"ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד,א). ' … שנאמר (במדבר יד, א) "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". אמר רבה א"ר יוחנן: אותו היום ליל ט' באב היה. אמר להן הקב"ה: לישראל אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בכיה לדורות' (סנהדרין קד,ב). חטא המרגלים היה חטא חמור ביותר, שהביא לבכיה לדורות, שכמה אסונות נעשו בו. 'חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. משנכנס אב, ממעטין בשמחה' (משנה תענית ד,ו). המשנה מביאה חמשה דברים בשני הזמנים, זה מזכיר דבר שיש בו חמשה דברים וזה בשנים, שזהו עשרת הדברות שבלוחות, שיש שני לוחות הברית ובכל אחד מהם חמשה דברות. זה מתגלה כך כרמז שחטא העגל וחטא המרגלים פגם בגילוי תורה בעולם, בגילוי מלכות ה' בעולם. שהעגל פגם במעמד מתן תורה במעלתו (שלכן ירדו ממדרגתם שהיו בה קודם כשקיבלו את התורה, שנלקחו מהם הכתרים שקיבלו [שבת פח,א] כרמז שנלקחה מהם גילוי מלכות ה' בשלמות שהיתה בהם קודם [שזהו כתרים כרמז למלכות]. לכן גם ירדו ממדרגת מלאכים למדרגת בני אדם שמתים, או שישתעבדו תחת יד האומות [ע”ז ה,א], שזה מראה על נפילתם מגילוי כמיוחדים מבני אדם רגילים. וכן הלוחות נשברו, שזה מראה על נתק ממתן תורה בשלמותו), וכן המרגלים פגמו בחיבור לארץ שכאן זה עיקר גילוי שם ה' בעולם, שכאן עיקר קיום תו"מ (ספרי “עקב”, מג). ושני הדברים (מתן תורה וכניסה לארץ) משלימים אחד את השני, שהיו צריכים לקבל תורה ולבא לארץ לקיימה בשלמות כראוי לתורה שתתגלה בא"י בשלמותה. לכן נרמז כעין הלוחות שבהם עשרת הדברות שזהו גילוי שם ה' בעולם בצורה הגדולה ביותר, וזהו גילוי התורה בעולם, שהלוחות הם הגילוי להורדת התורה לעולם (וכל תרי"ג המצוות בלוחות [יר' שקלים ו,א]) והבסיס לתיקון העולם; כרמז שפגמו בזה בחטא העגל ובחטא המרגלים (וכך מתגלה בזמן זה במשך הדורות חורבן גדול לקדושה בעולם). נשתברו הלוחות שבהם יש את התורה שה' ציוה, בזה כעין פגם ב"אנכי ה' אלקיך", כיון שפגמו בגילוי שה' הוא אלוקינו שזה מתגלה ע"י שמירת תורתו שבזה מראים שהוא אלוקינו המצוונו. בטל התמיד כנגד "לא יהיה", שהקרבנות הם לניתוק מהע"ז (לשיטת הרמב"ם במורה נבוכים), ולכן ביטול התמיד כעין מרמז על שיחזרו לעבוד ע"ז. הובקעה העיר כנגד "לא תשא", כיון שירושלים היא העיר שמייצגת את גילוי שם ה' בשלמות ("בעת ההיא יקראו לירושלם כסא ה'” [ירמיהו ג,יז]), לכן בהבקעת חומותיה יש בזה כזלזול בגילוי שם ה' בעולם (כעין הנושא את שם ה' לשווא שיש בזה זלזול בגילוי שם ה'). שרף אפוסטמוס את התורה זה כנגד “זכור”, כיון שהשבת שקולה כנגד כל מצוות התורה (יר' נדרים ג,ט). (או: הובקעה העיר כנגד "זכור", ששבת מראה שה' ברא את העולם, ובהבקעת העיר היה כעין שה' ח"ו לא שולט בעולם, שלכן האויב הצליח לפרוץ. שרף אפוסטמוס את התורה כנגד "לא תשא", שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה, ולכן בשריפת התורה היה בזה ביזוי לשמות הקב"ה, כעין הנושא את שמו לשווא). העמיד צלם בהיכל כנגד "כבד", שבזה הגוים כיבדו את הצלם במקום את הקב"ה, שהמכבד הוריו כעין שמכבד את הקב"ה: 'ת"ר: שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני' (קידושין