"והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים. ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור" (בראשית א,ב-ג). 'רבי יהודה בר סימון פתר קריא בדורות: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" זה אדם הראשון שהיה ללמה ולא כלום. "וָבֹהוּ" זה קין שבקש להחזיר את העולם לתוהו ובוהו. "וְחֹשֶׁךְ" זה דורו של אנוש על שם (ישעיה כט, טו): "וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי" וְגוֹ'. "עַל פְּנֵי תְהוֹם" זה דור המבול שנאמר (בראשית ז, יא): "ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום". "וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" על שם (שם ח, א) "וַיַּעֲבֵר אֱלֹקים רוּחַ עַל הָאָרֶץ". אמר הקדוש ברוך הוא: עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה? תבא האורה!. "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר" זה אברהם הה"ד (ישעיה מא, ב): "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק" וגו', אל תקרא העיר אלא האיר. "וַיִּקְרָא אֱלֹקים לָאוֹר יוֹם" זה יעקב. "וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לַיְלָה" זה עשו. "וַיְהִי עֶרֶב" זה עשו, "וַיְהִי בֹקֶר" זה יעקב; ויהי ערב ערבו של עשו, ויהי בקר בוקרו של יעקב. "יוֹם אֶחָד" שנאמר (זכריה יד, ז): "והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה" וגו'' וכו' (ב”ר ב,ג). נראה שריב"ס למד שזה רומז לדורות כעין רמז "והארץ היתה" מה שהיה בארץ, שזהו דורות ראשונים, וממילא מהם גם היסוד למה שיהיה בעתיד. למה הובא רמז דווקא לאדם הראשון קין ודור אנוש והמבול? נראה שזה רומז שהם פגמו ביסודות העולם, הם התחלת הפגימה ביסוד של קיום "הארץ" (אולי גם "ה-ארץ” ה' הידיעה, הדבר החשוב שבארץ – היסוד עליו עומדת הארץ). העולם עומד על שלושה עמודים: 'שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב). כידוע יש שלוש עבירות חמורות שבתורה שעליהם יהרג ואל יעבור, שהם היפך משלושת העמודים (ולכן יהרג כי זה קשור לאיבוד העולם, ולכן יהרג רק הוא ואל יביא חורבן [שזה הרג] בעולם כולו). תורה מתקנת את האדם שזהו היפך מג"ע שמשחית את האדם, עבודת המקדש זה היפך מע"ז, גמ"ח זה היפך מש"ד שזה נגד אחר. כך אותם שלושה דורות בהתחלה כנגד שלוש העברות החמורות, שכל אחד הדגיש עברה אחת ובזה בא הרס ליסוד העולם. אדם הראשון חטא בעץ הדעת שהביא לו תאוות של עריות, שזהו יסוד הג"ע. קין רצח את הבל, הוא החל ברצח, שזהו גילוי ש"ד. בדור אנוש החל גילוי גדול של ע”ז: "ולשת גם הוא ילד בן ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרא בשם ה'” (בראשית ד,כו). '"אז הוחל" – לשון חולין, לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה, לעשותן אלילים ולקרותן אלהות' (רש"י). ואז בא דור המבול שבו העולם כולו הושחת ביותר בשלושת העברות החמורות (ב"ר לא,ו) עד שבא חורבן לעולם כולו (שזהו גילוי של שלושת העברות בחומרה גדולה ובריבוי). כנגד זה אומר הקב”ה עד מתי יהיה העולם בחשיכה, כרמז להחרבה, צריך שיתגלה האור של הקדושה, וזהו אברהם שהוא היסוד של בנ”י ותיקון העולם ובו מתגלה היפך משלושת העברות החמורות – עליו עומד העולם. אולי זה רמוז בפס' בו דרשו: “מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו” וגו' (ישעיהו מא,ב). אולי דרשו “יקראהו לרגלו” - 'לרגליו', שאברהם קרא בעולם בשם ה' (“יקראהו") כדי שיהיה בעולם גילוי שם ה' כעין מקום לרגליו של ה' בעולם ("והארץ הדם רגלי" [שם