"וישב יצחק ויחפר את בארת המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמת אשר קרא להן אביו" (בראשית כו,יח). יצחק מחזיר את הבארות של אברהם וקורא להן בשמות שקרא להן אברהם, שזה מראה שיצחק בא ללכת בדרכיו אביו, שממשיך ממש את מעשי אברהם אביו. לכן ודאי שגם המשיך את דרכו של אברהם להפיץ אמונה בעולם, לכן נרמז בבארות שבהם יש מים, שהתורה משולה למים: 'דתניא: (שמות טו, כב) "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים", דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים". כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת, ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני, ומפסיקין שלישי ורביעי וקורין בחמישי, ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה' (ב"ק פב,א). זה נאמר לאחר הסיפור של יצחק בגרר, שזה כעין שקרה לאברהם עם אבימלך שלקח את שרה (שגם כאן רצה אבימלך לקחת את רבקה, ויצחק אמר שהיא אחותו כמו שאמר אברהם). שגם במציאות הוכח שיצחק ממשיך את אברהם, כמו שפעל לעשות. וכן בנ"י צאצאיהם מתגלה בהם כמותם, שהכל הוא המשך של גילוי נשמת ישראל שמתקנים את העולם. לכן כמו שאצל יצחק חפרו שלוש בארות ורק אז לא רבו עליהם, כך התגלה במדבר שהלכו שלושה ימים וצמאו למים, ואז תקנו לקרוא בתורה כדי להתחבר לתורת חיים (שנצרכת כמים חיים, כמו שנאמר ביצחק בהתחלה: “ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים” [פס' יט]), כמו שבשלישית נשארה הבאר ליצחק ויכל לשתות ממנה. יצחק קשור לא"י, ולכן נאמר לו שלא לרדת למצרים, כיון שרצה לרדת כמו אברהם, שהרי הוא עושה כמו שאברהם פעל, כגילוי המשכו, ולכן היה צריך לצוות לו שבזה לא יעשה כאברהם: "וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אמר אליך" (כו,ב). '"אל תרד מצרימה" - שהיה דעתו לרדת למצרים כמו שירד אביו בימי הרעב. אמר לו: אל תרד מצרימה, שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך' (רש"י). נרמז כאן על התורה בבארות, כיון שבא"י (שזהו מעלת יצחק שמגלה על חיבור לא"י) יש חיבור לאמונה ע"י עניין המים שבארץ – שצריכים לירידת הגשמים והיא תלויה בצדקותינו ('"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים" – כן שיטת פרשיות הללו: צריכים אתם לשמור את מצוות ה' אלקיכם, כי הארץ הזאת טובה מארץ מצרים לשומרי מצוות, ורעה מכל הארצות ללא שומרים. כי הארץ אשר אתה בא שמה אינה כארץ מצרים שאין צריכים למטר, ובין טובים ובין חטאים, בטורח השקאת שדותיהם יש להם לחם. אבל ארץ ישראל, אם אתם שומרים מצוות, עיני ה' אלקיך בה – להשקותה במטר השמים, מרשית השנה ועד אחרית שנהו – לתת מטר בעת הצורך' (רשב"ם; דברים יא,י), לכן אצל יצחק נרמז כאן בבארות על הפצת אמונה. על שתי הבארות הראשונות רבו, כעין רמז שיש שני מוקדים של כפירה בה', שזהו בא"י מצד האמונה באלילית, ובמצרים מצד המדע (ראה ב'תורת המקרא' “לך לך" [א], למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, שהסביר שלכן אברהם הלך למצרים ולגרר כדי להפיץ את האמונה בה', ראה שם בהרחבה. לכן