"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג,מ). חג סוכות הוא כנגד זמן המדבר, שלכן יושבים בסוכות כנגד שהינו תחת ענני הכבוד, או סוכות שבנו ממש (סוכה יא,ב), שזה מרמז שבזמן המדבר ה' השגיח עלינו ועשה לנו ניסים. אולי לכן יש מצוה לעשות ניסוך המים בחג סוכות כנגד שהיה נס של באר מרים; ואולי לכן יש מצוה לקחת ארבעת המינים כנגד הנס של ירידת המן, שלכן מנענעים אותו: 'א"ר יוחנן: מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו' (סוכה לז,ב), שאולי רמז במעלה ומוריד כנגד שמים וארץ כירידת המן משמים לארץ (וארבע רוחות, שמרמז שלפי הצדקות כך היה המן מגיע לאדם, שלפעמים היה נמצא בפתח ביתו ולפעמים רחוק יותר והיה צריך ללכת אליו, ולכן כעין ארבע רוחות כרמז ליציאה מביתו, קרוב או רחוק). ויש ארבעה מינים אולי כרמז שהיו במן כמה גילויים: 'כתיב "לחם", וכתיב "שמן", וכתיב "דבש", אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לנערים לחם, לזקנים שמן, לתינוקות דבש' (יומא עה,ב). אולי כנגד זה בארבעת המינים מחברים שלושה מינים יחד – לולב הדס וערבה, כנגד שבמן מתגלה במיוחד שלושה טעמים אלו. הלולב הוא מעץ התמר שיש בתמר טעם מתוק, ולכן הוא כנגד הדבש; וכמו שבשבעת המינים התמר נקרא "דבש" (דברים ח,ח). להדס יש ריח שנודף ממנו, שכך גם לשמן זית יש ריח (ארומה) שנודף ממנו, שזהו הדס כנגד השמן. לערבה אין טעם ואין ריח, שכך גם בלחם אין טעם וריח חזקים ומיוחדים, ולכן הוא כנגד הלחם. אולי זה נרמז בשמותם שנאמר בפס': "כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל" – תמר כנגד דבש לתינוקות, שהם נשמרים ע"י הוריהם שלא נותנים להם ללכת רחוק, וזהו “כפת תמרים” שהם כעין כפותים ("כפת”) ע”י הוריהם שישארו לידם כדי שלא ינזקו ("תמ-מר”). "עץ עבת" כנגד השמן של הזקנים, שלכן נרמז "עבת" כעין אבות, שהם האבות המבוגרים הזקנים (ואולי לכן בהדס יש שלושה עלים ['היכי דמי "עבות”? אמר רב יהודה: והוא דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא' (סוכה לב,ב)] כעין רמז לזקנים, שהסבא הוא דור שלישי מנכדו), ומהזקנים ממשיך "ענף עץ" היוחסין לצאצאיהם. “ערבי נחל" רומז לנערים שהם רצים והולכים למרחקים, וכן שוצפים וקוצפים בדמם ויצרם, וזהו כעין מים הזורמים ב"נחל" שזורמים למרחק ושוצפים וקוצפים, והנערים נהנים מזה, שזה ערב להם ("ערבי”). אולי גם "נחל" – האות ח' מתחלפת באות ע' (ששניהם גרוניים ולכן מתחלפים, כמו הכלל של רש”י בויקרא יט,טז), והאותיות ל' ו-ר' מתחלפות (רש"י; איוב ו,כה), וכך "נחל" מתחלף ל-'נער'. ואליהם מצמידים את האתרוג שיש בו טעם וריח, שזהו כשאר האנשים (שלא נערים ולא זקנים) שרוצים כל מיני מאכלים בטעמים וריחות, שכל מה שאדם רצה היה טועם במן ('(במדבר יא, ח) "והיה טעמו כטעם לשד השמן", א"ר אבהו: מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים, אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו מוצאין בו כמה טעמים. א"ד: לשד ממש, מה שד זה מתהפך לכמה גוונין, אף המן מתהפך לכמה טעמים' [יומא עה,א]), אולם לא נאמר על הטעמים האלו במפורש בתורה (שלא כשלושת הסוגים של לחם וכו') ולכן הוא כבפני עצמו, אלא שהוא מחובר אליהם בלקיחה כיון שהוא שייך יחד איתם בטעמי המן. או שהאתרוג בא לרמז שבמן שהיה למאכל היו עוד דברים, ולכן זה בא בנפרד אבל צמוד לשאר בלקיחה. שזה בא לרמז שבמן היה קשר גם לריח טוב – בשמים: '(במדבר יא, ח) "או דכו במדוכה" א"ר יהודה אמר רב ואיתימא ר' חמא בר' חנינא: מלמד שירד להם לישראל עם המן תכשיטי נשים, דבר שנידוך במדוכה' (שם). 