' ... ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות; מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? בשופר. אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני. ואמר רבי יצחק: למה תוקעין בר"ה? למה תוקעין?! רחמנא אמר "תקעו"! אלא למה מריעין? מריעין?! רחמנא אמר "זכרון תרועה"! אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן' (ר"ה טז,א-ב). בפשטות יצחק נעקד על המזבח וזכות זו עומדת לבניו כאילו עקדו את עצמם לפניו. ויותר מזה, אילו היה יצחק מת לא היו יוצאים בנ"י, ממילא כל מהותנו קשורה לעקידה ולכן זה זכות במהותנו. אולם נראה יותר מזה, שבתקיעה מתגלה בנו גילוי של העקידה, שמעשה אבות סימן לבנים, ולכן כשנזכר העקידה זה מזכיר שיש בנו ממש כח זה של מסירות נפש על ה', שאנו תוקעים כרמז לחיבור שלנו עם העקידה. אולי בזיכרון העקידה יש קשר לברית מילה שהיא השורש למעשה העקידה: '(בראשית כב, א) "ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם" אחר מאי? ... ר' לוי אמר: אחר דבריו של ישמעאל ליצחק. אמר לו ישמעאל ליצחק: אני גדול ממך במצות, שאתה מלת בן שמנת ימים ואני בן שלש עשרה שנה! אמר לו: ובאבר אחד אתה מגרה בי?! אם אומר לי הקב"ה זבח עצמך לפני אני זובח, מיד "והאלקים נסה את אברהם"' (סנהדרין פט,ב). כך ששורש העקידה זה הברית מילה, וזה לא במקרה, אלא שברית המילה מייצגת את ישראל, שזהו האות ביננו לקב"ה (ואף זה מהותם של ישראל שלכן נקראו מולים [משנה נדרים ג,יא]), ולכן זה מראה את דבקותנו בה' עד כדי מסירות נפש לה' (וזהו בברית מילה שיש בה מעט סכנה, שלכן אם מתו אחיו מחמת מילה אז לא מלים מפני פקנ"פ). לכן זה בגיל שמונה ימים שזה תינוק שעדיין אין בו דעת, שכך זה משהו מהותי בנו מעל היגיון רגיל – מעבר למחשבה שאדם עושה מרצון אלא זה משהו עמוק בנו; וזה בשמיני שזה לאחר שעברה שבת: '"והיה שבעת ימים תחת אמו" ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: משל למלך שנכנס למדינה, וגזר ואמר: כל אכסנין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחלה. כך אמר הקב"ה: לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת, ואין מילה בלא שבת, הה"ד "ומיום השמיני והלאה ירצה"' (ויק"ר כז,י). שזה מראה על מהותם של ישראל שנועדו לתקן את העולם שזהו שעברה שבת קודש שהיא גילוי של העולם בקדושה, כמו שיהיה לעתיד לבא (ולכן 'שבת אחד מששים לעולם הבא' [ברכות נז,ב]), שזהו מהותם של ישראל ולכן לאחר גילוי שבת מלים כגילוי חיבור לזה; ולכן זה כמו בקרבן שמקדש את העולם, ואולי אף בזה רמז שהעקידה שעלה יצחק כקרבן היה בזה גילוי של קשר לברית מילה. שכך בתקיעת שופר משמיעים קול ע"י האויר שמוציאים מהריאות כעין רמז שזה בא מפנימיותנו, ובפרט שזה הנפיחה בשופר כעין הנפיחה שה' נפח בנו את נשמתנו ("ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" [בראשית ב,ז]), שזה מגלה שמסירות הנפש שלנו על הקב"ה זה דבר עמוק ומהותי בנו, שמתגלה מנשמתנו הקדושה שמתגלה בפועל בעולם הגשמי (ותוקעים בפה כמו שהדיבור [שהוא יוצא מהפה] מקשר בין הרוחני והגשמי). לכן בשופר מתגלה מהותנו שהוא מוסרים נפש על הקב"ה ולכן עולה זכותנו כאילו עקדנו את עצמנו ממש כיון שזה קיים