גם מובן שעניין הבארות זה לאחר שהיה בגרר כעין רמז שעשה כמו אברהם שהלך להפיץ את האמונה בה' בגרר), לכן רבו על שתי בארות כרמז על ההתנגשות בין שני מרכזי הכפירה ההם לבין האמונה שמהאבות; אולם בסוף בשלישית לא רבו, כי בסוף האמונה בה' מנצחת, כמו שמיד מובא שאבימלך הלך ליצחק ואמר: "ויאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך ונכרתה ברית עמך. אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום אתה עתה ברוך ה'" (כו, כח-כט), הרי שראו את יד ה', שחדרה בהם האמונה, שלכן אמרו שראו שה' עם יצחק, ולכן מבקשים לעשות ברית, וגם אומרים לו שהוא ברוך ה' כך שרואים בו גילוי ה'; שזהו שהאמונה חדרה אליהם (אמנם תיקון שלם יהיה רק לעתיד לבא). נאמר: “ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה'” (כו,יב), יצחק שהוא מגלה את גילוי קדושת א"י ובנ”י (שלכן נאסר עליו לרדת למצרים, שלא לפגוע בקדושתו כעולה, כרמז שלישראל אין לרדת לחו”ל), אצלו התגלה שפע בגשמי להראות שהגשמי התקדש והתעלה, וזה בגילוי של מאה כרמז לנאמר לאברהם שילך לא"י ויתברך שם: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" וגו' (בראשית יב,א-ב), ש"לך לך" רומז למאה, שאז יוולד לו יצחק בארץ בגיל מאה (תנחומא "לך לך" סימן ג), ממילא לכן כאן ביצחק (שזהו בנו שנולד בגיל מאה) נרמז במאה בהקשר לברכה בא"י שנאמר לאברהם שיהיה לו; שזהו שביצחק מתגלה ההמשכיות של גילוי אברהם. אח"כ יצחק הולך לב"ש כמו אברהם, ושם אבימלך הולך אליו וכורתים ברית כמו שהיה אצל אברהם שכרת בב"ש ברית עם אבימלך (כא,לב); ושם מיד נאמר על אברהם: "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א'ל עולם" (שם,לג), שהיה מאכיל אנשים שבאו לשם, והיה דרך זה מקריא בפיהם את שם ה' (סוטה י,א-ב), שכך גם כאן נרמז שיצחק נותן להם לאכול ולשתות: "ויעש להם משתה ויאכלו וישתו" (בראשית כו,ל), שזה כעין אברהם שהשפיע בכך להפצת שם ה', כך כאן עושה זאת יצחק עם אבימלך שבא והכריז עליו כמגלה שם ה' בעולם, וזה מתגלה עם אוכל (אמנם זה לא בדיוק אותו דבר, כי אצל אברהם זה היה לסתם אנשים שעברו, וכאן זה לאבימלך; וכן שם היה מאכיל ואז מקריא שם ה' ולא כמו כאן שלא הקריא באוכל אלא מקודם הצהיר אבימלך בדבריו על גילוי שם ה', אולם זה מתגלה שיש גילויים דומים. אולם אולי גם יצחק אמר לאבימלך להודות לה', שהרי היו עובדי ע”ז כך שהיו רגילים להודות, וממילא אם מאמין בה' אז גם הודה; ועוד שבסעודה חיזק יצחק את הגילוי שנעשה ולכן בכח הסעודה היה חיזוק לאמונה שהוכרזה מקודם). מקודם נאמר על מכירת הבכורה, אולי זה קשור, שבא להדגיש שבצאצאי יצחק דווקא יעקב הוא שממשיך את הדרך, כעין בכור שהוא כעין עיקר גילוי כח אביו, ועוד שקנה בשל שאז מת אברהם ועכשיו הבכור היה צריך להיות הכהן של המשפחה, ולכן יעקב קנה מעשו את הבכורה כדי שהוא לא יהיה ככהן המשפחה (ראה ב'תורת המקרא' “תולדות" [ב], למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), כך שבזה התגלה שדווקא יעקב הוא המגלה את ההמשך של גילוי יצחק ואברהם; וכבר מהבטן הוכח זאת, שעשו