'הוּא הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקְרַתּוּ וְהוֹפְכַתּוּ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו יז, ו):"וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב, וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב". אֲבָל כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ – אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם): "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם, וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי"' (אבות ג,יז). ראה 'אבות לבנים' על משנה זו [ג], למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. המשל מובא מהנביא שם נאמר: “כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ה' יסור לבו. והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב. ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא ירא [יראה] כי יבא חם והיה עלהו רענן ובשנת בצרת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי" (ירמיהו יז,ה-ח). הרי שאין זה כמו משנתנו, שהרי הנביא מדבר על ההבדל בין מי שבוטח בה' לבין הבוטח באדם, ואילו כאו מדובר על יראה וחכמה? בנוסף הנזק במשל בנביא הוא מהחום, ואילו במשנה הוא מרוח שלא מוזכרת במשל של הנביא? לכן המהר"ל מסביר שזה רק להראות שהאדם נמשל לאילן, בגילוי של אדם הגון או לא הגון, ולכן במשנה העמידו משל על גבי עקרון זה שבנביא. הרשב"ץ מוסיף שיש גילוי בעניין השורשים, שבמקום מים יש שורשים רבים לקלוט את המים, ואילו לערער הצומח במדבר אין הרבה שורשים, ולכן בזה יש קשר המשל שבמשנתנו למשל שבנביא. המדרש שמואל מסביר שערער בערבה מרמז על בדידות (מלשון 'ער' ערירי), שיש שני חסרונות בערער שבערבה, שהוא לבדו ולכן אין עוד עצים שעומדים יחד איתו להגן מהרוח, וכן בערבה אין סלעים וכדו' שמגינים עליו; לכן השתמשה המשנה במשל שבנביא כמשל על החשיבות של השורשים, אע"פ שאין זה דברי הנביא, אלא זה רק שימוש במשל שהביא כיון שזה מתאים למה שהמשנה כאן באה לומר. אמנם תיו"ט הביא שיש גרסאות שזה לא במשנה ('ובפירוש רש"י דנ"א שאין כתוב במשנה לא והיה כערער ולא והיה כעץ שתול. ויתכן בעיני שכך היא נוסחת הר"ב והרמב"ם. דאל"כ. היה להם לפרש הראיות'). התפא"י מסביר שהנביא רמז גם על המובא במשנתנו: 'והיה כערער בערבה: רישא דקרא הוא: [ירמיה י"ז פ"ה] "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו, ומה' יסור לבו”. דקשיא ליה מדכתיב אשר יבטח באדם, ל"ל תו למכתב ושם בשר זרועו? ותו באיזה אופן הבוטח באדם, מה' יסור לבו? אע"כ דה"ק: ארור הגבר הגבור בתורה ובחכמה, אשר יבטח בכח אדם ובשכלו האנושי, או ששם בשר זרועו, לילך בכח בשרירות תאות הבשריי. ובסבות ב' אלה "מה' יסור לבו" לבלי לשמור מצותיו ותורותיו. איש כזה יהיה כערער בערבה, ר"ל כעץ יחידי העומד בארץ מישור ושוה, שבהרגל אין שם מעין מים חיים, ולכן קרקעיתו יבש, ולהכי אין שרשיו מרובין ולא מחוזקין בקרקע היבישה, ומדעומד ערער ויחיד בלי אילנות סביבו למחסה, נקל לרוחות לעקרו מהר … ושכן חררים במדבר: ר"ל יונח כעצים