"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא. ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עלים וירדים בו" וגו' (בראשית כח,י-יב). '"וישם מראשותיו" – עשאן כמין מרזב סביב לראשו, מפני חיות רעות' וכו' (רש"י). מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('מעשי אבות – ב', 'תהליך גאולתנו בדברי ה' ליעקב ובמעשיו') הביא את דבריו צרור המור שהסביר: 'ולפי שיעקב הכיר את מעלת המקום, שהוא מקום מקדשנו, חיבבו ולקח מאבני המקום לחבבם ולנשקם, כאומרו: “כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו". ואמרו רז"ל (כתובות קיב,ב): רבי פלוני כד הווה חזי עפרא דארעא דישראל הווה מחבבה ומנשקה, לקיים: “ואת עפרה יחננו". וכן יעקב, לכבוד זה המקום לקח מאבניו ושם אותם תחת מראשותיו'; והוסיף על דבריו שזה גם מרמז על אהבתו של יעקב לכל א"י. נראה ששני הפירושים מופיעים במה שנאמר בב"ר: 'רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר זִמְרָא אָמַר: עֲשָׂאָן כְּמִין מַרְזֵב וְנָתַן תַּחַת רֹאשׁוֹ, שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מִן הַחַיּוֹת. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר: כְּתִיב (מיכה א, ג): "כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ וְיָרַד וְדָרַךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ" וגו', מִי שֶׁנִּגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר: אוֹתָן הָאֲבָנִים שֶׁנָּתַן יַעֲקֹב אָבִינוּ תַּחַת רֹאשׁוֹ נַעֲשׂוּ תַּחְתָּיו כְּמִטָּה וּכְפַרְנוֹס, מָה רְטִיבָה הִרְטִיב (שיר השירים א, יז): "קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים" וגו'. צַדִּיקִים וְצַדִּיקוֹת נְבִיאִים וּנְבִיאוֹת שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ' (ב"ר סח,יא). שר"ל ור"א אמרו כמו שמביא רש"י שיעקב פחד מהחיות, ואז מובא שהאבנים התאחדו בשל גילוי ה', שבפשטות זה הובא בשל שההמשך זה שהם התאחדו אחרי שיעקב שם תחתיו, אולם אולי רומז שהם התאחדו מגילוי ה', שזה היה כדי להגן על יעקב כמו שמובא בגמ': 'תנא: עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה, ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה. בעו לסכוניה; מיד (בראשית כח, יג) "והנה ה' נצב עליו"' (חולין צא,ב), וכן הובא ברמז במשל שבהמשך המדרש: 'אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיָה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי עֲרִיסָה וְהָיוּ זְבוּבִים שׁוֹכְנִים עָלָיו, וְכֵיוָן שֶׁבָּא מֵנִיקְתּוֹ שָׁחָה עָלָיו מֵנִיקְתּוֹ וּבָרְחוּ מֵעָלָיו. כָּךְ בַּתְּחִלָּה: "וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אלקים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ”, כֵּיוָן שֶׁנִּתְגַּלֶּה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרְחוּ מֵעָלָיו' (ב"ר סט,ג). שזהו ההמשך של הדעה ששם את האבנים בשביל הגנה, ולכן באותם אבנים שבאו להגן גם התגלתה ההגנה שה' הגן עליו מהמלאכים, ולכן הם התאחו (מגילוי ה'). או שזה (הדעה השניה) כנגד דברי צרור המור, שיעקב שם את האבנים בשל אהבתו את מקום המקדש, ולכן זה התגלה בצורה של התאחות האבנים בשל גילוי ה', שזה רומז למקום המקדש שהוא המקום של גילוי ה' בעולם, שזה הסיבה שלכן שם את האבנים שם, ולכן התגלה שהאבנים התאחו כנגד גילוי ה'. ואז מובאת דעת ר"ב בשם ר"ל שהאבנים התאחו להיות מיטה וכרית (או נוצות – תלוי בגרסה, ראה במפרשים) שזה נעשה לנוחותו של יעקב, וכתוצאה מזה השפיע על 'צדיקים וצדיקות נביאים ונביאות שיצאו ממנו'; שנראה שבא לרמז כדברי מרן הגרח"ד זצוק"ל זיע"א שיעקב שם את האבנים כעין לנוחותו, שזה מראה את אהבתו לא"י, שהאבנים בשבילו הם כמו מיטת נוצות וכרית רכה מאהבתו ורצונו להיות בה, ולכן האבנים נעשו תחתיו למיטה נוחה שאדם אוהב להיות בה. לכן זה השפיע לצדיקים ונביאים, שהצדיקים אוהבים את א"י, ולכן נישקו את אבני א"י (כמובא בגמ' על