בס''ד  שמחת תורה: האם ניתן להשתמש בכלי זכוכית גם לחלבי וגם לבשרי

פתיחה

בשמחת תורה על פי מנהג בבל, נוהגים לסיים את התורה, בקריאת פרשת וזאת הברכה, פרשה בה מברך משה את השבטים לפני מותו. ואת שבט זבולון בירך משה בין השאר כך: ''כִּ֣י שֶׁ֤פַע יַמִּים֙ יִינָ֔קוּ וּשְׂפֻנֵ֖י טְמ֥וּנֵי חֽוֹל''. כיום, פשוט מאוד לייצר זכוכית שקופה, ואף מייצרים סוגים שונים של זכוכיות, כמו זכוכית מחוסמת, פיברגלס ועוד. בעבר, על אף שיידעו להכין זכוכית, הכנת זכוכית איכותית היוותה תהליך מורכב. משום כך פירשו חז''ל (מגילה ו ע''א), שזבולון התברך באזורים בעלי חול, מהם יוכל לייצר זכוכית לבנה, דהיינו זכוכית שקופה. ובלשון הגמרא:

''אמר זבולון לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם! לאחיי נתת להם שדות וכרמים, ולי נתת הרים וגבעות, לאחיי נתת להם ארצות, ולי נתת ימים ונהרות. אמר לו: כולן צריכין לך על ידי חלזון, שנאמר עמים הר יקראו... ושפני טמוני חול. תני רב יוסף: שפני - זה חלזון, טמוני - זו טרית, חול - זו זכוכית לבנה.''

בעקבות דרשת חז''ל נעסוק השבוע בדיני זכוכית, ובשאלה האם ניתן להשתמש בכלים משותפים לחלבי ולבשרי, והאם לכלי זכוכית יש דין שונה. יש להעיר, שבעבר ראינו (מטות מסעי שנה ד') מחלוקת הפוסקים, האם כלים בולעים בזמן הזה, עם זאת, גם המתירים מסכימים שלכתחילה צריך שיהיה סט נפרד לבשרי וסט לחלבי, כדי למנוע ערבוב של חלב ובשר ממש, לכן הדיון שנראה היום רלוונטי גם לשיטתם.

לחם משותף

הגמרא במסכת חולין, כותבת מספר הרחקות שעשו חכמים בין בשר לחלב, ובניהם נושאים בהם נגענו בעבר, כמו לא לאכול חלב אחרי בשר באותו סעודה (ואף לחכות מספר שעות לרבים מהראשונים), ולא ללוש לחם על חלב, אלא אם כן יש היכר מיוחד וכדומה. הרחקה נוספת, אותה למד הטור (יו''ד פט) מדברי הירושלמי היא, לא לאכול בסעודה בשרית, לחם שאכל בסעודה חלבית, שמא נדבק בלחם פיסות גבינה.

עם זאת העיר הרב משה פיינשטיין (אג''מ יו''ד א, לח), שדין זה מתייחס רק לחתיכות שבצעו מהלחם הגדול, בהן יש חשש אמיתי שהתערבבו עם גבינה, ולא לכיכר עצמו ממנו יש פחות חשש. ראייה הביא מגרסת הירושלמי המובאת בבית יוסף, שם כתוב שצריך לבער 'פתיתים', משמע שאת הפתיתים יש לבער ולא את הכיכר עצמו. עם זאת הוסיף, המחמיר לזרוק הכיכר יש בכך מעלה שעושה הרחקה נוספת, וכך הסביר את דברי ההגהות אשרי (חולין סי' ז) הכותב שיש מצווה מהמובחר לזרוק את כיכר הלחם.

סכין ומפה

בנוסף להפרדת הלחם, הפוסקים כתבו שיש להפריד בדברים נוספים:

א. מפה: הגמרא במסכת חולין (קז ע''ב) כותבת, שהשם בשקית בשר וגבינה, אם הם צוננים יש להדיח אותם לפני האכילה, שכן על אף שמאכל צונן אינו בולע ממש, מכל מקום שכבה מועטה נדבקת ואותה יש לשטוף. מכאן למד הרשב''א (המיוחסות, סי' קעב), שהאוכלים בשר וחלב על אותה מפה, עליהם לשטוף את המפה בין השימושים השונים, שכן סביר שחלק מהבשר והגבינה יצרו שכבה על המפה.