יבשים במדבר, מדנעקרו שרשיו'. אולי אפשר שהראיה של המשנה אינה ממה שהובא בנביא בפס' כאן, אלא מההמשך: ”עקב הלב מכל ואנש הוא מי ידענו. אני ה' חקר לב בחן כליות ולתת לאיש כדרכו [כדרכיו] כפרי מעלליו" (פס' ט-י). '"עקוב הלב" - עם כי לב האדם הוא מעוקם ומעוות יותר מכל איבריו ויש לו מכאוב חזק ר"ל דעה נפסדת לחשוב מי הוא היודע תעלומות לבי אם הוא בוטח באמת או לא. "אני ה'" - ר"ל אולם אני ה' חוקר לב האדם ובוחן מחשבת הכליות לדעת מה הוא למען לתת לכל איש כדרכי לבו וכפרי מעלליו הם המחשבות שהם מעשה הלב ודרכיו וכפל הדבר במ"ש' (מצודות). הנביא אומר שלא יחשוב האדם שאין מי שיודע מה שבליבו, לכאורה הרי רואים את מעשיו אז מה שייך שלא יודעים את ליבו? אלא מדובר על אחד שכלפי חוץ נראה שיש בו אמונה, שסומך על ה', אולם בליבו אין זה כך. שזהו כמו משנתנו שמדובר על מי שמשקיע את חכמתו בתורה (תפא"י), או שמדבר גבוה גבוה לפני אחרים (מהר”י אלאשקר), לכן כלפי חוץ נראה שהוא סומך על הקב"ה, אלא שבכ"ז אין בו אמונה בליבו, שזהו כמשנתנו שלמד תורה אבל לא טיפח את היראת שמים שלו (תפא"י) או שהוא עצמו לא מתנהג כמו שמדבר לאחרים (מהר"י אלאשקר). על זה אומר הנביא "לתת לאיש כדרכו [כדרכיו] כפרי מעלליו", שהוא יקבל את המגיע לו ע"פ המעשים שלו, שלא כמו קודם שכלפי חוץ סמך על אדם, אלא מסתיר זאת, שהוא דומה לו אבל שונה קצת – שמקבל כעין המשל של קודם אבל שונה, שזהו שהוא כערער אבל לא נפגע מהחום אלא מהרוחות בערבה, לעומת השלם ביראתו שהוא כעץ העומד חזק ולכן לא מפחד מהרוחות. אולי עוד אפשר שדרשו חז"ל שאדם מגיע לידי ביטחון באדם בשל חוסר אמונה, ולכן זה גם מרמז על השלב הקודם, כיצד הגיע לחוסר אמונה? שזה ע"י שהעיקר אצלו היתה החכמה ולא המעשה, ולכן זו חכמה שלא מחוברת אליו בפנים, ולכן חסר ביראת שמים, ולכך הגיע בסוף לחוסר אמונה שלכן סמך על האדם; לכן במשל של הנביא יש רמז גם לשלב הקודם (שבעונש מתגלה בחלק מהדברים גם כנגד החלק הקודם, שלכן מתגלה עניין המיעוט שורשים כנגד החלק הקודם שהיה בחסרון במעשה). או שנאמר "ומן ה' יסור לבו", שלמדו בדרש שגם מרמז שבחכמתו שבשכלו הוא עדיין דבק בה', אלא שאת ליבו הוא מסיר מה', ואיך זה קורה? זה ע"י שחכמתו רבה ממעשיו, ולכן ביראת שמים שלו יש חסרון שמתגלה בליבו. שמעשיו הכוונה ליראת שמים, או שזה מעשים ממש אלא שע"י המעשים מתחזק הדבקות ביראת שמים לה', שזהו רמז בכך שהפס' מדבר על מעשי המצוות ויראת שמים: '"אשר יבטח באדם" - בחרישו וקצירו לומר אזרע בשביעית ואוכל. "זרועו" - כמו עזרו וכן תרגם יונתן רחצניה. "ומן ה' יסור לבו" - שהבטיחו "וצויתי את ברכתי לכם". כך שמעתי' (רש"י). לכן למדו שזה מרמז גם על שמסיר ליבו מיראת ה' בשל שלא קיים את המצוות. שכתוצאה מזה הוא כערער וכו', שאז מתייבש מהחום, אולם זה בשלב הסופי כשכבר ממש מסיר ליבו מיראת שמים, אבל בהתחלה עדיין יש לו מקצת יראת שמים ולכן אין זה שמתייבש מהחום. אלא שאם תבוא רוח חזקה אז לא יוכל לעמוד בה, כיון שהיראת שמים שלו חלשה. שזה רמוז בפס' “כערער" לשון מעורער, שהוא רעוע בקרקע, שאינו תפוס חזק, ולכן גם נאמר "ושכן חררים" שבפשט