בס''ד              פרשות האזינו: האם האוכל פירות וירקות מצטרף לזימון

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה (לב, ב), ''כִּ֛י שֵׁ֥ם יְקֹוָ֖ק אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ''. מפסוק זה לומדים הגמרא והראשונים מספר הלכות, שבחלקן עסקנו בעבר, כמו אמירת 'ברוך וברוך שמו' אחר הזכרת שם ה', וברכת התורה. הלכה נוספת אותה לומדת הגמרא במסכת ברכות (מה ע''א) היא ברכת הזימון בשלושה, כפי שביאר התורה תמימה (שם), הצורך בשלושה נלמד מכך, שכן עולה מלשון הפסוק שיש יחיד ('אקרא'), הפונה לרבים הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵא-לֹהֵֽינוּ', ומיעוט רבים שניים. ובלשון הרמב''ם (ברכות ה, ב):

''שלושה שאכלו פת כאחד חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון, ואי זו היא ברכת הזימון? אם היו האוכלים משלשה עד עשרה, מברך אחד מהם ואומר נברך שאכלנו משלו, והכל עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר ומברך ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.''

בעקבות הגמרא הדורשת פסוק זה לעניין הזימון, נעסוק השבוע בחלק מהלכותיו. נראה את מחלוקת הפוסקים, האם האוכל פירות וירקות מצטרף לזימון לשניים שאכלו לחם, מה דין השותה מים, והאם יש הבדל בין זימון בשלושה לזימון בעשרה. כמו כן, לסיום נעסוק בשאלה, כיצד האוכל כזית דגן יכול להוציא ידי חובה אנשים שאכלו כדי שביעה.

האוכל ירק צירוף לעשרה

האם אדם שאכל ירק מצטרף לזימון בעשרה? הגמרא במסכת ברכות (מח ע''א) כותבת בשם רב, שבמקרה בו אדם אחד מתוך עשרה אכל לפחות כזית ירק, הוא מצטרף להשלים לזימון בעשרה, זימון בו מזכירים בנוסף לזימון הרגיל את שם ה' ('נברך א-לוהינו שאכלנו משלו'). לא זו בלבד, הגמרא ממשיכה ומביאה את רבי זירא ששואל את רב יהודה מה הדין כאשר אפילו שניים ושלושה מתוך העשרה אכלו ירק, וזה השיב לו שאין הבדל, וגם הם מצטרפים להשלים לעשרה.

בשאלה האם אפילו ארבעה שאכלו ירק מצטרפים להשלים זימון בעשרה, נחלקו האמוראים, ונחלקו כיוון שרבי זירא לא שאל את רב יהודה מה הדין במקרה זה. מדברי רב זירא משמע שלא שאל את רב יהודה, כיוון שבברור היה לו שלא מצטרפים, שכן צריך דווקא רוב ניכר של שבעה לפחות מול שלושה שאכלו ירק, על מנת שיתבטלו לשבעה שאכלו לחם. רב ירמיה חלק וסבר, שאין טעם לשאול את רב יהודה, שכן אין הבדל בין שלושה לארבעה, העיקר שיש רוב שאכלו לחם, ואין צורך ברוב ניכר. ובלשון הגמרא:

''אמר רבי יהודה... משמיה דרב: תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק  מצטרפין. אמר רבי זירא, בעאי מיניה מרב יהודה: שמנה מהו? שבעה מהו? אמר ליה: לא שנא. ששה ודאי לא מיבעיא לי. אמר ליה רבי ירמיה: שפיר עבדת דלא איבעיא לך, התם טעמא מאי משום דאיכא רובא, הכא נמי איכא רובא. ואיהו סבר: רובא דמינכר בעינן.''