בנו במהותנו. לכן גם מובן שיש עשי"ת שמתחילים בר"ה ומסתיימים ביוה"כ (שהדין מתחיל בר"ה ומסתיים ביוה"כ) שגם בו מתגלה כח זכות ברית המילה: 'אתיא "עצם" מ"עצם" מיום הכפורים, מה להלן (ויקרא כג, כח): "כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפּוּרִים הוּא", שביום הכפורים נמול אברהם, ובכל שנה ושנה הקב"ה רואה דם הברית של מילה של אברהם אבינו, ומכפר על כל עונותינו, שנאמר (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם"' (פרקי דר"א, כט). (גם יוה"כ הוא כעין המשך מר"ה, ולכן כמו שמתגלה כנגד העקידה בר"ה, כך גם ביוה"כ לא אוכלים ושותים כעין כנגד שהעקידה באה "אחר" הסעודה שנעשתה לרגל היגמל יצחק, שאכלו ושתו ואברהם לא הקריב לה' [סנהדרין שם], לכן ביוה"כ מתגלה באי אכילה). לכן גם ביוה"כ קיבלנו את התורה ונסלח לנו על חטא העגל, וכך נקבע סליחה לדורות: 'יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות' (תענית ל,ב), ' ... ובוקר יום כפור ירד שהוא עשרה בתשרי, ואותו היום נקבע ליום כפור להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו; ועל כן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי' וכו' (רש"י). כיון שהתורה מתאימה למהותנו, כמו שמתגלה בברית המילה שמראה על מהותנו, שיש בנו נשמה קדושה ומהותנו היא דבקות בקב"ה, שגם כשחוטאים זה חיצוני לנו (שיצה"ר הוא חיצוני לנו, זר לנו מצד האמת: 'איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר זה יצר הרע' [שבת קה,ב], ולכן אנו חוטאים בשל רוח שטות ולא שזה באמת רצוננו: 'ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, שנא' (במדבר ה, יב) "איש איש כי תשטה אשתו", תשטה כתיב' [סוטה ג,א]; אולי זה נדרש מפס' זה שגם דורשים על הקב"ה והאדם, שהסוטה חוטא לשניהם: '"איש איש" - ללמדך שמועלת בשתים, באיש מלחמה של מעלה ואישה מלמטה' [רש"י; במדבר ה,יב], שזה כעין רמז שיש קשר בין האדם והקב"ה, שלכן כשחוטא זה מרוח שטות כיון שבטבעו האמיתי הוא קשור לקב"ה). מהותנו זה לקדש עולם ע"י תו"מ, להמליך את ה' בעולם, לכן על יסוד זה נברא העולם: '"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו"' (רש"י; בראשית א,א). לכן בר"ה שהוא זמן בריאת העולם, ובפרט בריאת האדם (ביום שישי) אנו מגלים את מהותנו (כעיקר בריאת האדם בעולם) שאנו מיועדים להמליך את ה' בעולם, וזהו מלכויות להמליך את ה' עלינו בגלוי, וזה מעלה את זיכרוננו לטובה וזה מתגלה ע"י השופר שמגלה שזהו מהותנו. לכן השטן מתבלבל כששומע קול שופר: 'כדי לערבב - שלא ישטין כשישמע ישראל מחבבין את המצות מסתתמין דבריו' (רש"י). 'כדי לערבב את השטן. פירש בערוך [כדאיתא] בירושל': "בלע המות לנצח", וכתיב "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול", כד שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל, וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול ומטא זימניה למתבלע, ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא' (תוס'). ששומע קול שופר שמגלה את מהותנו ורואה שזה גם בא לידי גילוי מעשי בשמירת המצוות בחביבות, אז מסתתמים טענותיו כי מתגלה כח של תיקון העולם במלכות ה' כלעתיד לבא שאז אין כח קיום לשטן.