חכמים שהיו מנשקים את אבני א”י), וכן הנביאים אוהבים אותה, שיש להם חיבור מיוחד לארץ כיון שהנבואה היא מכח א"י, ודווקא בא"י או בשבילה. נראה ששתי הדעות, של הרב דרוקמן ושל צרור המור, משלימות זו את זו, שיעקב חיבב את מקום המקדש בשל מעלתו, אבל במהותו הוא גם מתגלה כפסגת קדושת א"י, כך שיש בזה בעומק גם גילוי כנגד כלל קדושת א"י. ולכן התגלה שכל א"י התקפלה תחתיו: '(בראשית כח, יג) "הארץ אשר אתה שוכב עליה" וגו', מאי רבותיה? אמר רבי יצחק: מלמד שקפלה הקב"ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו שתהא נוחה ליכבש לבניו' (חולין שם); שמעבר לפשט שנאמר שזה כדי שתהא נוחה ליכבש לבנ”י, יוצא מזה גם גילוי ששם יש גילוי כנגד כל א”י, שזה מצד גילוי הקדושה. כיון שהמקום קדוש לכן א"י ראויה דווקא לנו, ולכן ה' גילה בזה השפעה שנוכל לכבוש את א"י (שקיפלה תחתיו), לכן זה גם מתחבר עם הדעה (הראשונה) שהאבנים שיעקב שם זה כדי שיגנו עליו, לבטא שדווקא בשל הקדושה הגדולה הוא צריך יותר להגן עליו מהמזיקים שרוצים לפגוע בו (וכמו שהתגלה שהמלאכים רצו לפגוע בו בשל שראו בו את הדמות שבמרכבה, שזה כרמז שבשל מעלת הקדושה הגדולה יש סכנה גדולה יותר), ולכן שם את האבנים שיגנו עליו מהחיות. החלום שיעקב חולם רומז על הגלויות: '"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו". א"ר שמואל בר נחמן: אלו שרי אומות העכו"ם. דא"ר שמואל בר נחמן: מלמד שהראה לו הקב"ה לאבינו יעקב שרה של בבל עולה שבעין עוקים ויורד, ושל מדי חמישים ושנים, ושל יון מאה ויורד, ושל אדום עלה ולא ידע כמה' וכו' (תנחומא "ויצא" סימן ב). שפגעו בנו בגלויות וזה היה יחד עם פגיעה במקדש, אצל בבל ואדום זה החל יחד עם חורבן הבית, ובמדי זה היה כשאחשוורוש השתמש בכלי המקדש (מגילה יא,ב; יב,א), ויון חיללו את המקדש. לכן זה מתגלה מצד אחד בצורך להגנה מפני צרינו שגלינו תחתם (כמו שיעקב הגן מהחיות), ויחד עם זה יש בזה משום רמז לאהבת א"י והמקדש, שזה היה כשהינו בגלות (ובגלות יוון הינו בארץ אבל תחת יד היוונים ששלטו כאן שיש בזה משום חורבן א”י) וקשור לפגיעה במקדש. המלאכים עלו וירדו, כי התחלפו מלאכי א"י וחו"ל: 'דָּבָר אַחֵר: "עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ”, עֹלִים אוֹתָם שֶׁלִּוּוּ אוֹתוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, יֹרְדִים אֵלּוּ שֶׁלִּוּוּ אוֹתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ' (ב"ר סח,יב); שגם זה מרמז על היציאה לגלות, אבל כיון שיש גילוי גם למלאכי א"י, נראה שזה בא לרמז שיש גלות אבל גם חזרה לארץ בסופה; וכן הדרשה שעולים ויורדים שרי האומות זה מראה על חזרה לארץ לאחר הגלות (לאחר ששריהם ירדו). לכן נראה שזה מרמז על היציאה לגלות והחזרה ממנה, כמו שיעקב עכשיו יוצא לגלות מהארץ אבל יחזור אליה, שיצא זמנית בשליחות הוריו עד שיחזור, וכן כמו שה' הבטיח לו בחלום: "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך" (כח,טו). והוא סימן לבניו, שנצא לגלות אבל היא זמנית, ונגאל ממנה ונחזור לארץ. זה רמז לכלל הגלויות, אבל במיוחד לגלות אדום, כמו שיעקב בורח עכשיו מפני עשו – שהוא אדום. לכן נראה שנרמז במספר האבנים (מעבר לפשט הדרש שבמדרש): '"וַיִּקַח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם" (בראשית כח, יא), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר: שְׁנֵים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים נָטַל, כָּךְ גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים; אָמַר: אַבְרָהָם לֹא הֶעֱמִידָן, יִצְחָק לֹא הֶעֱמִידָן, אֲנִי אִם מִתְאַחוֹת הֵן שְׁנֵים עָשָׂר אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, כֵּיוָן שֶׁנִּתְאַחוּ שְׁנֵים עָשָׂר אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ, יָדַע שֶׁהוּא מַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר: נָטַל שָׁלשׁ אֲבָנִים; אָמַר: אַבְרָהָם יִחֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עָלָיו, יִצְחָק יִחֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ עָלָיו, וַאֲנִי אִם מִתְאַחוֹת הֵן שָׁלשׁ אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עָלַי. וְכֵיוָן שֶׁנִּתְאַחוּ, יָדַע שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַחֵד שְׁמוֹ עָלָיו. רַבָּנָן אָמְרֵי: מִעוּט אֲבָנִים שְׁנַיִם, אַבְרָהָם יָצָא מִמֶּנּוּ פְּסֹלֶת, יִשְׁמָעֵאל וְכָל בְּנֵי קְטוּרָה. וְיִצְחָק יָצָא עֵשָׂו וְכָל אַלּוּפָיו. וַאֲנִי אִם מִתְאַחוֹת שְׁתֵּי אֲבָנִים זוֹ לָזוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא הֵימֶנִּי פְּסֹלֶת' (ב"ר סח,יא). כרמז בעומק המדרש שהאבנים מרמזות על בנ"י (12 אבנים) שה' מייחד שמו עלינו (כמו על האבות; 3 אבנים) שזהו בשל שאנו מגלי שם ה' בעולם, ולכן כשאנו חוטאים אנו נענשים בגלות (וגם בגלות אנו משפיעים קידוש שם ה' בעולם – במקומות גלותינו); אולם עיקר גילוי שם ה' על ידנו, וייחוד שם ה' עלינו זה בא"י, ולכן זה רומז שגם אם נצא לגלות נחזור לארץ כי זה העיקר (וזה גם כרמז לשלושת האבות שהובטחה להם הארץ). והגלות הקשה ביותר שאחריה נגאל לגמרי ולא יהיה יותר גלות זה גלות אדום, לכן זה מרמז על ישמעאל ועשו (2 אבנים), שגלות אדום זה אדום – עשו, ובתוכה מי ששלט על הארץ ברוב הזמן זהו בני ישמעאל. אולי לכן שם את האבנים "מראשותיו", כרמז למילה 'מראשית', שמראשית ישראל – מזמן האבות, מתגלה אצל יעקב שיורד לגלות (ובפרט מפני עשו – אדום), אבל יגאל ממנה חזרה לארץ, וכך יהיה בזרעו, שיתגלה בבנ"י שירדו לגלות אבל יחזרו לארץ (שזהו שהארץ קופלה תחתיו כדי שתהא נוחה ליכבש לפני בניו כשיחזרו לארץ). וכן רמז שי"ב אבנים שהם כנגד י"ב שבטי ישראל (שזהו כלל בנ"י) מתאחדים, שהגאולה מגלות אדום קשורה באחדות ישראל, שזה ההיפך מגלות אדום שבאה (ונמשכה) בעקבות הפירוד – שנאת חינם; וזה קשור עם שלושת האבות שה' ייחד שמו עליהם, שכך ע”י אחדותנו יש חיבור לה': 'כשהן אגודים מקבלין פני שכינה' (תנחומא “נצבים” סימן א), ולכן אז מכח השכינה ראויים ליגאל מעשו וישמעאל שהם הפסולת – שהם מנותקים מהקדושה. יעקב חולם חלום, שזהו כרמז לפס' על הגאולה כחלום: “שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים" (תהלים קכו,א). כמו כן, החזרה לארץ נעשתה ע"י אנשים שחלמו בעיני רוחם ליישב את הארץ, שהארץ היתה שממה ולכן זה היה נראה כחלום ולא מציאות, ואותם אנשים הלכו אחר חלומם ליישב את הארץ. והיה להם בזה שני עניינים – הגנה מצרת הגלות (מהאנטישמיות), וחזרה לא"י; וכך גם התגלה ביעקב ששם אבנים כדי להגן על עצמו, ומשום חביבות א"י. עיקר הדחיפה לחזרה לארץ ויישובה נעשה בשל מלחמת העולם, נראה שזה נרמז במדרש: '"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" (בראשית כח, יא), בִּקֵּשׁ לַעֲבֹר נַעֲשָׂה הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּמִין כּוֹתֶל לְפָנָיו' (ב"ר סח,י), שכעין העולם עצר אותו מלהמשיך ובזה נשאר שם והתגלה חביבותו את הארץ, שכך העולם כולו נפעל (ונחרב) כדי שנחזור לא"י (שעצר אותנו שלא נמשיך בשגרת הגלות, שהתרגלנו להיותנו בגלות), ויתגלה בנו חביבות א"י והגנה בה. יעקב שם את האבנים לחיבוב א”י, ונרמז על הגאולה מגלות אדום, כרמז שחזרתנו לארץ זה בזכות אהבתנו אותה ופעולתנו בה ובאבניה (כמו שיעקב פעל – שלקח את אבני המקום): 'וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד, כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". – רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ' (הכוזרי ה,כז). במלחמת ששת הימים כבשנו את כל חלקי א"י ובכך גאלנו אותה מחורבנה (אמנם לצערנו היו שפעלו אז וגם אח"כ כדי למנוע מיישובנו בה בכולה, ומלהשארותה תחתינו...), וזה היה יחד עם כיבוש ושחרור ירושלים, כעין אצל יעקב שכל א"י התקפלה תחת מקום המקדש, וזה בשבילך שתהא נוחה ליכבש לפנינו, כמו שנעשה בששת הימים שתוך זמן קצר ביותר כבשנו את כל א”י. יה”ר שנזכה ליישב את כל א”י ונזכה להשלים את גאולתנו. אמן.