א. לפי הגרסה שלפנינו, רבי זירא לא הסתפק מה הדין בארבעה שאכלו ירק, וברור היה לו שאינם מצטרפים. כיוון שכך, כפי שנקט הרמב''ם ובעקבותיו השולחן ערוך (קצז, ב) הלכה כמותו, שכן הוא קדם לרבי ירמיה בדור אחד. ב. האגור (סי' רמח) לעומת זאת, פסק הלכה כרבי ירמיה, ובגרסתו ככל הנראה מופיע שרבי זירא התחרט שלא שאל את רב יהודה מה הדין בארבעה המשלימים, שכן הסתפק בכך. לפי פירוש זה הלכה כרבי ירמיה, שכן הוא בוודאות אמר שארבעה מצטרפים, והלכה כדברי הוודאי.

האוכל ירק צירוף לשלושה

כאשר הגמרא כותבת שהאוכל כזית ירק מצטרף לזימון, היא דנה אודות צירוף לזימון בעשרה. האם אחד שאכל ירק מצטרף לשניים שאכלו לחם לזימון בשלושה? בפשטות בירושלמי (ברכות ז, ב) יש בכך מחלוקת. רבן גמליאל סובר שאחד מצטרף לשניים, ואילו רבי יוחנן חולק וסובר שבשלושה הדין שונה, וחובה שכל השלושה יאכלו לחם.

בעוד שמהירושלמי עולה שאין הלכה כרבן גמליאל, שכן רבי יוחנן מייצג את שיטת חכמים והלכה כמותם, בבבלי נשמע שהלכה כמותו. הגמרא מספרת שינאי המלך הזמין את שמעון בן שטח לזמן לו, זימון שנעשה בשלושה, והוא זימן על בסיס כוס היין ששתה. על כך מגיבה הגמרא, שרבי יוחנן (ולמעשה חכמים) חולקים על דבריו, וסוברים שעל המזמן לאכול דווקא לחם. משמע, שהבעיה שלהם הייתה רק ששותה היין הוא המזמן, אבל להצטרף לזימון גם הם מודים שניתן, למרות שלא אכל לחם.

מחלוקת הראשונים

בעקבות הסתירה בין הבבלי לירושלמי, נחלקו הראשונים בפסק ההלכה:

א. הרא''ש (ז, כא) והתוספות (ד''ה תשעה) סברו, שהלכה כדברי הבבלי במחלוקתו עם הירושלמי, וחכמים מסכימים שאחד שאכל ירק מצטרף לשניים שאכלו לחם, וחולקים על רבן גמליאל רק בעניין יכולתו של מי שאכל ירק לזמן. עוד הוסיף, שמגמרא נוספת במסכת ברכות (מה ע''ב) עולה שמחמירים בזימון בשלושה יותר מבזימון בעשרה (שבזימון בעשרה צריך שכל העשרה יהיו נוכחים, ואילו בשלושה די שאחד יענה ממרחק), ואם כן גם במקרה מעין זה, מסתבר שאם בעשרה מקילים לצרף אוכל ירק, קל וחומר שבשלושה.

ב. הרי''ף (לה ע''ב) והרמב''ם (ברכות ה, ח) חלקו וסברו שהלכה כדעת רבי יוחנן בירושלמי, וכדי ששלושה יוכלו לזמן, על שלושתם לאכול לחם. כיצד יישבו את דברי הבבלי? הרשב''א (ד''ה לעניין) כתב ליישב, שהבבלי רצה יישב את הקושיה לדברי כולם. דהיינו, רבן גמליאל סבר שהאוכל כזית ירק יכול אפילו לזמן, על כך השיבו שאין ביכולתו לזמן, אך לא בגלל שחכמים סוברים שהוא יכול להצטרף, אלא כדי לדחות את דברי רבן גמליאל אפילו על פי הסוברים שהאוכל כזית ירק יכול להצטרף. ובלשונו:

