אין לישב בסוכה ללא רשות הבעלים מכמה טעמים.

כתב הרמ״א (סימן תרלז ס״ג) לכתחילה לא ישב אדם בסוכת חבירו שלא מדעתו, וביאר שם המשנ״ב (סק״ט) שמא בעל הסוכה מקפיד שלא יראה את עסקיו ואת אכילתו בלי ידיעתו. אכן אם הבעלים אינם בבית ואין אפשרות לבקש מהם רשות, כתב שסביר להניח שהם לא יקפידו על זה, ואדרבה ניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה בממוניה. מכל מקום אם יתכן שבעל הסוכה יחזור בעודו שם לא יכנס, שמא יתביש בעל הבית לאכול ולעשות את עסקיו בפניו. ובספר אור לציון (ח״ד עמוד קעח) כתב להתיר להיכנס כשאינו יכול לבקש ולהיזהר לנקות אחריו, ולא לשהות יותר מכדי הצורך אלא יצא מיד בגמר אכילתו.

ודין זה של נח לאדם שיעשו מצוה בממונו תלוי בהשערה שאכן כך היא דעתם של רוב האנשים, אולם השערה זו ניתנת להשתנות אם רואים שאנשים אכן מקפידים, וכמו שמצאנו לדוגמא בהשאלת טלית ותפילין ללא ידיעת הבעלים, שכתב השולחן ערוך (או״ח סימן יד ס״ד) שמותר ליטלם ולברך עליהם, והבן איש חי (לך לך אות ו) שדא ביה נרגא וכתב שבזמן הזה רואים אנו שרוב העולם מקפידים שלא ילבשו אחרים את הציצית והתפילין שלהם, ולכן אין לקחת מן השמש ציצית ותפילין של אחרים ללא רשותם אלא אם כן יודע השמש בבירור שהם אינם מקפידים. ועל פי זה נראה שגם בסוכה רוב העולם בימינו מקפידים שלא יכנסו אליהם אל החצר זרים.

ובכף החיים (ס״ק טו) הוסיף לאסור אם הסוכה מוצעת בכרים וכסתות נאים שאז ודאי הבעלים מקפידים שלא יכנסו לסוכה. ובודאי שיכול לבקש רשות לפני כניסתו לסוכה מהבעלים או מאשתו.

אכן מלבד הטעמים האלו בימינו יש חשש להיכנס לרשות של אחרים ללא רשות שמא יתקשרו למשטרה וכדומה, ולכן נראה שיכבד את זכות הפרט של האחר ולא יכנס אל חצירו ללא רשותו.