'רבי מני פתח (תהלים לה, י): "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך". לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב: השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם, וההדס דומה לעין, וערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב. אמר דוד: אין בכל האיברים גדול מאלו שהן שקולין כנגד כל הגוף; הוי "כל עצמותי תאמרנה"' (ויק"ר ל,יד). ארבעת המינים דומים לדברים המרכזיים שבאדם, כרמז שכל האברים משבחים את ה' – מכריזים את גילוי שמו בעולם. במדרש שם הובא קודם שארבעת המינים הם כנגד חלקי בנ"י: 'ד"א: "פרי עץ הדר" אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. "כפות תמרים" אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. "וענף עץ עבות" אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. "וערבי נחל" אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להם? לאבדן אי אפשר; אלא אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו. ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה, הה"ד (עמוס ט, ו): "הבונה בשמים מעלותיו", ואימתי הוא מתעלה? כשהן עשויין אגודה אחת, שנאמר "ואגודתו על ארץ יסדה". לפיכך משה מזהיר לישראל "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן"' (שם,יב). אמנם אלו דרשות שונות ולכן לא מחוייבות זו לזו, אולם בכ"ז נראה שיש גם כעין דימוי וקשר: השדרה של אדם גורמת לו לעמוד ולהיראות לאחרים (שהוא בגובה ולא שטוח על הארץ ולכן לא רואים אותו כמעט), לכן זה מזכיר תורה שבה אנו בנ"י עומדים (שבלי זה, כשחוטאים, נענשים ונופלים עד אפר) ומראים לכל העולם בעמידה בגאון את גילוי שם ה' שמתגלה דרכנו, מראים לכולם מה ה' רוצה בעולם. העין רואה וכך יודעת מה חסר וקשה לאחר כדי שיוכל לעזור לו, ולכן זה מזכיר מעשים טובים. הפה מזכיר את אלו שאין בהם תורה ומעשים טובים, שכך כעין שיש בהם רק את הדיבור, שמתפללים; או שמדברים בפה ונשמע בזה שם ה' (שזה ההבדל בין יעקב לעשו; כמו שיצחק שמע שיעקב הזכיר את שם ה' ולכן חשד שהוא לא עשו כיון שעשו לא היה רגיל להזכיר את שם ה': '"גשה נא ואמשך" – אמר יצחק בלבו: אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו, וזה אמר כי הקרה ה' אלקיך”' [רש”י; בראשית כז,כא]). או שהפה מדבר בשל קשר לנשמה (אונקלוס; בראשית ב,ז) ולכן זה מרמז על אותם שאין בהם תורה ומעשים טובים אבל יש בהם נשמה יהודית. הלב מזרים חיים לכל הגוף, שזה רומז לתורה ומעשים טובים שהם מעמידים את כל העולם; וכן לצדיק השלם בכל שבשבילו כל העולם מקבל חיים (כעין: 'אמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובים מע"ש לע"ש' [תענית כד,ב]). ממילא גילוי ארבעת המינים כנגד האברים החשובים וכנגד סוגי ישראל, הם קשורים, וכמו שארבעת האברים מגלים על כל הגוף, כך גם סוגי ישראל מגלים על כל בני האדם את שם ה', ששם ה' יתעלה בכל העולם, שזהו שמובא שה' מתעלה באחדות ישראל. לכן גם דרשו בארבעת המינים שהם גילוי כנגד הקב"ה: 'ד"א: "פרי עץ הדר", זה הקב"ה, שכתוב בו (תהלים קד, א): "הוד והדר לבשת". "כפות תמרים”, זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו (שם צב, יג) "צדיק כתמר יפרח". "וענף עץ עבות", זה הקב"ה, דכתיב (זכריה א, ח): "והוא עומד בין ההדסים". "וערבי נחל", זה הקדוש ב"ה, דכתיב ביה (תהלים סח, ה): "סולו לרוכב בערבות בי'ה שמו"' (ויק”ר ל,ט). כיון שארבעתם מרמזים שהכל קשור לגלות את שם ה' בעולם כולו, כדי שיתעלה שמו; וכן זה נעשה על ידנו, ששם ה' מתגלה על ידנו, ולכן זהו גילוי כנגד סוגי ישראל – ששם ה' חל עלינו. ואנו ממשיכי האבות, ולכן גם כנגדם מתגלה: 'ד"א: "פרי עץ הדר"- זה אברהם, שהדרו הקדוש ברוך הוא