רצה ללכת לע"ז ויעקב לביהמ"ד (רש"י; כה,כב), וכך נאמר לה שיצאו שונים והמשכם יתגלה כמותם (שמדגיש שמהם יצאו גוים ולאומים [כה,כג]), שבזה נאמר והודגש שיעקב (וזרעו) הוא הממשיך האמיתי של יצחק ואברהם. וכן מתגלה במעשי עשו שהוא מבזה את הבכורה (שזה קשור גם לביזוי הכהונה שהיתה בבכורה. וכן באותו יום חטא מאוד [ב"ב טז,ב]). לכן גם לאחר סיפור הבארות שמרמז על שיצחק הוא הממשיך של דרך אברהם, נאמר על עשו שהתדמה ליצחק אביו בכך שנשא אשה בגיל ארבעים, אבל בעצם זה היה בגילוי של רשעות, שלקח נשים עובדות ע"ז, ולכן: "ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה" (בראשית כו,לה), שרע בעיניהם, כמגלה שאין זה דרכו של יצחק, שעשו לא באמת ממשיך את דרכו (וזה עצמו מרמז שגם קודם היה חוטא, ובגילוי של חטא בנשים, שזהו: '"בן ארבעים שנה" - עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר (תהלים פ) "יכרסמנה חזיר מיער". החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור, כך אלו גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים. כל מ' שנה היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותם, כשהיה בן מ' אמר: אבא בן מ' שנה נשא אשה אף אני כן' [רש”י; כו,לד]. שעשו הוא כחזיר טמא, ולא ממשיך את דרך הקדושה של יצחק אביו). ואז מסופר על גניבת הברכות, שיצחק רצה לתקן את עשו ע"י הברכות (ראה ב'מעשי אבות – א', 'האם טעה יצחק ביחסו לעשו?', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א), אולם משמים מנעו זאת ממנו, שלכן התעוור כדי שיוכל יעקב לקחת את הבכורה (רש"י; בראשית כז,א), שמשמים הוכרז שעשו אינו הממשיך של יצחק על אף שיש בו נקודה חיובית (כצאצא יצחק, כמו שהתגלה בעובדיה), ומי שמארגנת זאת זה רבקה, כעין שאצל אברהם שרה היא זו שעומדת על כך שיצחק הוא בלבד הממשיך האמיתי של אברהם, ולכן שיגורש ישמעאל; ושרה עשתה זאת בכח גדלות נבואתה ("שמע בקולה" - בקול רוה"ק שבה, למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות' [רש"י; בראשית כא,יב]), וכך גם כאן רבקה פעלה זאת מכח הנבואה שנאמרה לה (בהיותם בבטן שהלכה לדרוש את ה'): 'וַאֲמַרַת לֵיהּ אִמֵּיהּ עֲלַי אִתְאֲמַר בִּנְבוּאָה דְּלָא יֵיתוֹן לְוָטַיָּא עֲלָךְ בְּרִי' (אונקלוס; בראשית כז,יג]). אולי גניבת הברכות נעשתה בהקשר לפסח (רש"י; בראשית כז,ט]), שיצחק חשב לחבר את עשו לקדושה, שיתגלה בו ביחד עם יעקב, אולם לא הצליח שמשמים הראו שהם שונים, שכך זה כנגד המציאות שעשו לא ירד לגלות מצרים, כך שהתנתק מיעקב ומהגילוי שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים שבניו ירדו למצרים, כיון שעשו מנותק מהמשכיות של גילוי האבות, לכן זה נעשה בגילוי של פסח שהוא על יציאת ישראל ממצרים. אולי זה נרמז בילקו"ש: 'דָּבָר אַחֵר: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה”, וַהֲלֹא יִשְׁמָעֵאל וְיִצְחָק אַחִים הָיוּ, וְעֵשָׂו וְיַעֲקֹב אַחִים הָיוּ, וְלָמָּה לֹא יָרְדוּ לֹא יִשְׁמָעֵאל וְלֹא עֵשָׂו? