"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב" (דברים א,א). '"אלה הדברים אשר דבר משה" וגו'. וכי לא נתנבא משה אלא זה בלבד? והלא הוא כתב את כל התורה כולה, שנאמר (דברים לא) "ויכתוב משה את כל התורה הזאת”! מה ת"ל "אלה הדברים”? - מלמד שהיו דברי תוכחות, שנאמר (דברים לב) "וישמן ישורון ויבעט”' וכו' (ספרי). חז"ל מלמדים כאן ש"דברים" זה לשון תוכחה, ע"פ זה מסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא', “דברים" [א]) את הפס' “קחו עמכם דברים ושובו אל ה'” (הושע יד,ג) שהכוונה לקחת דברי מוסר, כיון שמי שאינו מקבל מוסר אינו יכול לחזור בתשובה (רמב”ם; הל' תשובה ד,ב). נראה שאולי אפשר להוסיף שנאמר כאן: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל", שיש עניין להדגיש שזה דיבור משה (שלכן חוזר פעמיים), שיכל להאמר “אלה דברי משה אל כל ישראל”, שגם “דברי” זהו לשון תוכחה (כמובא בספרי), מדוע נאמר “אשר דבר משה”? נראה שזה בא לרמז על עניין התוכחה שקשור ברב, שמי שמבזה את רבו אינו יכול לשוב בתשובה (כמו שמביא הרמב”ם שם: 'והמבזה רבותיו, שדבר זה גורם לו לדחפו ולטרדו כגחזי ובזמן שנטרד לא ימצא מלמד ומורה לו דרך האמת'), לכן מודגש שזה דברי תוכחה של משה רבנו, שיש חשיבות לרב לחזרה בתשובה. מובא באבות על היחס הנכון לת”ח: 'רבי אליעזר אומר: … והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש' (אבות ב,י), ראה הסבר למשנה זו ב'אבות לבנים' למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א. מדוע הביא ר"א כמה דוגמאות לפגיעה מאי כבוד לת"ח? נראה שמי שאינו מכבד ת"ח מגיע לכמה פגמים ועונשים: א. אינו יכול לחזור בתשובה. ב. אין לו חלק לעוה"ב ('אפיקורוס. רב ור' חנינא אמרי תרוייהו: זה המבזה ת"ח' [סנהדרין צט,ב]. רמב"ם; הל' תשובה ג,יד. הל' ת”ת ו,יא). ג. מביא חורבן: 'א"ר יהודה לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה ת"ח, שנאמר (דברי הימים ב לו, טז) "ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא"' (שבת קיט,ב). ד. נענש בחומרה רבה ללא ביטול: 'מאי "עד לאין מרפא"? אמר רב יהודה אמר רב: כל המבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו' (שם). לכן כנגד זה מובאים כמה משלים: השועל נועץ שיניו בקלות ובלי הרגשה אבל כשמוציא זה חותך בכאב, שלא יוצא בקלות, שזהו כמו העושה עבירה ומתרגל אליה, שאז חוטא בקלות אבל לא יכול לשוב בתשובה בקלות. העקרב עוקץ בעוקץ שבסוף זנבו (שבסוף גופו), כרמז לעוה”ב שזהו בסוף (ובסוף קיום גופו בעולם) כשמגיע לשמים. הנחש מרמז על הנחש הקדמוני שהביא חורבן לעולם, שזה מרמז על חורבן ירושלים; ועוד שהנחש מכיש בפיו רמז לנאמר שהיו מלעיבים ובוזים, שהיו מוציאים בדיבור בפיהם כנחש המכיש בפיו. גחלת אש שורפת ומכלה והאש ממשיכה לשרוף הלאה עוד, שזה כנגד שנענש ואין לזה הפסק, כאש שממשיכה לשרוף בדרכה. נראה שזה רומז לנאמר בפרשתנו שמתחיל בתוכחת הרב, שהמבזה רבו אינו יכול לחזור בתשובה. וממשיך ומביא בפרשתנו את חטא המרגלים שהוא קשור לחורבן ירושלים ('"ויבכו העם בלילה ההוא". אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה; אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות' וכו' [תענית כט,א]), כרמז שירושלים חרבה על ביזוי ת”ח (כעין שלא מקשיב לרב בתוכחתו כיון שמבזהו. וכן בחטא המרגלים עצמו לא הקשיבו לדברי משה [דברים א,כט-לג]). ועל דור המדבר (בפס') בהקשר לחטא המרגלים נרמז שאינם באים לעוה"ב (משנה; סנהדרין י,ג). והקלקול שנעשה בחטא המרגלים משפיע לנזק במשך הדורות ('דתניא: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב' [תענית כט,א], ובתשעה באב נעשו כמה צרות [משנה; תענית ד,ו]) שזהו שממשיך הלאה בדורות כעין שאין סוף למכתו. אולי נרמז בכל ארבעת הדברים שהובאו במשנה רמז לחורבן כל הארץ שסיומו בחורבן ירושלים: השועל כרמז לחורבן כלל א”י, שבמקום שומם מתהלכים השועלים כעין המסופר על מקום הר הבית: 'כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים' (מכות כד,ב). עקרב ונחש כרמז לחורבן ירושלים וערי יהודה, שעליהם אומרים את הפס' שהם כמדבר: 'א"ר חלבו אמר עולא ביראה אמר ר' אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר: (ישעיהו סד, ט) "ערי קדשך היו מדבר", וקורע. ירושלים בחורבנה אומר: (ישעיהו סד, ט) "ציון מדבר היתה ירושלם שממה", וקורע' (מו"ק כו,א). הנחש היה צריך להיות המלך של כל החיות לפני שהחטיא בעץ הדעת (סוטה ט,ב), לכן הוא רומז לירושלים שהיא בירת המלכות; וכן מכיש בפיו שבראשו כך שמרמז על הראש, על ירושלים בה עיר המלכות (היא הראש לכל שאר הערים). ממילא העקרב מרמז על שאר ערי יהודה שהם פחות חשובות (כעין העוקץ שמאחוריו). גחלי אש מרמזים על חורבן המקדש, שעליו אומרים לשון אש: 'בית המקדש בחורבנו אומר: (ישעיהו סד, י) "בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה", וקורע' (מו"ק שם). כך שבא לרמז על חומרת אי כבוד לת"ח שהמבזה גורם לחורבן כל הארץ כולה, שחרבה ירושלים על שביזו בה ת”ח (וזהו בפרשתנו שמובא על תוכחת הרב, ועל חטא המרגלים שקשור לחורבן ירושלים). אולי אפשר שהמשנה רומזת על הסוגים שמתנגש עם רבו, שהם גילויים של אי כבוד: 'אמר רב חסדא: כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר (במדבר כו, ט) "בהצותם על ה'”. א"ר חמא ברבי חנינא: כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם שכינה, שנאמר (במדבר כ, יג) "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל (על) [את] ה'”. א"ר חנינא בר פפא: כל המתרעם על רבו כאילו מתרעם על השכינה, שנאמר (שמות טז, ח) "לא עלינו תלונותיכם כי (אם) על ה'”. א"ר אבהו: כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה, שנאמר (במדבר כא, ה) "וידבר העם באלקים ובמשה”' (סנהדרין קי,א). 'חולק על רבו - חולק על ישיבתו. אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצותם על ה' - מעלה עליהם הכתוב כאלו היו חולקים כלפי שכינה. מריבה - תגר וקטטה לפטפט נגדו בדברים. מתרעם - אומר על רבו שנוהג לו מדה כבושה ומדת אכזרית. מהרהר - מחפה עליו דברים' (רש"י). הדימוי בשועל כנגד החולק על רבו, ששיני השועל חלקות ולכן לא מרגיש כשנכנס לבשר, אלא רק כשמוציא את שיניו אז קורע את הבשר (המאירי), לכן זהו 'החולק' כרמז לחלקלקות השינים (וכן 'חולק' כרמז לקריעה של הבשר כשמוציא את שיניו, שמחלק את הבשר שנתפס בשיניו משאר הבשר), וזהו על שחולק על ישיבתו, שרוצה להוציאו ממקומו, שזהו כעין השועל שמזיק ומכאיב כשמוציא את שיניו. מריבה שמדבר נגדו, כנגד