בשיבה טובה, שנאמר (בראשית כד, א): "ואברהם זקן בא בימים", וכתיב (ויקרא יט, לב): "והדרת פני זקן". "כפות תמרים" - זה יצחק, שהיה כפות ועקוד על גבי המזבח. "וענף עץ עבות" - זה יעקב, מה הדס זה רחוש בעלין כך היה יעקב רחוש בבנים. "וערבי נחל" - זה יוסף, מה ערבה זו כמושה לפני ג' מינין הללו כך מת יוסף לפני אחיו' (שם,י). נראה שהאבות מתגלים כעין לחיזוק כח לגילוי בבנ"י, שזה מתגלה בסוגי ישראל: אברהם החל בגילוי תורה (ב"ר סא,א) וממנו נמשך שלימד ליצחק והועברה התורה הלאה; וכן היה בו גילוי של מעשים טובים, כמו שמסופר על הכנסת האורחים שעשה (וזה נרמז במדרש שמובאים שני פס', שמעבר לפשט שנצרכים כדי לגלות שה' הדרו בזקנה, יש גם בעומק רמז לשני הגילויים שבו: “ואברהם זקן בא בימים”, שזה רומז לתורה, שלמדו מכאן שאברהם אבינו היה יושב בישיבה [יומא כח,ב]; “והדרת פני זקן” זה רומז למעשים טובים, שצריך לעמוד לפני זקן). יצחק נעקד על המזבח, שזהו גילוי תורה, שעשה את מה שה' ציווה עליו אפילו במסירות נפש, שזה מראה על חיבור גדול לתורה – לשמירת ציווי ה', ומכאן ממשיך כח חזק לגילוי תורה באותם שיש בהם תורה. יעקב היה מרובה בבנים, שהיה צריך לטפל בהם, שזהו מעשים טובים, וכך ממשיך כח בבנ”י לאותם שיש בהם מעשים טובים. יוסף מת לפני אחיו כיון שנהג בשררה ('דא"ר חמא בר חנינא: מפני מה מת יוסף קודם לאחיו? מפני שהנהיג עצמו ברבנות' [ברכות נה,א]), שכך כרמז שהוא השפיע לאחיו אבל זה היה ברבנות ולא שהיה אביהם, ולכן אין לו את ההשפעה החזקה שתתגלה בכלל ישראל, ולכן כעין שאין גילוי של תורה ומעשים טובים בעקבותיו. אולי גם כרמז שפעל לשררה, שזה רמז שסיפר לאחיו את חלומותיו כדי שימליכוהו עליהם, שהיה בזה ההיפך ממעשים טובים – שזה רק הכעיס אותם; וכן זה נגד דין התורה, שהוא לא המלך אלא יהודה. לכן זה כרומז כנגד אותם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים אלא שיש בהם רק מהות ישראל, ולכן דרך זה מתגלה שם ה' בעולם דרכם כמו שנעשה ע"י יוסף במצרים (וזה ע"י אחדות ישראל, כמו שיוסף הביא את כל ישראל למצרים יחד ולא התנקם על מה שעשו לו בפירוד ממנו; וכן בדק אם תיקנו את הפירוד ביניהם ע”י ששם את הגביע אצל בנימין ובדק מה תגובתם [אברבנאל; בראשית מג. ראה ב'מעשי אבות – ב', 'התשובה בפרשת יוסף ואחיו', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א]). (בהמשך המדרש מביא כנגד האמהות. זה אם כנגד כל אב שהיתה אשתו, שכך זה גילוי כעין האב [שאמרנו קודם], ורחל מתגלה כנגד יוסף שהוא הבכור שלה). בהמשך מובא: 'ד"א: "פרי עץ הדר", זו סנהדרי גדולה של ישראל שהידרם הקדוש ברוך הוא בשיבה טובה, שנאמר (ויקרא יט, לב): "מפני שיבה תקום". "כפות תמרים", אלו תלמידי חכמים שכופין את עצמן ללמוד תורה אלו מאלו. "וענף עץ עבות", אלו שלשה שורות של תלמידים שיושבין לפניהם. "וערבי נחל", אלו שני סופרים של דיינין שעומדים לפניהם וכותבין דברי המזכים ודברי המחייבין' (ויק”ר ל,יב). שזה גילוי בלימוד תורה בגילוי כרקע של תורה ומעשים טובים. חברי סנהדרין הם גדולי החכמים והצדיקים, שיש בהם שלמות של הכל (ולכן גם תורתם מושלמת), תורה ומעשים טובים (במעשיהם ממש, וגם בפסיקותיהם פועלים לתיקון הישוב ועזרה, ולכן זה גילוי של מעשים טובים). הת"ח שלומדים אלו מאלו בכפיה חזקה שקועים כל כולם בלימוד התורה, ולכן מתגלה אצלם כעין רק תורה. השורות של התלמידים יושבים לפניהם ולומדים, אבל גם עוזרים אחד לשני להבין מה שנאמר ומה שמתקשים בו, כך שיש בהם גם גילוי של מעשים טובים (אבל לא כ"ך תורה, כעין שרק עכשיו לומדים כך שאין בהם גילוי גדול של תורה, שעדיין הם ברמת תלמידים ולא ת”ח). סופרי הדיינים רק כותבים מה שנאמר, כך שהם עצמם לא קשורים לתורה או למעשים טובים אלא רק מתעדים זאת.