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁלָּוָה מִן הַמֶּלֶךְ, לְאַחַר יָמִים נִפְטַר הַלֹּוֶה וְהֵנִיחַ שְׁנֵי בָּנִים, וּמָצָא אֶחָד מְשַׁמֵּשׁ לְפָנָיו, וְאֶחָד בָּרַח. אָמַר לְאוֹתוֹ הַמְּשַׁמֵּשׁ לְפָנָיו: מִמְּךָ אֲנִי גּוֹבֶה כָּל חוֹבִי שֶׁנִּתְחַיֵּב לִי אָבִיךָ. אָמַר לְפָנָיו: לְפִי שֶׁשִּׁמַּשְתִּי לְפָנֶיךָ הִפְסַדְתִּי? אָמַר לוֹ: חַיֶּיךָ שָׂכָר גָּדוֹל אֲנִי נוֹתֵן לָךְ, לִכְשֶׁיִּתָפֵשׂ אוֹתוֹ אֲנִי מוֹסְרוֹ לְּךָ לְעֶבֶד. כָּךְ לֶעָתִיד לָבֹא: "וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת הַר עֵשָׂו". וְעוֹד: (בראשית כז, מ) "וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבוֹד”, לֹא דַי שֶׁלֹּא עַבָדוֹ, אֶלָּא שֶׁהֶעֱבִידוֹ בְּכָל מִינֵי צָרוֹת (ויקרא כד, יט), "כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ"' (ילקו"ש רמז קסב [שמות א]). הרי שהיה ראוי שירד למצרים כחלק מהיותו צאצא של האבות, ולא ירד, שבכך מוכח שהוא אינו ממשיך האבות. ומחבר לזה המדרש שנאמר שעשו יעבוד את יעקב, שמעבר להקשר העינייני שהביא, שנאמר ליעקב שבשל שירד למצרים ועשו לא ירד, אז עשו יעבדהו, ולכן הביא גם שנאמר לו ע"י יצחק שיעבוד את יעקב; יש בזה גם כרמז שבגילוי של הברכות של יצחק יש כנבואה על העתיד כמו שייעשה בשל שלא ירד למצרים, כך שזהו כרמז שבגניבת הברכות בהקשר לפסח מתגלה שיצחק רצה שעשו יהיה יחד עם יעקב בעולם, אולם עשו מרד בכך כיון שכלל לא ראוי שיתגלה בו משהו כממשיך גילוי האבות. ואז (כח,א-ה) מסופר שיצחק שולח את יעקב לקחת אשה מבית בתואל ומצווהו שלא יקח מבנות כנען, שזהו כמו שנעשה לו ע"י אברהם אביו (שאברהם שלח את עבדו הוא ציווהו כך), כך שמראה בזה את ההמשכיות, ולכן גם מדגיש שמברכו ב"ברכת אברהם" (כח,ד); ואילו על עשו נאמר שהוא לוקח את בת ישמעאל (פס' ט), שעשו מנסה למצוא חן בעיני אביו ע"י לקיחתה אלא שגם בזה מתגלה רשעותו: '"על נשיו" – הוסיף רשעה על רשעתו, שלא גירש את הראשונות' (רש"י; בראשית כח,ט), שעשו דבוק בטומאה, שאינו ממשיכו של יצחק (ותוך כדי זה ישמעאל מת, לאחר שייעדה לעשו, ואז נביות אחיה מחתן אותה עם עשו [שם], כרמז להמשכיות מעשה אבותיו, שנביות ממשיך את מעשה ישמעאל, שכך אצל עשו זה מגלה ברשעותו שהוא אינו ממשיך את יצחק אביו). עשו אמר שיעקב לקח ממנו את הבכורה ואת הברכות [כז,לו], אולי זה כעין רמז שיצחק ממשיך את אברהם, וכך אצל אברהם התגלה שיצחק הוא הבכור, ולא ישמעאל, והיו לאברהם מקטורה עוד ילדים, אלא שהכל נתן ליצחק שהוא בנו העיקרי; שכך כאן כדימוי אברהם ויצחק, עשו יצא מהיותו בן ממשיכו של יצחק, ולכן התגלה כמו באברהם, שכנגד ישמעאל הבכור לקח יעקב מעשו את הבכורה, וכנגד שאר ילדי אברהם לקח יעקב מעשו את הברכות. לכן תחילת הפרשה היא: "ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" (כה,יט), לומר על דימוי השלם ביניהם, שמוכח מתולדותיו שהוא ממשיכו; ולא ישמעאל שסופר עליו קודם (ונאמר שהוא בן אברהם): "ואלה תלדת ישמעאל בן אברהם” וגו' (בראשית כה,יב-יח), וכך גם ביעקב שנולד ליצחק, כמו שמיד מסופר, הוא ממשיכו של יצחק ולא עשו.