עם זאת, כפי שהעירו בספר הוראה ברורה (יו''ד פט, אות נב), נראה שהדברים נכונים בזמן הרשב''א והשולחן ערוך והרמ''א (שם, ד) שפסקו את דבריו, אז המפות היו עשויות מבד וכדומה, ולכלוך שהיה נופל עליהן היה נבלע והיה קשה להסירו. בזמן הזה, כאשר המפות עשויות ניילון, ובניקיון מועט כל הלכלוך יורד, אין צורך להחליף לגמרי מפה, ודי בניקיונה. ובלשונם:

''ונראה שדין זה אמור דווקא במפה של בד וכיצא בזה, שאי אפשר לנקותה היטב, אבל בשעוונית או מפה של פלסטיק, אם מנקה אותה היטב, די בכך. וגם במפה של בד, אין לאסור אלא שמניח את הגבינה והבשר על המפה ממש, בלא הפסק, אבל אם מותן את הגבינה בקערה, מותר לאכולה באותו מקום שאכל בשר, אף על פי שהניח את הבשר על המפה ממש.''

ב. סכין: על בסיס אותו היגיון המשיך הרשב''א וכתב, שאין להשתמש באותה סכין לבשר וחלב, ואף אין לחתוך בסכין עמה חתכו בשר, לחם שאיתו אוכלים גבינה. האורחות חיים (מאכלות אסורות סי' סח) חלק וסבר שאין צורך להקפיד על סכין נפרדת לסכין עמה חותכים את הלחם, שכן מדובר בנ''ט בר נ''ט, דהיינו שרק טעם מהבשר שנבלע בסכין, ייתן (רק) טעם בלחם, ולכן אין להקפיד על כך. להלכה גם במקרה זה נפסק כדעת הרשב''א. הרמ''א הוסיף, שאמנם ניתן לנקות את הסכין בין שימוש לשימוש, אך נהגו להשתמש בשני סכינים נפרדים[1].

כלי זכוכית

המשנה במסכת כלים, דנה בשאלה כיצד מטהרים כלי זכוכית, וכותבת שיש להם דין מיוחד. מצד אחד, כיוון שזכוכית באה מחול, דינה כמו כלי חרס היכול להיטמא. מצד שני, כיוון שתוך הזכוכית נראה מבחוץ ושלא כמו כלי חרס, וכן מחמת כך שלכלי זה יש תקנה לאחר שבירתו (דהיינו ניתן להתיכו ולהכינו מחדש), קבעו חכמים שהוא נטמא גם מגבו, וככלי מתכת. דנו הראשונים במעמד כלי זכוכית ביחס לבליעה ופליטה:

א. הרשב''א (א, רלג)  סבר, שההשוואה לכלי חרס היא נקודתית, שכן כלי זכוכית אינו בולע. משום כך אין איסור להשתמש בכלי זכוכית לחלבי ולבשרי, ובלבד שינקו אותו בין השימושים השונים מהלכלוך החיצוני. בטעם הדבר נימק בפשיטות, שרואים שכלי זכוכית חלקים ואין בהם סדקים, ולכן הם לא בולעים. עוד הוסיף בהתבסס על הגמרא במסכת עבודה זרה (לג ע''ב), שהסיבה שכלי חרס המצופים מתכת חלקה דינם ככלי חרס (להם אין הגעלה) היא, שרואים שהם בולעים, ואילו כלי זכוכית המשווים גם לחרס במספר דברים, רואים שלא בולעים.

גם הראבי''ה (סי' תסד ד''ה ואחרי) סבר שכלי זכוכית אינם בולעים, ומשום כך נקט שמותר להשתמש בכלי זכוכית ששתה בהם הגוי יין, ואין לחשוש שנבלע בהם יין נסך. על בסיס אותו עיקרון, נקט שמותר להשתמש בפסח בכלי זכוכית שאכלו בהם חמץ. מעבר לראייה מהמציאות, הביא ראייה מדברי אבות דרבי נתן (כא, ו), שם כתוב שבניגוד לכלי חרס הבולעים פולטים ומשמרים, כלי זכוכית אינם ככה. ובלשונו:

''וכלי זכוכית ישנים שנשתמשו בהן חמץ, או של גוי או של יין נסך שרי, דלא בלעי. והכי אמרינן בברייתא דאבות דרבי נתן, שלושה דברים נאמרו בכלי חרס, ושלושה בכלי זכוכית. כלי חרס בולע, ומפליט ומשמר מה שבתוכו, מה שאין כן בכלי זכוכית. וטעמא משום

דשיעי (= דחלקים), כדאמרינן גבי לב שני לב דשיע, ולא בלע.''  

