'א"ר שמעון ב"ג: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ. בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות, אלא ט"ו באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש? (במדבר לו, ו) "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד" וגו', דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל, שנאמר (שופטים כא, א) "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה". מאי דרוש? אמר רב: "ממנו" ולא מבנינו. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר; דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר (דברים ב, טז) "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי", אלי היה הדבור. עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר לאיזה שירצו יעלו. רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה אתקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. תניא רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל, מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף יאסף. תני רב יוסף: מאי יאסף? אמר רב יוסף: תקבריה אימיה' (תענית ל,ב-לא,א). חז"ל מביאים כמה דברים שקרו בט"ו באב שיש בהם גילוי של שמחה; הסיבה שהותרו שבטים לבא זה בזה מובן ששייך לשידוכים, גם שהותר שבט בנימין לבא בקהל מובן שקשור לשידוכים (אלא שזה פחות חזק מהאיסור לכלל ישראל לבא זה בזה, שזה חל בכולם, לעומת התרת שבט בנימין שזה מול שבט אחד; לכן הובאו הטעמים בגמ' ע"פ הסדר הזה שהוא ע"פ החוזק, וגם שזה ע"פ הזמנים, שהתרת השבטים זה בזה היה קודם בזמנים). אבל מה הענין בשאר הטעמים שקשור לשידוכים? בפשטות זה גילוי של זמן שמחה ולאו דווקא שקשור לשידוכים, אלא כאגב לגילוי שמחה היו גם עושים שידוכים ע"י שהיו יוצאות לחולל בכרמים כגילוי שמחה. שזהו מחולות שקשור לשמחה שרוקדים כששמחים, וכן זה קשור לשידוכים כיון שאין שמחה לאדם ללא אשה: 'אמר רבי תנחום א"ר חנילאי: כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה ... בלא שמחה, דכתיב (דברים יד, כו) "ושמחת אתה וביתך"' וכו' (יבמות סב,ב), לכן בגילוי זמן שמחה עושים גילוי של שמחה בעולם. אולם נראה שגם בכל דבר יש קשר לפחות ברמז לשידוכים ונישואים. מתי מדבר מתו על שחטאו במרגלים, לעומת הנשים שלא חטאו במרגלים: '"ותקרבנה בנות צלפחד". אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים. שכן את מוצא שאמר להן אהרן (שמות לב, ב): "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם", ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר (שם, ג) "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב" וגו', והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל. וכן במרגלים שהוציאו דבה (במדבר יד, לו): "וישובו וילינו עליו את כל העדה", ועליהם נגזרה גזירה שאמרו לא נוכל לעלות, אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, שכתוב למעלה מן הפרשה (כו, סה): "כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה" איש ולא אשה, על מה שלא רצו ליכנס לארץ. אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר, שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים' (במדבר רבה כא,י). לכן בסיום גילוי מיתת המרגלים שהוא מבטא חילוק בין הגברים לנשים, בא עכשיו גילוי של חיבור שלם, ולכן מראים זאת בגילוי של חיבור בנישואין שמחבר איש ואשה (ובזה גם מובן הטעם ביוה"כ שהוא קשור לכפרה על העגל שהגברים חטאו ולא הנשים). בנוסף הגזרה למות במדבר והגלות במדבר זהו צרה גדולה, ולכן כעין רמז על ריחוק בין איש ואשה, שבזמן צרה אסור לאדם לשמש מיטתו ('אמר ריש לקיש: אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון, שנאמר (בראשית מא, נ) "וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב"' [תענית יא,א]); לכן בביטול הגזרה נעשה שלמות חיבור בין איש ואשה, ולכן מגלים זאת בשידוכים. ביטול גילוי המוות בדור המדבר כעין מרמז גם כנגד כלל המיתה בעולם, שמציאות המיתה בעולם (שלכן יכלו למות, כיון שקיימת מיתה בעולם) באה ע"י חטא אדם וחוה, שזה גילוי של חיבור רע בין איש ואשתו, שמחטיאה אותו, ואף האכילה אותו כדי שימות ולא יקח אחרת ('"ותתן גם לאישה" - שלא תמות היא ויחיה הוא וישא אחרת' [רש"י; בראשית ג,ו]) כך שזה מראה על קשר רע (שרוצה שימות בשביל אינטרס שלה). לכן בביטול גילוי המוות שבדור המדבר, זה כעין רמז לביטול גילוי הרעה של מוות שהתגלה בחטא עץ הדעת בין איש ואשתו, ולכן אז מגלים שידוכים לבא לבנות בית של קדושה ובחיבור שלם, כמו שאומרות: 'תנו רבנן: יפיפיות שבהן מה היו אומרות? תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות? תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהם מה היו אומרות? קחו מקחכם לשום שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים' (תענית לא,א), שבדברי המכוערות מתגלה שהכל לשם שמים, ממילא גם היפות והמיוחסות זה לשם שמים, שהיופי גורם למשיכה לאשה שכך מתחברים בשלמות, וחיבור לאשה כראוי מביא לשכינה: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן' וכו' (סוטה