האברבנאל מגלה את המהות הפנימית של החגים, שהם כנגד שלושת החסדים הגדולים שה' עשה לישראל: ' … למה היו הרגלים שלשה לא פחותה ולא יותר? ואומר בסבת זה שישראל קבלו מהשם יתברך ג' חסדים גדולים. והם: יציאת מצרים, ומתן תורה וירושת הארץ. ולכן צוה שיעלו לביתו שלש פעמים בשנה: בחג המצות להודות לה' על שהוציאם ממצרים, ובחג השבועות להודות לפניו על שנתן להם את התורה, ובחג הסכות להודות לפניו על הארץ ועל תבואותיה. ויהיו ימי חג הפסח ז' ימים … לפי שמעת שיצאו ממצרים עד שנכנסו בים היו ז' ימים ואכלו מן המצות אשר הוציאו ממצרים כל אותם שבעת ימים, ואז נטבעו המצריים והיתה התשועה שלמה, וכמו שאמר "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים" וגו' "אז ישיר משה", וכנגד אותם הז' ימים היו ימי חג הפסח גם כן שבעה. אמנם חג השבועות היה יום אחד כיום מתן תורה שהיה אחד ומיוחד וכמוהו לא יהיה. וחג הסכות היה גם הוא שבעת ימים מפני שבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל' (אברבנאל; דברים טז). מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א מרחיב ומביא הקשרים לגילוי סוכות כחג שקשור לא"י ('לזמן הזה', תשרי, 'סוכות וא"י'). האברבנאל מביא שזמן סוכות הוא שבעה ימים כנגד שבעת המינים שנשתבחה בהם א"י, בפשטות כיון שסוכות זה כנגד א"י אז יש גילוי של טוב הארץ בגילוי של שבעה ימים, כנגד שבעת המינים שנשתבחה בהם א"י שהם גילוי טוב הארץ, שעליהם אנו מודים לה' בחג זה. לכן חג סוכות נקרא "חג האסיף" בשל שאז מכניסים הביתה את גידולי השדה: "וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כג,טז), ממילא יש בזה גילוי לגידולי א"י, ולכן זה מתגלה דרך שבעת המינים שהם שבח גידולי הארץ, שאנו מודים לה' בזמן אסיפת הגידולים. נראה שזה מתגלה כנגד הסוכות ביציאת מצרים, שיש מחלוקת כנגד איזה סוכות מרמזים הסוכות: 'דתניא: (ויקרא כג, מג) "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" – ענני כבוד היו, דברי ר' אליעזר. ר"ע אומר: סוכות ממש עשו להם' (סוכה יא,ב). בנוסף ישנה מחלוקת על איזה זמן מדובר, האם הסוכות שהיו במדבר ממש (כמו הפשט) או שזה כנגד הסוכות שנעשו בכניסה לארץ כשכבשו את הארץ (הרוקח; סימן ריט). אולי זה מגלה שבחג סוכות יש קשר בין זמן המדבר לא"י (ולכן מתגלה בסוכות במדבר או בכניסה לארץ כרמז לגילוי לארץ), ושבא"י יש גילוי שכינה כמו שהיה במדבר (שהגילוי הזה ממשיך לדורות), וזה בא לידי ביטוי בגילוי גשמי (סוכות ממש) ורוחני (ענני כבוד), שבא"י דרך הגשמי מתגלה השכינה הרוחנית. בזמן המדבר חיו תחת השגחת ה', שזה התגלה בענני כבוד, אבל גם במן ובאר מרים שה' נתן בשביל קיומנו; לכן יש גילוי של סוכות כנגד ענני הכבוד, ומצוות ניסוך המים כנגד באר מרים, וכנגד המן זה מתגלה בפירות א"י שהם מזון שהם החליפו את המן וגם בהם יש גילוי קדושה – גילוי שכינה (ב"ח; טור סימן ר"ח); שזהו גילוי גשמי שקשור גם לרוחני (כשתי הדעות כנגד איזה סוכות). הגילוי הזה מתגלה בזמן של שבעה ימים כנגד שבעת המינים שכנגד המן, שזה מתגלה גם כרמז לענני הכבוד (שזה הגילוי המרכזי של סוכות, שישבו בסוכות) שהיו שבעה ענני