ל,ב); וכאן לא כיבדו את הקב”ה אלא את הצלם. וכן כנגד חמשת הדברות השניות: נשתברו הלוחות כנגד "לא תרצח", שאהרן עשה את העגל בשל שחור נרצח; כמו"כ בעקבות העגל חזרה מיתה לישראל (ע"ז ה,א) וזה כעין גילוי של רציחה. בטל התמיד במלחמת הורקנוס ואריסטובלוס (ע"פ התפא"י) זה כנגד "לא תנאף", כיון שבמלחמתם הם הביאו את הרומאים לעזרתם, שזהו כעין ניאוף שבא על אשה נשואה לאחר, כך הם הביאו את הרומאים הזרים לשליטה על הארץ שאינה שלהם. וכן ביטול התמיד בשל המצור שנעשה על ירושלים [בבית ראשון] זה הגוים עשו, שבאו לקחת את ארצנו השייכת לנו וקשורה אלינו, כעין ניאוף שלוקח אשה השייכת וקשורה לאחר. הובקעה העיר כנגד "לא תגנוב" שכיון שנפרצה החומה יכלו לגנוב אנשים לעבדות. שרף אפוסטמוס את התורה כנגד "לא תענה", ששרף את ספר עזרא שממנו היו מגיהים (תפא"י) שהוא היה עד לנוסח המדוייק. או ששרף את כל התורה שמצא כאילו לומר שיראו ששולט על התורה ומאבדה, וזהו עדות שקר כי ה' הבטיח שלא תשכח התורה מישראל. (וכן ס"ת זהו כעין עדות המלמדת מה ה' ציוה אותנו; וכן קיבלנו את התורה מסיני לעיני כל ישראל [ולכן אנו מקיימים כיון שראינו בעצמנו ולא רק משה] כך שהתורה הועברה אלינו עם עדות). העמיד צלם בהיכל כנגד "לא תחמוד", שחמד את מקום ההיכל בשביל עצמו – בשביל הפסל שעובד. ב-ט' באב נעשו חמשה דברים: הגזרה שלא יכנסו לארץ זה כנגד "אנכי", שלא נכנסו לדור בארץ ולכן כעין שלא חל עליהם אלוקות ה': '"להיות לכם לאלקים" - (ת"כ) שכל הדר בארץ ישראל אני לו לאלקים, וכל היוצא ממנה כעובד ע"א' (רש"י; ויקרא כה,לח). חרב הבית בראשונה, כנגד "לא יהיה לך", שנחרב הבית (גם) בשל שהיו עובדים ע"ז (יומא ט,ב). חרב הבית בשניה כנגד "לא תשא", שלמדו תורה ולכן נשאו על פיהם את שם ה', אולם היתה שנאת חינם שבזה פגמו בתורה שלהם שנעשית כעין שם שמים שקרי ח"ו (ויותר מזה ע"פ 'העמק דבר' ששנאת החינם באה מהצדקות שלהם, שחשדו שהאחר הוא אפיקורס או צדוקי, אז זהו ממש שנושאים שם שמים אבל הוא שקרי). נלכדה ביתר כנגד "זכור", שבר כוכבא היה בביתר, וחשבו שהוא המשיח, ולכן זה מרומז בשבת שהיא כעין לעתיד לבא. נחרשה העיר כנגד "כבד", העיר כעין כמו הבית שבו האדם גדל אצל הוריו, וכן חרישת העיר באה לבטא זלזול שלא ישאר כלום מהכבוד שהיה שם פעם, כעין היפך מכיבוד הורים שמכבדם על מה שהביאוהו לעולם וגידלוהו פעם. וכן נחרשה כל העיר שזה כולל מקום המקדש, ששם אבן השתיה 'שממנה הושתת העולם' (יומא נד,ב), כעין הורים שמולידים ומגדלים הלאה. וכן כנגד הלוח השני: נגזר שלא יכנסו לארץ, אלא ימותו במדבר, שזהו כעין "לא תרצח". חרב הבית בראשונה כנגד "לא תנאף", שחטאו בבית ראשון (גם) בעריות (יומא ט,ב). חרב הבית בשניה כנגד "לא תגנוב", שזה גונב אדם ומכרו, שזה בא משנאת חינם, שבא להזיקו, ובית שני נחרב על שנאת חינם. נלכדה ביתר כנגד "לא תענה", שבר כוכבא היה נראה כמשיח, כעין העידו עליו שהוא ראוי להיות משיח, אולם התברר שאינו המשיח, כעין התברר שזה היה גילוי שקרי – שאינו אמת. נחרשה העיר כנגד "לא תחמד בית רעך", שכעין חמד לעצמו ולכן חרש את העיר שלא יהיו בה בתים, כדי שלא יתגוררו שם יהודים, כדי שהעיר תהיה שייכת רק לו ולא ליהודים.