"ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר" (בראשית לג,יח). ' … (בראשית לג, יח) "ויבא יעקב שלם", ואמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. (בראשית לג, יח) "ויחן את פני העיר", אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ור' יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם' (שבת לג,ב). 'שלם בגופו – שנתרפא מצלעתו. שלם בתורתו – שלא שכח תלמודו מפני טורח הדרך. תיקן להם – דברי חן וחנייה. ולי נראה מ"ויקן את חלקת השדה" לשון תיקון' (רש"י). אולי רב למד שבא מתוקן בשלמות שזהו בשלושת הדברים: גוף נשמה וממון; ודרש זאת ממה שנאמר שהגיע מפדן ארם שזה מרמז על שניצול מעשו ולבן: '"בבואו מפדן ארם" – כאדם האומר לחבירו: יצא פלוני מבין שיני אריות ובא שלם, אף כאן "ויבא שלם מפדן ארם" מלבן ומעשו שנזדווגו לו בדרך' (רש"י בתורה). לכן למד שבא שלם ממה שנפגע או שיכול היה להיפגע מהם: '"שלם" - שלם בגופו שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו שלא חסר כלום מכל אותו דורון, שלם בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן' (שם [וראה בב”ר עט,ה]). עוד אפשר שלמדו מהנאמר בפס': “ויבא יעקב שלם" זה ביאה ברגליו, שזהו שבא שלם בגופו. וכרמז “שלם עיר שכם", שבא שלם בתורתו, שהוא שלם ולא פגום כעיר שכם שהיו מושחתים; או שזה מההמשך: "ויחן את פני העיר" שזהו: 'ד"א: "וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר", נכנס בער"ש עם דמדומי חמה מבעוד יום, וקבע תחומין מבעוד יום; הדא אמרת ששמר יעקב את השבת קודם שניתן' (ב"ר עט,ו), כך שמרמז על תורתו של יעקב, שגם על זה נאמר "שלם". ופס' הבא אומר: “ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" (פס' יט), ולכן מכאן שהיה לו ממון, וזהו "שלם" שחל גם על זה; או שזה נרמז בנאמר "ויחן את פני העיר" שפרושו: '"וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר" – חנן את הפנים שבעיר, התחיל משלח להם דורונות' (ב"ר שם), שזהו שהיה לו ממון רב, שגם על זה נרמז "שלם" בממונו. אולי אפשר שמה שמובא כמחלוקת על “ויחן” זה פירוט של שלושת הדברים (שכל אחד משלים), שכיון שבא לשם בשלמות לכן פעל להשפיע בעולם משלמותו. כיון שבא שלם בגופו אז תיקן להם מרחצאות שבזה מתקנים את הגוף. כיון שבא שלם בממונו אז תיקן להם מטבע שזה קשור לממון. כיון שבא שלם בתורתו התקין להם שווקים, שיסחרו בצורה ישרה ע"פ דעת תורה, בלי לרמות, במשקלים מכוונים ובמחיר ראוי (שלא מעל שתות [רמב”ם; הל' מכירה יד,א; שו”ע חו”מ רלא,כ]) וכדו'. אולי אפשר ששלושת הדברים באים כרמז לאבות, שלהם הובטחה הארץ, ולכן כשיעקב פועל בכניסה לארץ הוא מגלה בזה כרמז לגילוי האבות: על אברהם נאמר שהיתה לו מטבע: 'ת"ר: … ואיזהו מטבע של אברהם אבינו? זקן וזקינה מצד אחד, ובחור ובתולה מצד אחר' (ב”מ צז,ב); לכן כנגדו תיקן להם מטבע. על יצחק נאמר שעליו לפתח את א”י: '"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ" – עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע, הוי זורע, הוי נציב' (ב”ר סד,ג), כנגד זה תיקן שווקים (שם מוכרים את היבול של הנטיעה והזריעה, וכן הוא כעין אחראי על השווקים שהוא כנציב. בנוסף כמו שאמרנו זה רומז לתורתו, ולכן זה נרמז בדרשה: 'ד"א: "שכון בארץ" – שכן את השכינה בארץ' [שם]). יעקב עצמו בא מהדרך, לכן התקין כנגד עצמו מרחצאות שבהם מתנקים; וכן נרגעים במרחצאות כנגד שעבר עליו חיים קשים של רדיפות ולכן כעין הולך להתרחץ ולהירגע. במדרש מובא: 'ד"א: "וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר", נכנס בער"ש עם דמדומי חמה מבעוד יום, וקבע תחומין מבעוד יום; הדא אמרת ששמר יעקב את השבת קודם שניתן' (ב"ר עט,ו). [ראה 'מעשי אבות – ב', 'השבת וא"י', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א]. נראה שיעקב בא לגלות בזה שהכניסה לא”י קשורה לשבת, כמו שנאמר לאברהם: 'אם מקבלים בניך את השבת, הם נכנסין לארץ. ואם לאו – אינם נכנסין' (ב”ר מו,ט), לכן כאן מודגש עניין השבת תוך הדגשה שזה כשמגיע לארץ מחו”ל: “ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר"; וזה רמז לדורות, לכן דווקא אצלו מתגלה בפירוש עניין השבת (שלא כאברהם [ב"ר יא,ז]) כיון שהוא בא יחד עם בניו – אבות השבטים (ואף ממנו יצאו רק בנ”י, שלא כאברהם ויצחק שיצאו מהם ישמעאל ועשו), כך שזה מרמז על כניסת בנ"י לא"י, ולכן מודגש עניין השבת. לכן במדרש מובא שבשל כך נוחל את הארץ בשלמות: '[אמר] רבי יוחנן בשם רבי יוסי בי רבי חלפתא: אברהם אבינו שאינו כתב בו שמירת שבת לפיכך ירש את הארץ במידה: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה" (בראשית י"ג י"ז). אבל יעקב אבינו שכתוב בו שמירת שבת, וקבע תחומים לשבת, שנאמר "ויחן את פני העיר" (שם ל"ג י"ח) נכנס בערב עם דמדומי חמה וקבע תחומים לשבת, לפיכך ירש את הארץ שלא במידה: "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה" (שם כ"ח י"ד)' (פסיקתא רבתי, כג). בב"ר הגרסה: 'ירש את העולם שלא במדה' (ב"ר יא,ז), שהכוונה לא"י שהיא מקום הגילוי שלנו בעולם; ובפרט כבא לרמז שקיבל את הארץ שממנה מקדשים את כל העולם, ולכן זה ניתן ע"י חיבור לשבת קודש שמקדשת את העולם (שזהו שאמרנו שבעניין שבת זה מרמז על שלמות תורתו של יעקב, ובתורה מקדשים את העולם דרך א”י שהיא מקום התורה [ספרי “עקב”, מג]). אולי יעקב רמז במעשיו על הגאולה שתהיה בזכות חזרתנו לארץ ופעולתנו בה: 'וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד", כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". – רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ' (הכוזרי ה,כז), לכן הגיע לארץ והקים שווקים ומרחצאות ותיקן מטבע. לכן זה נעשה יחד עם תחומין לשבת כרמז לגאולה שקשורה לשבת ('אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנא' (ישעיהו נו, ד) "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", וכתיב בתריה "והביאותים אל הר קדשי" וגו'' [שבת קיח,ב]), ותחומין מרמז על שלעתיד לא יהיה תחום לירושלים: “ואמר אנה אתה הלך ויאמר אלי למד את ירושלם לראות כמה רחבה וכמה ארכה. והנה המלאך הדבר בי יצא ומלאך אחר יצא לקראתו. ויאמר אלו רץ דבר אל הנער הלז לאמר פרזות