'חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו. כיצד משמחן? הקטנים, נותן להם קליות ואגוזים; והנשים, קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו. וחייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר עניים' (שו"ע; או"ח, סימן תקכט סעיף ב). 'חייב אדם להיות שמח וכו' - והוא מ"ע מן התורה, דכתיב "ושמחת בחגך"; ונוהגת גם בנשים' (מ"ב). יש מצוה לשמוח בכל החגים, אולם בכ"ז דווקא בחג סוכות מתגלה שמחה מיוחדת, עד שאנו אומרים בתפילה כמהות החג 'זמן שמחתנו'; לכן גם התורה למדה את מצוות שמחה לכל החגים דרך חג הסוכות שבו זה מתגלה בשיאו. אולם מדוע דווקא בסוכות יש את הגילוי של שיא השמחה? בפשטות זה קשור לגילוי שיש בזמן הזה, שהפס' שמלמד על שמחת החג נאמר צמוד לגילוי הצד הטבעי – חקלאי: “חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז,יג-יד). מכך נראה שבסוכות יש גילוי טבעי של שמחה יתרה כיון שאדם מכניס לביתו את כל מה שגדל לו במשך הזמן, ולכן זה מאוד משמחו; ממילא כיון שיש אז שמחה לאדם, אז קבע ה' שיתגלה אז בחג את אותו גילוי של שמחה שקיים אותו זמן. אולם זה יותר מזה, זה לא רק שיש שמחה ולכן אז התורה חיברה לחג שקיים אז, אלא שהשמחה האמתית היא דווקא בגילוי של קידוש העולם, שרק מהצד הגשמי אדם יכול להיות עצוב, כיון שיכול להתגלות אצלו קנאה שלחברו יש יותר וזה הורס לו את כל השמחה אע"פ שיש לו הרבה. כמו"כ אדם יכול לחיות בפחד מרוב שיש לו הרבה, שחושש לגניבה ונזקים וכדו'. לכן השמחה האמיתית היא רק כשיש חיבור לה', שיודע שהכל מה' ולכן לא מפחד או מקנא באחר אלא יודע שמה ששלו יגיע אליו וישאר שלו. לכן בגילוי שמחה מצווה התורה לשמוח אז בחג, כדי לגלות שהשמחה האמתית היא רק עם חיבור רוחני. ובכלל אין ראוי לשמוח בגשמי כשלעצמו שזה דבר שיכול לדרדרו לרעה (“וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטש אלוק עשהו וינבל צור ישעתו" [דברים לב,טו]) ויביא לו רק נזק, לכן חובה לקשרו לשמחה של מצוה שאז זה מתקדש ונעשה לשם ה', וממילא גם פירותיו מתברכים. זהו המשך הפס': ”שבעת ימים תחג לה' אלקיך במקום אשר יבחר ה' כי יברכך ה' אלקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח" (דברים טז,טו), שמתגלה בתבואתך (ובכל מעשה ידך) ברכת ה', שזהו ע"י גילוי של שמחת מצוה. לכן זה גם נעשה בכל החגים, שמעבר לכך שהזמן מקודש ולכן ראוי אז להראות שכל העולם מתעלה ומתקדש, יש גם בכל חג גילוי טבעי חקלאי: “שלש רגלים תחג לי בשנה. את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב … וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כג,יד-טז). '"חדש האביב" - שהתבואה מתמלאת בו באביה, אביב לשון אב בכור וראשון לבשל פירות … "באספך את מעשיך" - שכל ימות החמה התבואה מתיבשת בשדות ובחג אוספים אותה אל הבית מפני הגשמים' (רש"י). כך שבכל חג מתגלה באותו זמן לעיני האדם גילוי חקלאי וזה מביא לו שמחה, ואותה מחברים לקדושה, כשסוכות זה השיא ולכן בו מתגלה שיא השמחה ואף נלמד ממנו לאחרים. אולי גם מהצד השני, כיון שאדם מלא שמחה בזמן זה מהצד הטבעי, אז ראוי לחבר זאת למצוות כדי לגלות שמחה במצוות, כדי לקיים "עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה" (תהלים ק,ב), שזהו שורש המצוות כראוי. לכן אם ח"ו לא שמחים במצוות זה מביא לחורבן הגשמי (“תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" [דברים כח,מז]), כיון