'תכשיטי נשים- בשמים שהן דוכות במדוכה ומתקשטות בהן להיות ריחן ערב לבעליהן' (רש"י). ('מנין אתה אומר כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא צרכה אשה למיני בשמים, אלא מן המן היתה מתקשטת? ת"ל "דכו" - אודכו. ואומר (דברים ב) "זה ארבעים שנה ה' אלקיך עמך לא חסרת דבר" [ספרי; במדבר יא,ח]). זה מתגלה באתרוג שיש בו ריח טוב, ובפרט בגילוי לנשים (ויש בו מיוחדות באכילתו, שלאתרוג יש גם טעם כך שרומז לאכילה) כמו שמסופר: 'דאכלה אתרוגא הוו לה בני ריחני. ברתיה דשבור מלכא אכלה בה אמה אתרוגא, והוו מסקי לה לקמיה אבוה בריש ריחני' (כתובות סא,א), וזה "הדר" לנשים שיש מהם ריח טוב. בנוסף, אתרוג נקרא "עץ הדר" מלשון יופי והדר (סוכה לא,א), שזה מרמז שיחד עם המן ירדו גם אבנים טובים ומרגליות שהם יפים ומהודרים: '(שמות לו, ג) "והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר", מאי "בבקר בבקר”? א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מדבר שירד להם בבקר בבקר; מלמד שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן' (יומא שם). אמנם נראה כעיקר שבאתרוג יש טעם וריח ולכן הוא מסמל את האדם השלם בשלמותו בקודש, שזהו כגילוי שבמן היה דבר חשוב ביותר, שזהו חיבור לשכינה, שבמן היה גילוי אכילה רוחנית: 'תנו רבנן: (תהלים עח, כה) "לחם אבירים אכל איש", לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, דברי ר"ע. וכשנאמרו דברים לפני רבי ישמעאל אמר להם: צאו ואמרו לו לעקיבא: עקיבא טעית, וכי מלאכי השרת אוכלין לחם?! והלא כבר נאמר (דברים ט, ט) "לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי"! אלא מה אני מקיים "אבירים"? לחם שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים' (יומא עה,ב). כך שבאכילה היו מתקדשים כמלאכים, או כגילוי רוחני עליון שמתגלה עליהם (שנבלע באיברים כדבר רוחני שלא כמאכל רגיל). שזה (חיבור לקדושה עליונה) מבטא שבאכילת המן התחברו ללימוד תורה: 'מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה, ומהיכן היה לובש ומתכסה. הא לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן' וכו' (מכילתא; שמות טז,ד). שלכן זה בנפרד מהשלושה שמרמזים על טעם המן, ואת האתרוג מחברים בלקיחה לבטא שזה עיקר המעלה של אכילת המן (שזה לא בטעמו [כשלושה האחרים], אלא בפעולתו בקדושה דרך כך). (האתרוג מרמז על האדם שיש בו תורה ומעשים טובים [ויק"ר ל,יב] שזה כמו שאמרנו שמגלה כנגד גילוי חיבור שלם לתורה ולקדושה. הלולב כנגד אלו שיש בהם רק תורה, שזהו שלתינוקות – ילדים מלמדים תורה בביה"ס, אבל אין בהם כ"ך מעשים טובים. ההדס כנגד אלו שיש בהם מעשים טובים, שזהו שהזקנים [סתם זקנים מהשוק] שכמעט ולא לומדים תורה אבל עושים מעשים טובים. הערבה כנגד אלו שאין בהם תורה ומעשים טובים, שבנערים יש זמן של מרד נעורים, שהם מתמרדים ובורחים מתורה ומעשים טובים). אולי זה מרמז שיש דעה שהאתרוג היה עץ הדעת: 'רבי אבא דעכו אמר: אתרוג היה, הדא הוא דכתיב (בראשית ג): "ותרא האשה כי טוב העץ" וגו'. אמרת צא וראה, איזהו אילן שעצו נאכל כפריו? ואין את מוצא, אלא אתרוג' (ב"ר טו,ז). שבאכילת המן היה תיקון לאכילה מעץ הדעת ע"י חיבור לקדושה באכילה, שמחברת לתורה שהיא מתקנת את הקלקול של עץ הדעת; לכן זה מתגלה בלקיחת אתרוג כגילוי לתיקון עץ הדעת בחיבור לקדושה.