גירושין.''

ג. הרמב''ם בתשובה (פאר הדור רמו) בגישה שלישית סבר, שאין דברי הגמרא נאמרו כהוראה או כהלכה, אלא אלו דברים בעלי אופי כישופי שבזמנם חששו להם. כשהשוואה לכך הביא את הגמרא במסכת שבת (פב ע''א), הכותבת שהכשפים שולטים באלו שאוכלים ירק מהאגודה אותה אסף הגנן, ואינם מפרידים את החבילה, שוודאי אלו דברי כישופים שאין חוששים להם. משום כך, תמה על השואלים שהשוו בין ספק פיקוח נפש בתינוק שמתו שני אחיו מחמת מילה, לבין אשה שמתו שני בעליה.

משום כך הוסיף, שבמקומו נושאים נשים ללא חשש אשה שמתו בעליה, ובפרט כאשר היא בימי הבחרות ויש חשש שתצא לדרך רעה אם לא תינשא. רק בית דין החוששים בכל זאת משום גנאי, רומזים לאשה שמתו בעליה המעוניינת להינשא, שאם תבוא

נשואה לבית דין, לא יאלצו אותה להתגרש (שכן כאמור בדבריו בהלכות איסורי ביאה, לא כופים זוג במצב זה להתגרש). ובלשונו:

''והיותר תימה בשאלה הוא השוואתכם ספק נפשות הבא בידיים, שדוחה מילה, לספק נפשות, שחוששים לו על דרך הניחוש והכישוף והדמיונות והדימויים, אשר במקצת הזמנים יקבלו פעולתם הגופות חלושי הבניין... אלא דעתנו, שזאת המוחזקת מגונה שתנשא לשאר האנשים, אבל אין איסור בזה כלל, ואין הבדל בין אדם, שישא מוחזקת או יאכל מכישא דאסר גנאה וכיוצא בזה. והלכה למעשה אצלנו בכל ארצות אנדלוס תמיד, שאם ימות לאשה בעל אחר בעל, מספר בעלים, היא לא תימנע מלהנשא, בייחוד כשהיא בשנות הבחרות.''

יש להוסיף, שייתכן שזו גם כוונת הרמב''ם בהלכותיו (אלא שבתשובה הרמב''ם הוא כותב בחריפות יותר), שכן על אף שכתב בלשון 'לא תנשא לשלישי', ברור מהקשר ההלכות, שלא מדובר באיסור גמור, אלא מעין המלצה. לדוגמא, באותה הלכה הוא מביא שישראל עם הארץ לא יישא כהנת, שברור שלא מדובר באיסור גמור, אלא דבר שלא היה מומלץ בזמנם, שלכהונה הייתה ייחוד יוצא דופן. 

דברי אחרונים להקל

דנו האחרונים בהשלכות היוצאות ממחלוקת הראשונים:

השולחן ערוך (אבה''ע ט, א) נקט כדברי הרמב''ם בהלכותיו, דהיינו שאין לשאת אשה קטלנית לכתחילה, אך במקרה בו כבר קידשו אין להורות על גירושין. מתוך כך שלא התייחס לשאלה האם מזל גורם או מעיין גורם, משמע שבכל צורה של מוות שייך דין זה, וכשיטת מזל גורם. הרמ''א (שם) חלק והעיר, שבזמנו נוהגים להקל בהרבה מקרים, וסומכים על השיטות שמעיין גורם, ולכן בכל מקרי מוות שאינם גורמי מחלה, ניתן להקל. עוד הוסיפו האחרונים, סיבות רבות שבגינם בפועל מקילים בכך:

א. הנודע ביהודה (אבה''ע סי' ט) על בסיס דברי הרא''ש שראינו לעיל שנקט שהסיבה שאשה זו הורגת את בעליה היא שנגזר עליה להיות עניה, ובעליה המפרנסים אותה צריכים למות, כתב שיש קצת מקום להקל למי שגם ככה מתכוון לשאת אשה זו, במקרה בו האשה מפרנסת עצמה, שאז גם אם בעליה מתו, הרי שלא מתו בגלל מזלה הרע, ואין חשש לבעל השלישי[1]. ובלשונו:

''ואף שלמאן דאמר מעין גורם נסתר סברא זו, מכל מקום הואיל ורב אשי אמר מזלה גרם הלכתא כוותיה, ואם כן אם האשה הזאת מתפרנסת ולא על ידי אביה רק היא מצלחת יש קצת היתר. אבל מכל מקום הואיל ולא מצאתי סברא זו בשום קדמון, לא מלאני לבי להתיר בפירוש, אמנם די ביאור שפתחתי לפניך ולכל מי שרוצה בלאו הכי למעבד עובדא (= להתחתן) שיהיה לו יתד קצת לתלות בו, ולהסיר הפחד מלבו.''