ששניהם קשורים זה בזה. לכן חג סוכות הוא שבוע כנגד שבעת המינים שהשתבחה בהם א"י (אברבנאל; דברים טז), שזה גילוי של דבר גשמי אבל קשור לקדושה בעולם, גילוי של מעלת קדושת א"י, ובה יש גילוי שמחה: '"והיה כי תבא אל הארץ" – אמר "והיה" לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, על דרך אומרו (תהלים קכ״ו) "אז ימלא שחוק פינו" וגו׳' (אור החיים; דברים כו,א) [וגם זה ("והיה כי תבוא") נאמר בהקשר לביכורים שזה מפירות שבעת המינים שהשתבחה בהם א"י]. אולי לכן חג סוכות הוא שבוע כנגד שבוע הבריאה, שאנו מעלים את כל המציאות לה' (ובשמיני יש שמ"ע, שהוא חג לעצמו, אבל יש לו גם קצת קשר לסוכות [לעניין תשלומי חגיגה]; וכך בשמחה מתגלה שאנו מעלים את כל המציאות למעלה של קדושה, כעין שמיני שמרמז לרוחני שמעל הטבע הגשמי, שהוא כנפרד מהשבוע הטבעי כמו ששמ”ע הוא נפרד מסוכות, אבל יש קשר ביניהם שכך השמיני מעל הטבע ומעלה את כל הטבע). אולי זה מתגלה בדיני סוכות: 'סוכה שאין בה שבעה על שבעה פסולה' (שו”ע או"ח סימן תרלד סעיף א). 'סוכה שאינה גבוהה עשרה טפחים פסולה' (שם תרלג, ח), כרמז שבסוכות אנו מעלים את כל העולם שנברא בשבוע הבריאה בעשרת המאמרות. וזה מעלה את כל המציאות, שלכן מצוות סוכה זה לחיות הסוכה: ''כיצד מצות ישיבה בסוכה? שיהיה אוכל ושותה (וישן ומטייל) (טור) ודר בסוכה כל שבעת הימים, בין ביום ובין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה' (שם תרלט,א). שמעלים את כל המציאות לקדושה, ולכן זהו שמחה גדולה ביותר, שהקדושה היא מקור השמחה והטוב בעולם (להבדיל מהרע שבא מהחטאים ומריחוק מה'). קידוש העולם זה דבר מהותי בנו, ולכן זה נרמז בארבעת המינים שיש בהם רמז לאבות ולאמהות (ויק”ר ל,י) שהם היסוד של בנ”י, וכן יש רמז לכלל ישראל לסוגיו (שם,יב) שכולם יחד מקדשים את העולם, וזה ע”י תו”מ (שאפילו הריקנים שאין בהם תורה ומעשים טובים, הם מלאים מצוות כרימון [ברכות נז,א]), ולכן רומז גם לגילוי תורה בסנהדרין וכו' (שם,יא). לכן גם רומזים בארבעת המינים: 'א"ר יוחנן: מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו' (סוכה לז,ב), שמכריזים שכל מהותנו וטבענו זה לקדש את שם ה' בכל העולם. (אולי לכן ינסו את האומות לעתיד לבא דווקא בסוכות [ע”ז ג,א], כיון שיטענו שאף הם רוצים להיות קשורים לתיקון העולם, ולכן מביאים להם את מצוות סוכה שזה מראה בשיא את תיקון העולם). לכן יש מצוות ניסוך המים בסוכות, שמים זה הבסיס לכל דבר בעולם, שאי אפשר לחיות בלי מים, ואת זה מנסכים על המזבח כביטוי להעלאת כל המציאות כולה לה'; וניסוך המים זה הלכה למשה מסיני, שעוברת דרך מסורת בבנ”י, שזה כגילוי שתיקון וקידוש כל העולם נעשה דרכנו. אולי לכן מצוות הקהל נעשית בסוכות לאחר שמיטה, שזה מבטא את ברכת ה' במציאות, שאז מתגלה כח הברכה של ה' במציאות, שנשאר בשנה השלישית מהגידולים (שגדל פי שלוש בשנה השישית, ונשאר עד השנה השמינית ולא הרקיב וכדו') ולכן אז מתפרץ החיבור בין הגשמי לה', ולכן אז מתפרץ מהותנו שיעודנו זה לגלות את שם ה' בעולם שמתגלה על ידנו, שה' נותן לנו כדי לקדש את שמו. לכן אז נעשה מעמד הקהל שהוא כעין מעמד מתן תורה שמקבלים עלינו לשמוע בקול ה' ולגלות את שמו בעולם: 'וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה. ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה. שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא'ל' (רמב"ם; הל' חגיגה ג,ו).