זה נאמר גחלי אש, שהאש הולכת ושורפת, כך הוא מצית את אש המריבה וזה הולך ומכלה כל שטח טוב ע"י שמדברים על מה שאמר נגד רבו. (וכן רמז במריבה שבמריבה גופנית זה בא לידי ביטוי במכה או דחיפה, כך שזה בנגיעה, כעין גחלת אש שבכל נגיעה בה מיד נשרף ממנה). מתרעם על רבו נרמז בנחש שמכיש כשכועס על האדם: ' … הוא ארס של נחש, וקרי לה עכס על שם שאינו מטילו אלא על ידי כעס' (רש"י; שבת סב,ב). כנגד המהרהר אחר רבו נרמז העקרב, שהעוקץ שלו נמצא מאחוריו, לכן כרומז על שמהרהר 'אחורי' רבו. אולי אפשר שזה בא כרמז שבפגיעה ברבו יש משום פגיעה בהשראת השכינה (כמו שנאמר שחולק על רבו כחולק על השכינה וכדו'), שבזה פוגע ביעודם של ישראל להביא את שכינת ה' לעולם, כמו שעשו האבות ואנו ממשיכי דרכם. לכן נרמז פגיעה כעין ברמז לגילוי האבות: נחש כנגד אברהם, שהנחש הולך על גחונו בעפר, כנגד שאברהם אמר: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח,כז). שועל כנגד יצחק, שנאמר במשל: “אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים וכרמינו סמדר" (שה"ש ב,טו), וליצחק נאמר ליישב את א"י ('"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ". עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב' [ב"ר סד,ג]). עקרב כנגד יעקב, שעקרב תמיד עושה רע, שתמיד עוקץ (ולא רק כשמכעיסים אותו), כנגד שיעקב אמר לפרעה שכל הזמן באה עליו רעה: “מעט ורעים היו ימי שני חיי (בראשית מז,ט). (כל אלו קשורים להשראת שכינה, שדברי אברהם היו על סדום, שדן כביכול עם הקב"ה על שאולי יש כמה צדיקים ולכן שיכופר להם כיון שהם יתקנו את האנשים ללכת אחר ה'. וביצחק כשנאמר לו ליישב את הארץ נאמר בזה גם: 'ד"א, "שכון בארץ" שכן את השכינה בארץ' [ב”ר שם]. וכן בשועלים בשה”ש נרמז על המצרים בקריעת ים סוף: '"שעלים קטנים" - כתיב חסר וי"ו על שם שהיה נפרע מהם במים שנמדדו בשעלו של מקום' [רש”י], ובקריעת ים סוף היתה השראת שכינה גדולה עד שהצביעו באצבע על גילוי ה': '"זה א'לי" - בכבודו נגלה עליהם, והיו מראין אותו באצבע. ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים' [רש"י. שמות טו,ב (ע"פ המכילתא)]. וכן דברי יעקב לפרעה היה בשביל הכנסת אמונה בפרעה, כמו שמסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ['תורת המקרא' “ויגש" (ב)]. כך שכל אלו קשורים להשראת שכינה בעולם). ומסיים בגחלת אש כביטוי להסביר שמדובר על השראת השכינה, שהיא כאש, כמו שמובא: 'ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים יג, ה) "אחרי ה' אלקיכם תלכו"? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה?! והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא"' וכו' (סוטה יד,א). אולי זה רמוז בפרשתנו שמתחילה בדברי משה: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" וגו', אולם זה חלק מחומשי התורה, (כגילוי שהשכינה מדברת מגרונו,) כרמז שדברי החכמים קשורים לגילוי השכינה, כיון שהחכמים קשורים לשכינה: 'ולדבקה בו. וכי היאך אפשר לו לאדם לעלות במרום ולהדבק בו? והלא כבר נאמר (דברים ד) "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא”! ואומר (דניאל ז) "כורסיה שביבים דנור יגלגלוהי נור דליק”! אלא הדבק בחכמים ובתלמידים' וכו' (ספרי; דברים יא,כב).