"ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא" (דברים ז,כו). 'א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי: כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים, כתי' הכא (משלי טז, ה) "תועבת ה' כל גבה לב", וכתיב התם (דברים ז, כו) "ולא תביא תועבה אל ביתך". ורבי יוחנן דידיה אמר: כאילו כפר בעיקר, שנאמר (דברים ח, יד) "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך" וגו'. ר' חמא בר חנינא אמר: כאילו בא על כל העריות, כתי' הכא "תועבת ה' כל גבה לב", וכתי' התם (ויקרא יח, כז) "כי את כל התועבות האל" וגו'. עולא אמר: כאילו בנה במה, שנאמר (ישעיהו ב, כב) "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא", אל תיקרי במה אלא במה' (סוטה ד,ב). רשב"י אומר שתועבה זה גם על גילוי של גאווה, ולכן נרמז כאן בפס' שקורא תועבה לע"ז שמי שיש בו גאווה זהו כעין שעובד ע"ז. אולי נרמז גם בפס' בהמשך "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו", ודרשו על זה: ' ... אם כן מה ת"ל "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא"? - לכנות לה שם. יכול לשבח? לשבח ס"ד?! אלא: יכול לא לשבח ולא לגנאי? ת"ל (דברים ז, כו) "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא". הא כיצד? היו קורין אותה בית גליא, קורין אותה בית כריא; עין כל, עין קוץ' (ע"ז מו,א). 'בית גליא - לשון גובה גלי. בית כריא - לשון חפירה ושפלות' (רש"י). שצריך לבזות את הע"ז כדי להוריד את חשיבותה (ולכן נתנו דוגמה ללשון גובה שמשנה ללשון חפירה), שזה מרמז גם על הגאוותן שרואה את חשיבות עצמו, שצריך לעבוד על מידותיו ולהוריד את חשיבותו בעיני עצמו, לבזות את עצמו ולהתחזק בשפלות כדי להתגבר על גאוותו. גם נרמז "שקץ תשקצנו" לשון שקץ שמרמז על ע"ז שהיא כשרצים (שמובא על כותל ע"ז): ' ... אבניו עציו ועפרו מטמאין כשרץ, שנאמר (דברים ז, כו) "שקץ תשקצנו"' (ע"ז מז,ב). שזה כרמז לגאוותן שיראה עצמו קטן ובזוי כשרץ, וטמא כשרץ, כדי שיסלוד מהגאווה שיש בו. אולי גם נרמז שבפס' קודם נאמר: "פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך פן תוקש בו כי תועבת ה' אלקיך הוא" (פס' כה), ודרשו בזה: 'הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות, הן מותרים ומה שעליהם אסורים, שנאמר (דברים ז) "לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת"' (משנה; ע"ז ג,ה); שנרמז כאן על שעבדו על ההרים, וזה מתגלה בהרים כיון שבמקומות גבוהים היו עושים את הע"ז שלהם, כמו שאומרת המשנה שם בהמשך: 'כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן, דע שיש שם עבודה זרה'. (וגם בפס' הזה נאמר תועבה). כרמז שבהרים ובגבעות הנישאות יש ע"ז, שכך גם מי שמתגלה בו גאוה שמחשיב עצמו כהר או גבעה גבוה יש בו גילוי כעין ע"ז. גם פס' קודם לזה נאמר "ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם מתחת השמים לא יתיצב איש בפניך עד השמדך אתם" (פס' כד), ובהמשך דרשו על הגאוותן, כיון שמי שמנצח במלחמה בצורה חזקה וגדולה יכול להגיע לידי גאוה באמירה "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (שם ח,יז), ולכן מיד התורה רומזת על החומרה של הגאוותן, כאזהרה מחומרת הדבר. בהמשך נאמר "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבתיכם" (שם ח,א), שכאשר אדם עובד את הקב"ה בתו"מ, ויודע שכל מציאותו באה מהקב"ה, מחייו ("למען תחיון") ועד נכסיו ("וירשתם את הארץ"), וכל זכותו בארץ באה בעקבות האבות ("אשר נשבע ה' לאבתיכם") שהוא מצד עצמו לא ראוי לזכות בארץ בשל מעלתה הגדולה. כשאדם ככה עובד את ה' בהכנעה גדולה הוא עובד על מידת הגאווה ומכניעה לפני הקב"ה. אולי רמז שנאמר "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו", ש"חרם" אותיות 'רמ"ח' מצוות עשה, שהגאוותן נעשה כע"ז ע"י שבמקום רמ"ח מ"ע לחיבור לקב"ה הוא מפנה את האלוקות כביכול לעצמו, נעשה "חרם כמהו" – כע"ז שהיא היפך מהתורה, וחל בו ברמ"ח אבריו גילוי של ע"ז ולא קדושה. לכאורה כיון שבפס' הקודם נאמר על הע"ז שהיא תועבה אז למה דרש רשב"י דווקא מהפס' הזה ולא מהפס' הקודם? אולי כיון שבקודם נאמר "כי תועבת ה' אלקיך הוא" שמודגש "הוא" שמדבר על ע"ז, לכן העדיף ללמוד מהפס' שלנו. או שדרש ש"תועבה" שנאמר אצלנו הוא רמז לגאווה, כיון שקודם נאמר על ע"ז שהיא תועבה, אז למה צריך לומר שוב "תועבה", גם בלי לומר זאת נבין ע"פ ההקשר שמדבר בע"ז? לכן דרש שזה מרמז על גאווה שהיא נקראת תועבה כע"ז. או שדרש "לא תביא תועבה אל ביתך", כעין רמז שלא להכניס גאווה לבתיך, שבבית גרים אנשים, ולכן רומז שלא להכניס גאווה לאנשים שבבית; או כרמז לגוף שהוא כבית לנשמה, שלא להכניס לעצמו גאווה. חז"ל דרשו על הגאוותן שהוא כעובד ע"ז, וככופר בעיקר, וכחוטא בעריות, וכאילו בנה במה. שהגאוותן מחשיב את עצמו, את הגשמי שבו כעיקר ושוכח את מעלת ה' ולכן מתגאה בעצמו במקום להבין שה' הוא שנותן לו את הכל ולכן לא ראוי להתגאות. לכן יש בזה כעין כפירה, שלא מתייחס לגילוי ה', וכחוטא בג"ע שמדגיש את הגשמיות הגסה שכך חוטא בג"ע שנותן לגופו הגשמי לשלוט בו לגמרי. ולכן הוא נעשה כעין עובד ע"ז שעבדו לגשמי במקום לקב"ה, ולכן כאילו בנה במה, שעשה את עצמו כעין בסיס לע"ז, שנהפך במקום "במה נחשב הוא" שאין בגשמיותו חשיבות, ל"במה נחשב הוא" שנחשב כעין במה לע"ז, שעובד את גשמיותו כאילו זה החזק ששולט בעולם, ולכן זהו כע"ז.