יז,א), וכן משפחות מיוחסות בישראל זה מעלה גדולה של קדושה שקשורה לשכינה ('אמר ר' חמא ברבי חנינא: כשהקב"ה משרה שכינתו אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל, שנא' (ירמיהו ל, כה) "בעת ההיא נאם ה' אהיה לאלקים לכל משפחות ישראל", לכל ישראל לא נאמר אלא לכל משפחות' [קידושין ע,ב]). בנוסף יש חיבור בין ישראל והקב"ה כעין איש ואשה (הושע ב,יח. וכן כאן נרמז במשנה [תענית ד,ח] שלמדו על קבלת הלוחות ביוה"כ בגילוי של חתונה ["ביום חתונתו"]), ולכן עכשיו שפסק גילוי הכעס של הקב"ה, ולכן דיבר עם משה 'ביחוד וחיבה' (רש"י ד"ה 'לא'), זה כעין חיבור בין איש ואשתו ביחוד וחיבה, ולכן אז מגלים שידוכים שמביאים ליחוד וחיבה בין איש ואשתו. הורדת המחסומים ע"י הושע קשור לשידוכים ראויים, כיון שהליכת בנ"י אחר הע"ז משול לאשה ההולכת ומנאפת, כמו שהמשילו הנביאים, ולכן כשעשה ירבעם את המחסומים והעמיד עגלים, וישראל הלכו ועבדו ע"ז במקום לעלות לבית ה' היה בזה כעין ניאוף; וכשהושע ביטל את המחסומים היה בזה כעין החזרה לדרך הישר, לנישואים ראויים, ולכן קשור לשידוכים ראויים בקדושה. בנוסף, ביטול המחסומים אפשר לעלות לירושלים, ושם במקדש היו עושים את דין הסוטה, כך שהיה בירושלים חיבור בין בני הזוג שהיה ביניהם סכסוך שהבעל חשד באשתו, ולכן היה בזה כעין גילוי של חיבור בין בני הזוג. גם כל הנשים היו רואות את הכיור וזה היה מזרזם לשמור על דרך הישר בין איש ואשתו שלא יבואו לידי דין סוטה: '"במראות הצובאות" – שהיה נתון בין אוהל מועד ובין המזבח, משוך מעט כלפי צפון, כדי שתראנה אותו הנשים הצובאות, ויהא נזכר להנה שמשם משקין הסוטות, כדכתיב: "מים קדושים בכלי חרש" (במדבר ה׳:י״ז), ומתרגמינן מי כיור במאן דחסף,⁠ ונוסרו במראות – במקום ראייתן' (ר"י בכור שור; שמות לח,ח). כך שפתיחת המחסומים היה בזה קשר לחיבור תקין בין בני הזוג, שיהיה טהור וקדוש, ולכן בשל כך היו מגלים ענייני שידוכים בט"ו באב. בט"ו באב הובאו הרוגי ביתר לקבורה, זה קשור לחורבן ביתר שנעשה בשל העצים שנשתלו לצורך החופה: 'אשקא דריספק חריב ביתר. דהוו נהיגי כי הוה מתיליד ינוקא שתלי ארזא, ינוקתא שתלי תורניתא, וכי הוו מינסבי קייצי להו ועבדו גננא. יומא חד הוה קא חלפא ברתיה דקיסר, אתבר שקא דריספק, קצו ארזא ועיילו לה. אתו נפול עלייהו מחונהו. אתו אמרו ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי. אתא עלייהו' (גיטין נז,א). כך שזה מרמז על גילוי שקשור בנישואין. גם כרמז שהאשה מכונה לחם: "כי אם הלחם אשר הוא אוכל" (בראשית לט,ו). '"כי אם הלחם" - היא אשתו, אלא שדבר בלשון נקיה' (רש"י); לכן זה קשור בהבאת הרוגי ביתר לקבורה, שבעקבות זה תקנו הטוב והמטיב בברהמ"ז שהיא ברכה אחרונה על הלחם. אולי גם כרמז שהובאו לקבורה ולא הסריחו, כעין רמז שבמקרה אחר שהאדם נעלם ולא נמצא כך שאי אפשר לקברו, ואפילו אם נמצא לאחר זמן אבל הסריח ונשחתה צורתו אז אי אפשר להתיר את אשתו מעגינותה ולא יכולה להתחתן; כך שיש בהבאת הרוגי ביתר לקבורה ושלא הסריחו כעין רמז שיכולים להתחתן, כך שמגלה על קשר לגילוי שידוכים. עצי המזבח מרמזים על חיבור איש ואשה ראוי, שנאמר במקרה ההפוך: 'דאמר ר' אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר (מלאכי ב, יג) "וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין [עוד] פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך"' (גיטין צ,ב). בנוסף באיש ואשה יש (בשמם) גילוי של אש ושל שכינה: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן' (סוטה שם). 'שכינה ביניהם - שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן יו"ד באיש וה"י באשה. לא זכו אש אוכלתן - שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש' (רש"י). לכן בעצי המזבח שבהם מדליקים את האש במזבח, ומביא להשראת שכינה, ולחיבור לקב"ה שהוא כעין בעלה של כנסת ישראל, יש דימוי לחיבור איש ואשה; ועץ מרמז על אדם ("כי האדם עץ השדה" [דברים כ,יט]), ולכן מרמז על גילוי באדם כעין בעצי המזבח, שזהו באיש ואשתו. לכן זה קשור לשידוכים שנעשים כרמז לזה. בנוסף יש אז גילוי של הוספת לימוד תורה, והתורה אצלנו נמשלה כעין אשה: 'משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית, היא לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול. אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ"' (שמו"ר לג,א). בלימוד תורה גם יש גילוי של קשר קדוש וראוי בין האיש ואשתו, ששולחת אותו ללמוד: 'גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים, שנא' (ישעיהו לב, ט) "נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה אמרתי". א"ל רב לר' חייא: נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן' (ברכות יז,א), שכך ראוי להיות הקשר בין בני הזוג, לגילוי תורה וקדושה בעולם, ולכן בזה היסוד לשידוכים לבניית המשפחה בישראל. אמנם כל אחד מהדעות הוא עניין כשלעצמו אולם באו להראות שיש גילוי שקשור לשידוכים בט"ו באב שמתגלה במשך הדורות, כך שזהו דבר שנעוץ ביום זה (ולא סתם מקרה שקרה פעם אחת), ולכן זהו יום ראוי לשידוכים.