''ולעניין שנים שאכלו דגן ואחד אכל ירק אפי' לאיצטרופי לא עד דאיכא תלתא דאכלי דגן, וכן כתב הרב ז"ל בהלכותיו, ואיתא נמי בהדיא בירושלמי דפרקין... והא דאהדרינן איצטרופי הוא דמצטרף וכו' ולא דחינן הא מני רבן שמעון בן גמליאל היא וחלוקין עליו חביריו, היינו טעמא משום דבעי לתרוצה אליבא דכולהו תנאי, וכקושטא דמילתא דאפילו רבן שמעון בן גמליאל לא אמרה אלא לאיצטרופי, ומיהו לעניין צירוף של שלשה פליגי רבנן עליה, כך נראה לי.''

כיצד יישבו את ראיית הרא''ש, מדברי הגמרא בברכות ממנה עולה שצירוף לעשרה חמור מצירוף משלושה? כפי שהעיר הרא''ש בעצמו (אך לא קיבל דחייה זו), ניתן לומר שהסיבה שמחמירים שכל העשרה יתיישבו במקומם, אינה בגלל שזימון בעשרה חמור יותר, אלא שכאשר מזכירים את שם ה' צריך שתהיה עדה נוכחת בפועל, דבר שאינו מתרחש כאשר אחד נמצא מחוץ לבית.

ג. הכלבו (סי' סה) בגישת ביניים סבר, שאמנם האוכל כזית ירק אינו מצטרף לזימון, אבל כאשר נפסק שהאוכל כזית דגן מצטרף, אין הכוונה דווקא לכזית לחם וכהבנת הרי''ף והרמב''ם, אלא די בכזית של מיני מזונות. דבריו דומים לאפשרות שהעלה הרא''ש שנראה לקמן (בהערה 1), שכאשר נפסק שדווקא האוכל כזית דגן יכול לזמן, הכוונה גם לאוכל מזונות.

להלכה

בפסק ההלכה נחלקו האחרונים:

א. כאשר דן השולחן ערוך (קצז, ג) בבית יוסף בדברי הראשונים, פסק כדרכו כדעת הרי''ף והרמב''ם, שרק האוכל לחם מצטרף. אמנם למעשה, כאשר נקט הלכה בשולחן ערוך פסק, שלכתחילה במקרה בו אדם שלא אכל כלל הצטרף לשניים שאכלו לחם, לא ייתנו לו לאכול ירק וכדומה, כדי שלא ייכנסו למחלוקת הראשונים האם צריך לזמן. אבל, במקרה בו הוא כבר אכל, יש מקום שיזמנו על בסיס אכילתו ירק, כדברי התוספות שהאוכל ירק מצטרף לזימון בשלושה.

ב. החיי אדם (א, מח) והמשנה ברורה (קצז, כב) כתבו שלמעשה המנהג שלא כדעת השולחן ערוך, וכאשר שניים אכלו לחם קוראים לאדם שלישי ולכתחילה נותנים לו דבר מועט לאכול, כדי שיוכלו לזמן. עוד הוסיף החיי אדם, שאפילו די לתת לו לשתות כוס מים עימם כדי שישלים לזימון, וכדברי המגן אברהם שנראה להלן, שדי בשתיית מים כדי להצטרף.

השותה מים

כאמור מוסכם, שהאוכל ירק יכול להצטרף לזימון בעשרה, ואם האוכל כזית ירק מצטרף, קל וחומר שהאוכל מאכל שברכתו מזונות שיכול להצטרף. מה דין לגבי שתייה? התוספות (מח ע''א, ד''ה תשעה) כתבו, שגם השותה כוס יין מצטרף, שכן שתייה בכלל אכילה וכפי שכותבת הגמרא במסכת עירובין (כו ע''א), ואם כן יכול לענות בזימון 'ברוך שאכלנו משלו'.