ב. רבינו יחיאל (מרדכי פסחים תקעד) ותרומת הדשן (סי' קלב) חלקו וסברו, שמדברי הגמרא המשווה בין כלי חרס לבין כלי זכוכית יש ללמוד, שאין להשתמש בפסח בכלי זכוכית שהשתמשו בהם בחמץ בשאר השנה, שכן כלים אלו בולעים כמו כלי חרס, ולא ניתן להגעילם כשם שלא ניתן להגעיל כלי חרס. לא זו בלבד, אפילו בכוסות בהן השתמשו בצונן בלבד החמירו במקומותיהם, שכן היו רגילים להשרות לחם ביין זמן מרובה, דבר המחשיב את המשקה ככבוש הבולע כמו בישול (אם כי בכוסות בהם נוהגים רק לתת רק צונן, בפשטות גם לשיטתם ניתן להשתמש לאחר הדחה).

כיצד יתמודדו עם טענת הרשב''א שמציאותית לא רואים שכלים אלו בולעים? נראה בהבנה הפשוטה, שכיוון שלהבנתם הגמרא משווה בין כלי חרס לזכוכית, אין המציאות מעלה או מורידה, ויש לפסוק כהשוואה. לעומת זאת השדי חמד (אסיפת דינים ה, א) סבר, שגם חכמי אשכנז יסכימו שבדרך כלל יש לפסוק כהבנת המציאות, אלא שחששו לכלי זכוכית מזוייפים שבולעים, ולכן החמירו בכל כלי זכוכית. בדומה לכך כתב הרב רבינוביץ' (תחומין לד עמ' 127) שחששו שמא לא ינקו את כלי הזכוכית כראוי, או שיחליפו ביניהם לבין כלים שבולעים. ובלשונו:

''אחת הסיבות שבגללה חכמי אשכנז החמירו בדינם של כלי זכוכית, אף על פי שגם הם ידעו שהללו אינם בולעים, היא שחששו שאם הציבור לא יפריד בין כלי בשר לכלי חלב של זכוכית, ייתכן שאחרי הבישול לא ינקו היטב את הכלים ויישארו שיירי אוכל דבוקים בכלי, ויבואו לידי איסור בשר וחלב ממש. ואף חששו שאם יקלו בכלי זכוכית יטעו העם בין כלים אלו לכלים הבולעים ויקלו גם בהם, שהרי דבר זה נמסר לכל העם, בנוסף... הרי שהם עלולים לבוא לידי בישול בשר וחלב.''

ג. האור זרוע (ב, פסחים, רנו) בגישת ביניים סבר, שכלי זכוכית נחשבים ככלי מתכות. דהיינו כלים אלו בולעים, אך במידה ובלעו דבר איסור, או שבלעו בשר ורוצים להשתמש בהם לחלב, ניתן להגעילם ובניגוד לכלי חרס שכאמור לא ניתן להגעילם. הוא סבר, שלמרות שהגמרא במסכת שבת משווה בין כלי זכוכית לכלי מתכות, השוואה זו נאמרה רק לעניין טומאה וטהרת הכלי, ואילו לעניין הגעלה עדיף ללמוד מכלי מתכות, וכדברי הגמרא במסכת קידושין (כה ע''א), הכותבת שעדיף להשוות טהרה לטהרה, ולא טומאה לטומאה.

להלכה

בפסק ההלכה נחלקו האחרונים:

א. השולחן ערוך (או''ח תנא, כו) ובעקבותיו הרב עובדיה (יביע אומר או''ח ד, מא) פסקו כדעת הראשונים הסוברים שכלי זכוכית אינם בולעים, ומשום כך אפילו בפסח בו חמץ אוסר במשהו, ניתן להשתמש בכלי זכוכית שהשתמשו בהם לחמץ, שכן הם לא בולעים. אם כך הדברים בדיני חמץ, בוודאי שבהלכות בשר וחלב מיקל השולחן ערוך, וסובר שניתן להשתמש באותן צלחות וכוסות זכוכית לבשר וחלב[2] (לאחר ניקוי כמובן).

