"וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" (דברים ד, לט)

אחד מתלמידיו של הרבי מקוצק היה ידוע כשקדן גדול, הרכון על ספריו במשך רוב שעות היממה ללא רגע של פנאי מלימוד. באחד מן הימים ניגש אחד מאנשי הקהילה לרבי ושיבח באוזניו את תלמידו הנכבד על שקידתו המופלגת. הנהן הרב בראשו ולאחר כמה רגעים יצא מחדרו ופנה את תלמידו השקדן בנזיפה: אם ראשך יהיה מונח כל הזמן בין הספרים, מתי תזכה באמת להיות נמנה עם אותם אנשים לומדים?!

במשפט קצר זה תמצת הרבי מקוצק תורה שלימה: ידיעת התורה בהחלט חשובה אך היא אינה מספקת. העקרונות והערכים אליהם התורה מדריכה ומכוונת, צריכים להיות בוערים בליבו של האדם, ולא להישאר ברמה שכלית תיאורטית בלבד.

מובא בשמו של רבי שניאור זלמן מליאדי זצ"ל, כי אחת המשימות הקשות ביותר בחיי היהודי המאמין היא היכולת ליישם בפועל את שני חלקי הפסוק: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם" עם "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ". שהרי החלק הראשון שעניינו הידיעה הוא פשוט יותר ליישום, מכיוון שלידע זוהי מלאכה ברורה - לומדים, מבינים ויודעים, אבל חציו השני של הפסוק מצפה מהאדם שישיב את הדברים אל ליבו, כלומר שיחיה בפועל את כל מה שהבין, וזוהי באמת משימה קשה ומורכבת.

אמירה זו משמעותית מאוד. תורה זה לא רק אינטלקט, יכולת למידה. הכרת המושכלות היא לא הדבר היחיד שמצופה מהאדם. על האדם לא רק ללמוד, אלא בעיקר להשתדל לקחת את הלימוד לתוך מסגרות חייו. רצוי מאוד שהוא לא יהיה בבחינת "חמור נושא ספרים", אלא שהספרים יהיו חקוקים על לוח ליבו לא פחות ממה שהם מצויים בשכלו.

כתב מרן אליהו אליעזר דסלר זצ"ל בספרו "מכתב מאליהו" (חלק ד', עמוד 285): "מה שבשכלו אינו עצמותו של אדם, אלא רק מה שהשיב אל ליבו. על כן 'בתחילה - תורת ה', ולבסוף נעשית תורתו'. 'תורתו', היינו שנעשית חלק מעצמותו. והיינו (פסחים נ, א): 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו' - 'בידו' פירוש: בליבו".

לימוד תורה בשכל הוא חשוב אך אין בו די. להפנמת הלימוד ולהטמעתו בנפש האדם ישנה חשיבות עליונה.

הרב אלי שיינפלד, מהספר: "לאור השם - הערות רוחניות בעבודת ה' לאור דברי ה'שם משמואל' "