א. השולחן ערוך (קצז, ג) הבין מדבריהם, שלאו דווקא השותה יין מצטרף, אלא כל משקה ובלבד שאינו מים, שכן כפי שכותבת הגמרא (לא ע''א) מים לא מזינים. ב. המגן אברהם (שם, ו) חלק וסבר, שאמירת הזימון אינה תלוי בדבר המזין, אלא בדבר הנקרא מאכל, והרי הגמרא כותבת ששתייה (אפילו של מים) בכלל אכילה, ואם כן אפילו השותה מים מצטרף לזימון.

מדוע אם כן לשיטתו כתבו שהשותה יין מצטרף, ולא כתבו שאפילו השותה מים? יישב המגן אברהם, שכוונת התוספות להשמיע, שעל אף שהשותה יין מצטרף לזימון, בכל זאת כדי להיות המזמן בעצמו, צריך דווקא אדם שאכל כזית דגן. דין זה מחודש יותר מאשר שהשותה מים אינו מזמן, שהרי ליין יש יותר משמעות, ולכן ציינו התוספות דווקא יין. ובלשונו:

''וצריך עיון, דהא מכל מקום יכול לומר 'שאכלנו משלו', דאפילו שתייה דמיא בכלל אכילה היא, והתוספות כתבו דהטעם משום דשתיה בכלל אכילה הוא. ואף על גב דבגמרא נקט כוס יין, על כרחך הוא לאו דווקא, דהא איכא שאר משקין, אלא נקט יין לאשמועינן דאפילו הכי אינו מוציא אחרים, וגם כל הפוסקים כתבו סתם ששתה, לכן נראה לי שיצטרף.''

יש להעיר, שעל אף שדברי המגן אברהם שהשותה יין אינו יכול לזמן, נכונים להלכה, בגמרא יש על כך מחלוקת, שלדעת שמעון בן שטח השותה יין אף יכול לזמן. משום כך כאשר הזמין אותו ינאי המלך לזמן למענו לאחר שהרג את שאר החכמים, אמר לו שמעון בן שטח שהוא אינו יכול לזמן עד שישתה כוס יין, כי לשיטתו די בכך כדי לזמן. רבי יוחנן חלק עליו, וסבר שעל אף שהשותה יין מצטרף לזימון, כדי להיות המזמן ממש, צריך לאכול כזית דגן, וכאמור הלכה כמותו (ועיין הערה[1]).

'כזית דגן'

כפי שראינו לעיל, מוסכם שהאוכל כזית דגן יכול אף לזמן. בעל הלכות גדולות (מובא ברא''ש ז, כא) הקשה, שהרי כפי שראינו בעבר (עקב שנה ג') האוכל כזית לחם חייב בברכת המזון רק מדרבנן, וכדי להתחייב בברכת המזון מדאורייתא צריך לאכול כדי שביעה (ויש אומרים אף לשתות מים כדי רוויה), ואם כן כיצד האוכל שיעור דרבנן יכול לזמן ולברך לחייבים מדאורייתא?

א. בעל הלכות גדולות (שם) טען, שכאשר נפסק שהאוכל כזית דגן מזמן ומברך, הכוונה דווקא למקרה בו שני המזמנים האחרים גם אכלו שיעור אכילה מדרבנן. ב. הרא''ש (שם) חלק וסבר, וכתב שמהסיפור של שמעון בן שטח שהוציא ידי חובה את ינאי שאכל כדי שביעה, עולה שהאוכל כזית דגן יכול להוציא מי שאכל שיעור דאורייתא, ורק מצווה מהמובחר שהאוכל כדי שביעה יברך. אודות השאלה כיצד שיעור דרבנן מוציא שיעור דאורייתא יישב, שמעיקר הדין, גם מי שלא אכל כלל יכול להוציא מי שאכל, מדין 'כל ישראל ערבים זה לזה'. אלא שחכמים תיקנו, שכדי שיהיה אפשר להוציא ידי חובה, די באכילה, אך די באכילה כלשהו.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה כדי שעוד אנשים יקראו[2]...