כבוד (תנחומא "בשלח" סימן ג) של גילוי שכינה, שכך בא"י מתגלה בשבעת המינים חיבור לשכינה. לכן גם הסכך עשוי מפסולת הגורן והיקב (סוכה יב,א), מהענפים, כדי לרמז על קשר לגידולי א"י (אולי גם בסוכות ממש שעשו סיככו בענפים, ולכן כנגד זה מגלים בענפים כרמז לגילוי כנגדם בגידולי א"י [אולי אפילו מה שקנו היה מסוחרים שהביאו ענפים מא”י]; ולא בפירות עצמם כי במדבר לא שמו פירות כסכך כי זה היה יקר המציאות [שהרי זה לא גודל במדבר אלא קונים מסוחרים שעוברים] אלא רק את הענפים שנשארו והם עמידים להרבה זמן). אולי לקשר בין א"י וחג סוכות שמתגלה גם בשבעת המינים, יש רמז בניסוך המים, שבסוכות נידונים על המים, והרי הדין הוא ע"פ מעשינו בקיום תו"מ, שבזה מגלים את שם ה' (וכן זה בסמוך לימים נוראים שאנו ממליכים את ה' בעולם), וזה במיוחד בא"י שכאן מקום התורה (ספרי, "עקב" מג) לכן זה מתגלה במים של א"י שהם מביאים לידי קיום מצוות ('"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים" - כן שיטת פרשיות הללו: צריכים אתם לשמור את מצוות ה' אלקיכם, כי הארץ הזאת טובה מארץ מצרים לשומרי מצוות, ורעה מכל הארצות ללא שומרים. כי הארץ אשר אתה בא שמה אינה כארץ מצרים שאין צריכים למטר, ובין טובים ובין חטאים, בטורח השקאת שדותיהם יש להם לחם. אבל ארץ ישראל, אם אתם שומרים מצוות, "עיני ה' אלקיך בה" – להשקותה במטר השמים, מרשית השנה ועד אחרית שנה – לתת מטר בעת הצורך' [רשב"ם; דברים יא,י]). כך גם נראה שזה מתגלה בשבעת המינים שהם מזינים את האדם מהשכינה (ב"ח, שם) ולכן זה גורם לו לידבק בתו”מ; לכן זה מתגלה בשבעת המינים שהשתבחה בהם א”י כפירותיה. (ומים ושבעת המינים קשורים, שבלי מים הכל מתייבש ולא גודל כלום, ולכן המים קשורים עם שבעת המינים, ולכן בפס' הם סמוכים: "כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" [דברים ח,ז-ח]). בחג סוכות באים לסוכה שבעת האושפיזין, נראה שהם מגלים על חשיבות א"י, שלשלושת האבות הובטחה הארץ, והם חיבבו מאוד את הארץ ('"ואתן לך ארץ חמדה" (ירמיה ג יט), ארץ שנתחמדו לה אבות העולם. אברהם, שנאמר "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" (בראשית יב ט), וכן הוא אומר "גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחוזת קבר עמכם" (שם כג ד). ויצחק אף הוא נתחמדה לה כשהיה מסתלק מן העולם, מה אמר לבניו: "קברו אותי אל אבותי אל שדה עפרון בן צוחר החתי”; אף הקב"ה מחבבה לפני יצחק, "גור בארץ הזאת" וגו' (שם כו ג). ויעקב כך הוא מצוה: "בקברי אשר כריתי לי בארץ" וגו' (שם נ ה). הוי "ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים”, ארץ שהיא צביונים של אומות העולם' [תנחומא בובר הוספות “שלח”, טז]). משה התחנן להיכנס לארץ, וכנראה שגם אהרן היה בדעה זו כמו משה כיון ששניהם היו תמיד יחד, וגם מעצם זה שהעונש על מי מריבה היה אי כניסה לארץ, וזה היה עונש קשה, סימן שחיבבו מאוד את הארץ שאחרת אין זה עונש. יוסף חיבב את הארץ: 'יוסף חבב את הארץ, שנא' (בראשית נ) "והעליתם את עצמותי" וגו'' (רש"י; במדבר כז,א). דוד היה המלך בישראל כך שמרמז על שליטה חזקה ומעולה בארץ; אבל