סו,א]). באברהם מתגלה כנגד שלושת היסודות: באברהם מתגלה חסד גדול ("חסד לאברהם" [מיכה ז,כ], וכן מובא בסיפורים שבתורה) שזה היפך מש"ד (ואף הלך להילחם להציל את לוט). אברהם היה קורא בשם ה' בעולם, ומקריב קרבנות: “ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'” (בראשית יב,ח), שזהו היפך מע"ז. אברהם היה נזהר מאוד מג"ע, עד כדי כך שרק בירידתם למצרים ראה את יופיה של אשתו: “הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" (שם,יא), וכמו"כ היה מגלה תורה בעולם (יומא כח,ב) שהיא ההיפך מהשחיתות של ג"ע, שזהו תיקון לג"ע. יוצא שבאברהם יש את היסוד לתיקון העולם בקדושה, ולהעמדת העולם ע"י כך. לכן הוא האור, הוא התיקון לחושך שהיה לפניו. דבר זה אברהם הנחיל לבניו, שבנ"י הם היסוד לתיקון עולם, ולכן ממשיך המדרש עד יעקב שממנו יצאו בנ"י, ומסיים שלעתיד העולם כולו יתוקן בשל כך (על ידנו). [ומעמיד מול עשו שממנו עמלק שהוא שיא הטומאה בעולם, וימחה בעולם בתיקון העולם; וכן עשו יוכה לעתיד כדי להאיר את העולם בקדושה: "ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" (עובדיה א,כא)]. נראה שנאמר פעמיים על יעקב ועשו (יום לילה, ערב בוקר), כרומז שהיה גם את יצחק בנוסף לאברהם ויעקב, שממנו יעקב ועשו והוא ניסה לתקן את עשו (ע"י נתינת הברכות לעשו) שכך יתגלה גם דרכו קדושה (אלא שלא הצליח ולכן זה מתגלה בפס' ברעה). ששלושת האבות כרומזים לשלושת היסודות: אברהם חסד, יצחק עבודה (עלה כקרבן בעקידה), ויעקב תורה (שכל בניו קיבלו את התורה כהמשכו – "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" [דברים לג,ד]). מה שהתגלה קודם מתגלה גם בעתיד, לכן בדרשה הבאה רמזו על האומות שמשעבדות את ישראל: 'ר"ש בן לקיש פתר קריא בגליות' וכו' (ב"ר ב,ד). שבהם מתגלה כנגד העברות החמורות, ולכן באים לשעבד את ישראל כדי לכפות את גילוי אותם חטאים חמורים בעולם (וגלות זהו כחורבן העולם, כנגד שזהו נגד יסודות העולם. ותחילת הגלויות זה על העברות החמורות [יומא ט,ב. שחטאו בהם בבית ראשון; ובבית שני היתה שנאת חינם שהיא כנגד שלושתם, ולכן התגלה במלכות אדום הקשה ומחטיאה כנגד כולם]), אולם בסוף עם ישראל מתגבר וניצל ומשתחרר כיון שמתקנים את גילוי אותם חטאים שמתגלים מאותה אומה לעולם כולו. בגלות בבל עברו לגור בין הגוים וכך התערבו בנוכריות (כמו שכשחזרו לארץ בימי שיבת ציון היו נשואים לנוכריות), שזהו כעין ג"ע (וזהו בבל לשון התבוללות). בגלות מדי ניסו להרוג אותנו, שזהו גילוי של ש"ד (וזהו מדי אותיות דמי). בגלות יון רצו שנכפור בה' ונעבוד ע"ז (וזהו יון כרמז ל"ויעלני מבור שאון מטיט היון" [תהלים מ,ג]. '"היון" – הרפש אשר בקרקעית המים'. '"מטיט היון" – אשר העומד בה שוקע ויורד' [מצודות]; כרומז לשקיעה בחומריות המלוכלכת – התרחקות מגילוי אור ה' בעולם [וזה ברמז לרפש שבקרקעית המים, כנגד שהיוונים הם בקרקע (איי) הקשור למים: "ומאיי הים" (ישעיהו יא,יא), '"ומאיי הים" - הן איי כתים יוונים עכו"ם' (רש"י)]). ואחריהם (בחורבן בית שני) זה ביד אדום שטבחו, ואנסו, וחייבו להתנצר; וכל זה בחומרה וזמן רב (וזה נרמז בשם אדום – שרומז לדם אדום – ברצח, ולג”ע כרומז ל”מקור דמיה” [ויקרא כ,יח], ורמז לע”ז שזה שיא החטאים מול לה', היפך מהלבן הנקי מהחטא, שזהו: “אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו” [ישעיהו א,יח]). אולם בסוף יהיה "וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת" זה רוחו של מלך המשיח' (ב”ר שם). שהכל יתוקן והעולם כולו יהיה מקום לשכינת ה'.