זה יובש (רש"י), אולם אולי דרשו חז"ל כעין רמז למחורר, שהאדמה מחוררת והוא תקוע בחור, שאין שורשים שתופסים אותו חזק אלא רק כעין תקוע רופף בחור, שכך נמצא שם, ממילא ברוח מיד יעוף. לעומת מי שבוטח בה', שיש בו יראת שמים חזקה, אז הוא "כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו", ששתול ותפוס היטב בקרקע ולא רק תקוע בחור באדמה יבשה, ובנוסף משלח שורשיו וכך נתפס היטב בקרקע. אולי יש רמז במשנה זו לחורבן, שנחרב הבית וגלינו מהארץ, שזה נעשה כעין עץ שנעקר ממקומו (שהאדם משול לעץ, וממילא כרמז ליציאה ממקומנו, מירושלים ומהארץ שהיא מקום חיותנו [שבגולה זהו כקבר]), נאמר על הדור ההוא: “ויאמר אדנ'י יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה" (ישעיהו כט,יג). שכלפי חוץ נראים כאילו מכבדים את ה' ויראים ממנו, אולם בפנימיותם אין בהם יראת שמים, שזה דומה לאחד שיש בו הרבה תורה כאילו מכבד את ה' בפיו (שלומד תורה בפיו), אבל בעצם יש לו חסרון באמונה, ולכן סופו להיעקר (וכך התגלתה עקירה מהארץ כעין רמז כנגד עניין גלוי עקירה מה'). או שזה רומז לדברי ר"י: 'דאמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דיני דמגיזתא לדיינו? אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין' (ב"מ ל,ב). שזהו שיש כאן גילוי של תורה רבה, שיודע לפסוק את הדין כראוי ע”פ התורה, אבל אין כאן גילוי של מעשים, של עשית שלום בין אדם לחברו, ולכן זה הביא לחורבן. או כדברי רב: 'דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (ירמיהו ט, יא) "מי האיש החכם ויבן את זאת"? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב (ירמיהו ט, יב) "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" וגו'. היינו "לא שמעו בקולי" היינו "לא הלכו בה”? אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה' (נדרים פא,א). 'דבר זה נשאל לחכמים וכו' ולא פרשוהו. מדכתי' "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" מכלל דליכא דידע להדורי טעמא אלא קודשא בריך הוא בלחוד. ומצאתי במגילת סתרים של ה"ר יונה ז"ל דקרא הכי דייק דעל שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע, שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו? והלא דבר גלוי היה וקל לפרש! אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ. עד שפרשו הקב"ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה. כלומר: שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה. והיינו "לא הלכו בה", כלומר: בכונתה ולשמה. אלו דברי הרב החסיד ז"ל והם נאים ראויין למי שאמרם' (הר”ן). הרי שחורבן הארץ באה על שלמדו תורה אבל לא לשמה, שהיה בהם פגם באמונה שלכן לא היתה התורה חשובה בעיניהם. שזהו כמו במשנתנו שלומד תורה הרבה אבל אין בו מספיק יראת שמים, שסופו שנעקר, וכך בגילוי במציאות נעקרו מהארץ כעין כנגד עניין שסופו שנעקר. אמנם במשנה הכוונה נעקר מקשר לתורה, אבל כיון שיש גילוי של נעקר אז כך גם התגלה בעקירה מהארץ שהיא עיקר מקום התורה (ספרי עקב, מג), שזה כעין גילוי שמתאים להיות זה כנגד זה.