ב. הרמ''א (או''ח שם) ובעקבותיו הרב אליהו (חגים ה, נב) חלקו וסברו, שאין להשתמש בכלי זכוכית בפסח, מחמת בליעתם. עם זאת, הרמ''א הוסיף שבדיעבד, ניתן לסמוך על המתירים, כאשר יש שפירשו (ט''ז) שהכוונה היא שבדיעבד אפילו לא הכשירו את כלי הזכוכית כלל וכלל, אין המאכל שבישלו בו נאסר. ויש שפירשו (מג''א), שהכוונה דווקא אם הגעילו את כלי הזכוכית, שנקט הרמ''א שעל אף שלכתחילה אין אפשרות להגעיל כלי זכוכית, מכל מקום בדיעבד המגיעלם ובישל בהם, יכול לסמוך על המקילים ולאכול את המאכל. עוד הוסיף החיי אדם, שבמקומות בהם יש רק כלי זכוכית, ניתן להקל אם שוטפים את הכלי היטב, ומשרים אותו במים שלושה ימים. ובלשון המשנה ברורה (תנא, קנו):

''ומכל מקום, במקום שאין בנמצא כלי זכוכית ואין לו כוסות ושאר כלים, כתב החיי אדם דיכול לסמוך להקל לנקותן יפה יפה ולהכשירו על ידי עירוי ג' ימים. וזהו דווקא בכלי שפיהן שלהן רחב מלמעלה, אבל בוטעלקע"ס שפיהן שלהן צר מלמעלה, והשמרים נדבק בתחתיתן ואין יכול להכניס ידיו לתוכן לנקותן יפה, וכן כל כלי שאי אפשר להכניס ידו לתוכו, אין להם תקנה להכשירן. ואפילו בכוסות במקום שנמצא לקנות חדשים אין לשנות המנהג שנהגו שלא להשתמש בהן.''

עד כה דנו בדברי הרמ''א ביחס לאיסור חמץ, מה יהיה הדין בשאר איסורים, כמו בשר וחלב? המשנה הלכות (ט, קסח) טען, שרק בהלכות חמץ שחומרתן גדולה החמיר, ולא בשאר הלכות בשר וחלב בהן ניתן לסמוך על שאר הראשונים, ולכן ניתן להשתמש בכלי מאכל העשויים מזכוכית לחלבי ולבשרי. מה עוד, שבהלכות בשר וחלב מדובר בשני גורמי היתר, שרק הערבוב שלהם יוצר איסור, ודינם קל מחמץ שאסור כשלעצמו. וכן שבשר וחלב נאסרים מדאורייתא רק כאשר הם בושלו יחד (וכפי שדנו בעבר ביחס לשימוש במדיח לחלבי ובשרי), ובכלי אכילה לרוב אין בישול משותף.

הציץ אליעזר (ט, כו) והמנחת יצחק (א, פו) חלקו וסברו, שאמנם הרמ''א לא מחמיר בהלכות בשר בחלב כמו בהלכות פסח, וסובר שלכלים אלו אין תקנה, אך הוא כן סובר שדינם כמו כלי מתכות, דהיינו שאין להשתמש בהם גם לבשר וגם לחלב שכן הם בולעים, אך במקרה בו השתמשו, ניתן להכשיר את הכלי באמצעות הגעלה. להבנתם, על אף שהרמ''א לא העיר בהלכות בשר וחלב על דברי השולחן ערוך שיש להחמיר בכלי זכוכית, כשם שהעיר בהלכות פסח, אין הכוונה שהוא שולל לחלוטין את ההחמרה בהלכות בשר וחלב, אלא מצמצמה מעט.

שיניים תותבות

מה הדין לגבי בשיניים תותבות? לכאורה, כיוון שעושים אותן מחומר המונע בליעה של טעמים, לדעת השולחן ערוך לא יהיה צורך להחליף אותן בפסח מחשש שנבלע בהן חמץ (וכן לא יהיה צורך להחליפם בין בשר לחלב), כשם שבכלי זכוכית מקל השולחן ערוך כיוון שאינם בולעים. ואילו לדעת הרמ''א, המחמיר בכלי זכוכית, גם במקרה זה יהיה צורך להחמיר, ועל כל פנים במקום האפשר, שהרי בדיעבד גם הוא מקל.

למרות זאת בפועל, כתב הדרכי תשובה (יו''ד פט, יא) שלא ראה שנזהרים בכך, ועל אף שיש מעלה להחליף, מכל מקום רוב העולם לא נזהר, ומסתפקים רק בצחצוח השיניים. בטעם הדבר שלא נזהרים כתב הציץ אליעזר (ט, כה) בשם מספר פוסקים, שביררו אצל רופאי שיניים, ששיניים תותבות אלו אינן בולעות כלל, ואפשר לסמוך על כך גם לדעת הרמ''א.

חג שמח! קח לקרוא בשולחן החג, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]...