תשב ירושלם מרב אדם ובהמה בתוכה" (זכריה ב,ו-ח). '"פרזות תשב" – מאין חומה, כדי שיתישבו בה כל הבא ותגדל מיום אל יום' (רש"י). לכן יעקב קונה את המקום, לפעול למען ירושת הארץ: “ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה". וכל זה לאחר חזרתו לארץ "מפדן ארם", כרמז לחזרה מהגלות. אולי אמרו חז"ל שתיקן תחומין 'עם דמדומי חמה מבעוד יום', כרמז לנאמר בגאולה: "והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור" (זכריה יד,ז). '"והיה יום אחד" - והיה הדבר הזה יום אחד מיומו של הקב"ה הוא היום ידוע שהוא להכנת ישעו של הקב"ה. "לא יום ולא לילה" - לא אור נוגה באור של עולם הבא שנאמר (ישעיהו ל) "ואור החמה יהיה שבעתים כאור" וגומר, ולא לילה ולא עת צרה כצרת שיעבוד גליות; שמקודם שימי משיחנו יהיו ואין בהם שיעבוד. "והיה לעת ערב" - קודם שיגמרו אלף שנה יהיה אור הנוגה וכל הטוב האמור על ישראל. וכן ת"י: לא כנהור יומא ולא כקבל ליליא' (רש"י). (אולי אומרים 'דמדומי חמה' שזה לעת ערב, ו'מבעוד יום' כהדגשה גם שזה קשור ליום), שע"י הקשר לא"י זוכים להפסקת השיעבוד ולהבאת הגאולה השלמה. אח"כ מסופר על המקרה עם שכם, שהרגו שם את כולם בשל חטאיהם, ושכם זהו מקום קבורתו של יוסף, כך שיש בזה כרמז שבזמן הגאולה ילחמו בעשו וישמידו את כולם, ובפרט זהו בגילוי כוחו של יוסף: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר" (עובדיה א,יח). לכן זה מסופר כאן לאחר הסיפור באריכות על המפגש עם עשו שבא למלחמה ביעקב; ועכשיו יעקב בא שלם מהמפגש הזה. וכן יעקב רמז לעשו על לעתיד לבא: “"עד אשר אבא אל אדני שעירה" - הרחיב לו הדרך שלא היה דעתו ללכת אלא עד סוכות. אמר: אם דעתו לעשות לי רעה ימתין עד בואי אצלו, והוא לא הלך. (ב"ר) ואימתי ילך? בימי המשיח, שנאמר (עובדיה א) "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו”' וכו' (רש"י; בראשית לג,יד [יר' ע”ז ב,א. ב”ר עח,יד]). די בהתחלת הפרשה מסופר על המפגש עם המלאך כאשר יעקב נשאר על פכים קטנים: “ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (בראשית לב,כה). '(בראשית לב, כה) "ויותר יעקב לבדו", אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים' (חולין צא,א). 'שנשתייר על פכים קטנים - דכל כלים החשובים ומקנה כבר העבירן את נחל יבק, כדכתיב לעיל מיניה "ויעבר את כל אשר לו", והוא נשאר על פכין קטנים שלא הספיק להעביר וחשכה לו' (רש"י). אולי זה בא לרמז שכאשר יחזרו לארץ מה שיהיה להם תחת ידם זהו רק מעט, כעין רק פכים קטנים; שכך היה בעליות הראשונות ואף בתחילת המדינה היה המצב הכספי קשה ביותר. (והיה מאבק מול המלאך של עשו, ויעקב נפגע, שכך היתה שואה ונרצחו רבים מישראל). אולם אח"כ יעקב חוזר למחנהו, ושם יש את כל ממונו הרב, שכך עם הזמן המדינה מתחזקת ומתעשרת וב"ה יש שפע. (ותוך כדי החזרה לארץ יש מלחמות שעוברות עלינו, כמו שעשו בא  עם ארבע מאות איש כדי להילחם, וכן הרגו את אנשי שכם על שפגעו בהם [בדינה], וכן נעשה מזה סכנה "ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי" [בראשית לד,ל]. עד שנגאל בשלמות לגמרי בבי”א).