ב. בתשובה מאהבה (א, צב) דן באשה שמתו שני בעליה, ובנוסף לסברת הנודע ביהודה דלעיל כתב שיש מקום להקל לשאת בעל השלישי, שכן במקרה שהובא לפניו, בעל אחד שנשאה היה זקן, השני חולה, ואם כן מסתבר לומר שלא מתו מחמת מזלה הרע, אלא מחמת טבעם. ובדומה לגמרא בתענית (כ ע''א), שיש להתענות במקרה בו נפלו קירות, רק כאשר לא היו רעועות מראש.   

ג. הפתחי תשובה (אבה''ע ט, ב) הביא דברי הקהלות יעקב מקרלין שנקט, שעל אף שכאמור הראשונים כתבו שהלכה כרבי, שאחרי שני פעמים האשה מוחזקת כקטלנית, למעשה הלכה כדברי רבן שמעון בן גמליאל, שרק לאחר שמתו שלושה היא נחשבת כקטלנית, ורק חששו לדברי רבי. לכן במקרה בו מתו שני בעלים, יש מקום להקל לשאת נוסף ופרט כאשר הייתה נשואה זמן רב לבעלים הקודמים, והולידה בנים ובנות, שאז מוכח שמזלה אינו רע. ובלשונו:

''ועיין בתשובת קהלת יעקב מהגאון מקארלין שהאריך גם כן בעניין זה, ובעובדא דידיה לא היו לה רק שני אנשים. והאריך להביא ראיות דעיקר הלכה כרבן שמעון גמליאל בכל דוכתי, רק חומרא בעלמא הוא שהחמירו לפסוק בנישואין כרבי, וכתב דלכן נוכל לסמוך כל שיש סברות וצדדין להקל, כיון שהעידו פוסקים שנהגו רבים וגדולים להקל בזמן הזה... ובפרט באשה ששהתה עם אנשים הראשונים זמן רב, והולידו בנים ובנות וגדלו והצליחו.''           

לאחר כל האמור יש להעיר, שהסייגים שהוסיפו האחרונים תמוהים, שהרי אין לכך זכר בגמרא. וכאשר מדובר בסוגיה הלכתית נטו, יש מקום לתירוצים מעין אלו , שהרי כך דרכה של ההלכה שהיא נקבעת על ידי סייגים והרחבות. אולם כאשר מדובר בשאלה מציאותית, אם הבעל השלישי מת לאחר שהאשה הקטלנית תתחתן איתו, מה משמעות תירוצים אלו?! ואם היא התחתנה והבעל לא מת, גם בלי התירוצים הוא חי. יש להוסיף, שדבר זה נכון גם ביחס לדברי הגמרא עצמם, אם עשו בדיקה רצינית וגילו שאין בעיה, אז נכון לומר שדברי הגמרא נאמרו ביחס להבנת המציאות בזמנם (ובעצם כטענת הרמב''ם בתשובה).

במקום מצווה

דנו האחרונים, מה הדין במקום מצווה:

א. הנודע ביהודה (אבה''ע סי' י') כתב, שמותר לייבם אשה קטלנית ואין לחוש לסכנה, את דבריו ביסס על הגמרא במסכת שבת (סג ע''א) הכותבת, ששומר מצווה לא יידע רע. על בסיס זה ביאר את דברי רש''י שראינו בפתיחה, מדוע דחה יהודה את תמר בקש, ולא אמר לה בפשטות שהיא קטלנית ואין לה לשאת את בנו שלה, שכן כיוון שהיה במקום מצווה, לא שייכת הסכנה.

ב. החכם צבי (א, א) חלק וסבר, שגם במקום מצוות ייבום אין לשאת קטלנית. ונימק, שעל אף שמדובר במקום מצווה, ושלוחי מצווה אינם ניזוקים, הרי הגמרא במסכת קידושין (לט ע''ב) כותבת שבמקום בו שכיח היזק, אף שלוחי מצווה ניזוקים, ומקרה של קטלנית הוא מקרה בו שכיח היזק, ולכן גם במקום מצווה יש לחוש.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...