יותר מזה, בדבריו של דוד מתגלה חשיבות הארץ: ' … כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: (שמואל א כו, יט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (כתובות קי,ב). ממילא לכן בסוכות שזה חג של מעלת א"י מתגלים שבעת האושפיזין כגילוי למעלת א"י, כעין שבעת המינים שהם מעלת א"י. אולי שבעת האושפיזין שבאים כל אחד ביומו כעין מרמזים על שבעת המינים, שלכן יש שבעה ימים בסוכות כנגד שבעת המינים. בפס' של שבעת המינים נאמר: “ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש", בפס' יש פעמיים "ארץ", נראה שהארץ הראשון מתגלה באושפיזין כנגד אלו שנקברו בארץ, והארץ השני כנגד אלו שחיבבו את הארץ אבל לא נקברו בה (שהם משה ואהרן). "חטה" כנגד אברהם שהוא הבסיס לכל, האב הראשון, ולכן זהו כנגד חיטה שהלחם הוא הבסיס לכל האוכל. בנוסף, מידתו של אברהם התגלתה בחסד שעשה בהכנסת אורחים, שזה היה עם לחם, כמו שאמר לשרה להכין (אלא שפרסה נדה ולכן בסוף לא הגיש למלאכים), וכן זה הבסיס של האוכל, ולכן בהכנסת האורחים ודאי שהיה מגיש גם לחם שזה מחיטה. “שעורה" זה כנגד יצחק, ששעורה זה מאכל בהמה (סוטה ט,א), ויצחק נעקד על המזבח כאילו היה בהמה, ואף הוקרב במקומו איל, ומאז יצחק נחשב כעולה (ב"ר סד,ג), ולכן זה מתגלה בשעורה שהיא מאכל בהמה. "גפן" כנגד יעקב, שהיו לו הרבה בנים, ולכן כעין "אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך" (תהלים קכח,ג). '"כגפן פוריה" – בניה מרובין' (רש"י). גם אצל יעקב התגלה הגפן כדבר שטוב לו ביותר: 'שיגר לו יין – לפי שדעת זקנים נוחה הימנו זה הדבר הטוב לו מן הכל' (רש"י; מגילה טז,ב). “תאנה" כנגד יוסף, שהתאנה לא מבשילה ביחד בכל העץ, אלא חלק בזמן זה וחלק בזמן אחר (נדה נ,א), שכך אצל יוסף הוא גרם להורדת ישראל אליו כשלא היה אוכל בא"י והיה במצרים. (ובתאנה יש שלושה גלים של בישול, כעין שיוסף היה בשלושה מקומות: נולד בחרן, אח"כ עלה לא"י, ואח"כ ירד למצרים). “רימון" כנגד דוד, שלרימון יש כתר כעין כתר מלכות, ויש בתוכו הרבה גרעינים כעין המלך שהוא מאגד יחד את כל ישראל. (ורימון גודל לפעמים כמה ביחד, כעין רמז שדוד כבש בנוסף לחלקים בארץ גם שטחים בחו"ל ככיבוש יחיד, ולכן כעין שני סוגים שכבש במלחמות שעשה). “זית שמן" כנגד אהרן, שהוא נמשח בשמן המשחה; וגם מעלתו מתגלה בהקשר לשמן – בהדלקת המנורה: "ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרתיה כאשר צוה ה' את משה" (במדבר ח,ג). '"ויעש כן אהרן" – (ספרי) להגיד שבחו של אהרן שלא שינה' (רש"י). "דבש" כנגד משה, שהוא הביא את התורה, ועל לימוד התורה נאמר: "דבש וחלב תחת לשונך" (שה"ש ד,יא). ויותר מזה במדרש, שמקשר זאת למתן תורה: '"דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ" (שה״‎ש ד, יא), כְּשֶׁאַתְּ עֲסוּקָה בַּתּוֹרָה שֶׁהִיא דְּבַשׁ וְחָלָב, כְּשֶׁאָמַרְתְּ בְּסִינַי "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע"' (תנחומא "כי תשא" סימן יח [ויותר מובן בתנחומא הישן "כי תשא", ט]). (אולי גם רמז שמשה הוציא את ישראל ממצרים, שזהו כרמז 'תמ-מר', שתמה העבדות המרה של גלות מצרים).