"וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה ויבא אתם אל לאה אמו ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך. ותאמר לה המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני ותאמר רחל לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך. ויבא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך בדודאי בני וישכב עמה בלילה הוא. וישמע אלקים אל לאה ותהר ותלד ליעקב בן חמישי. ותאמר לאה נתן אלקים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי ותקרא שמו יששכר" (בראשית ל,יד-יח). 'א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה הווין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן. דאילו בדורו של משה כתיב (דברים א, יג) "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם", וכתיב "ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים", ואילו נבונים לא אשכח, ואילו גבי לאה כתיב (בראשית ל, טז) "ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך", וכתיב (דברי הימים א יב, לג) "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם"' (עירובין ק,ב). 'לדבר מצוה – תשמיש. נבונים - מבינים דבר מתוך דבר. יששכר – לאה תבעה את יעקב לדבר מצוה: "ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך" וגו'' (רש"י). לאה זכתה לשכר שיוולד לה יששכר שבו חכמתה יתרה, שיש בו בינה. נראה שרמזו זאת בפס' על בני יששכר שנאמר בו "וכל אחיהם על פיהם", כרמז שזה קשור לאחים, שזהו רחל ולאה שהיו אחיות, וזה נעשה ע"י דיבור ("על פיהם") שלאה פנתה ליעקב "ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך בדודאי בני". (וכן אחים – זה ראובן שהביא את הדודאים שבעקבותיהם נולד יששכר אחיו, וכרמז שמודגש במה שאמרה ["על פיהם”] “בדודאי בני” שכך זה בנה שגרם להולדת בנה האחר – יששכר). בנוסף נראה שביסוד הדרשה מרומז ע"פ גילויו של יששכר בגדלותו בתורה, שבדה"י מבואר שהיו חכמים ביותר, ודרשו שזה קשור למעשה של לאה בשל מה שנאמר על גדלות לימוד התורה של יששכר שהוא "חמור גרם" (בראשית ל,טז), שזה מלמד על הבנתו הברורה את התורה: '"יששכר חמור גרם", מה חמור זה גרמיו ברורין כך היה תלמודו של יששכר ברור' (ב"ר צח,יב), וזה ("חמור גרם") גם מרמז על הגעתו לעולם ע"י המעשה שנעשה אותו לילה: 'דאמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (בראשית ל, טז) "וישכב עמה בלילה הוא"? מלמד שהקב"ה סייע באותו מעשה, שנאמר (בראשית מט, יד) "יששכר חמור גרם", חמור גרם לו ליששכר' (נידה לא,א) [ויותר מזה מפורש בב”ר על הגעת יששכר ע"י פעולת לאה בעקבות החמור: 'ד"א: "יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם" חמור גרם אותו. וכי מנין היתה לאה יודעת שבא יעקב? אלא נהק החמור ושמעה קולו ויצאת לקראתו' (ב”ר צט,ט)]; לכן כיון ששניהם מתגלים באותו מקור (“חמור גרם”) סימן שקשורים יחד. לכן למדו שכח התורה של יששכר הגיע ממעשה לאה, וממילא מה שמתגלה בהם בלימוד תורה – שהיו נבונים, זה קשור למעשה לאה. עוד אולי דרשו שנאמר "ויבא יעקב מן השדה", כעין רמז שחזר מלימוד תורה, כעין השדה שנאמר בלקיחת הברכות שהכוונה לריח גן עדן ("וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'” [בראשית כז,כז]. 'מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן' [רש"י]), כך רומז ללימוד תורה כעין הנעשה בגן עדן. ממילא אם זה רומז שבא מלימוד תורה, אז חיבורו ללאה שיוצאת לקראתו, שכעין מצטרפת אליו, זה מתגלה בלימוד תורה. נראה שהשכר הוא בבנים נבונים כיון שמתכוונת לשם מצווה שבה מביאים ילדים ולכן השכר הוא בבנים שיצאו, וזה בחכמה כיון שהתביעה צריכה להעשות בחכמה, שלא תגיד במפורש אלא ברמז, כמו שאומרת הגמ' בהמשך: 'והאמר רב יצחק בר אבדימי: … "והוא ימשל בך", מלמד שהאשה תובעת בלב והאיש תובע בפה זו היא מדה טובה בנשים! כי קאמרינן דמרציא ארצויי קמיה'. 'והוא ימשל בך - שהוא מושל לומר בפה תאות לבו והאשה בלב ובושה להוציא בפה. דמרצייא ארצויי קמיה – מראה לפניו עניני חיבה' (רש"י). לכן השכר הוא בבנים נבונים ש'מבינים דבר מתוך דבר', שכך גם האשה עושה רמזים והאיש מבין למה התכוונה. וכן זה בא כגילוי 'שהאשה תובעת בלב', והחכמה קשורה בלב: "ואל כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה בלבו" (שמות לו,ב). בנוסף לזה יותר בעומק, כמו שהתגלה בבניית המשכן חכמת לב, כך גם באשה שתובעת את בעלה זה כדי להביא בנים, להקים את הבית, כעין הקמת המשכן; וכן כגילוי תורה. כמו שנאמר על המשמח בחתונה: 'אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר (שמות יט, טז) "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר" וגו' "ויהי קול השופר" וגו' והאלקים יעננו בקול” … רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר (ירמיהו לג, יא) "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'”' (ברכות ו,ב). שזה נאמר על שמחת חתונה שזהו השורש לבינו לבינה שאח"כ, לכן מתגלה מזה חכמים מאוד בתורה. וכן בתורה ובמשכן יש גילוי שם ה', שכך גם בחיבור בין איש ואשתו בצורה ראויה יש גילוי שם ה': 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן' (סוטה יז,א). 'זכו – ללכת בדרך ישרה שלא יהא הוא נואף ולא היא נואפת. שכינה ביניהם – שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן יו"ד באיש וה"י באשה. לא זכו אש אוכלתן – שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש' (רש"י). לכן כשתובעת למצווה שזה שלמות במצווה שבינו לבינה, מתגלה שם ה', וזה מביא לבנים נבונים, כיון שהחכמה היא מחלק ה' שניתן בנו (רמב"ן; בראשית ב,ז), ולכן גילוי שם ה' (ועוד ליצירת הולד, שזה כעין מקביל ליצירת העולם, שכל אדם הוא עולם קטן, ולכן מרמז על שניתן בנו דעת בבריאת האדם בבריאת העולם) מביא לחכמה גדולה ביותר. לכן גם למדו שלאה עשתה לשם מצווה, להעמיד בנים – את השבטים: '"ותאמר אלי תבא וישכב עמה בלילה הוא". אמר רבי אבהו: כביכול היה במחשבה, הוא לבדו היה יודע שלא עלת על דעתה אלא בשביל להעמיד שבטים' (יר' סוטה ג,ד). וזה נרמז ב"הוא" שמכוון לקב"ה, שעשתה לשם ה'; וכן מרמז שהיה בזה גילוי שם ה' (כמו "הוא" שזה אחד משמות ה', כמו שאנו אומרים בסוכות 'אני והו', ש"והו" רומז לשם ה', כמו שנאמר "והוא אסור בזיקים" [סוכה מה,א; תוס' ד"ה 'אני']. גם כרמז שזה אחד משמות ה' שנאמרו בהקשר לרדיפת מצרים וקריעת ים סוף [שם, ברש”י ד”ה 'אני'], כעין רמז לכאן שזיווגו של אדם קשה כקריעת ים סוף [סוטה ב,א] לכן כאן שזה עניין שקשור לחיבור בינו לבינה כעין נרמז בשורש שנעשה בזיווגם שזה קשה כעין קריעת ים סוף [בפרט כאן יש כמה נשים כך שזה כעין גילוי קטן של זיווג כל פעם מחדש עם מי יהיה]), ולכן היה ראוי שתזכה לבנים נבונים.