'אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. (משלי לא) "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל". ואומר: "תנו לה מפרי ידיה, ויהללוה בשערים מעשיה". וכן הוא אומר: (שיר השירים ג) "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו". "ביום חתונתו", זו מתן תורה. "וביום שמחת ליבו", זה בניין בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו, אמן' (משנה תענית ד,ח). 'זה מתן תורה - יוה"כ שבו נתנו לוחות אחרונות. זה בנין בית המקדש - שנתחנך ביוה"כ' (ברטנורא). בפשטות הפס' של "צאינה וראינה" וגו' מכוון ליוה"כ, שבזה נרמז על המחולות: 'וכן הוא אומר צאנה וכו'. רבן שמעון בן גמליאל קאמר לה. ופי' הר"ן צאנה משמע שיוצאות וחולות' (תיו"ט). אולם מדוע מביאים שני דברים על יוה"כ? בפשטות זה הפס' ולכן מביאים את כל מה שמופיע בו שקשור לעניין, וכן זה מחזק את הלימוד על יוה"כ. אולי גם מרמז יותר מזה, שהשורש לשמחה זה ביוה"כ שבו הורדו הלוחות: 'יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות' (תענית ל,ב), ולכן נרמז על 'מתן תורה' – הורדת הלוחות השניים ביוה"כ, ומוסיף על זה את בניין המקדש כדי להראות שזה לא היה עניין חד פעמי אלא זה מופיע גם בהמשך הדורות, שיש שמחה גדולה שמתגלה בזמן הזה (שלא תחשוב שזה צום ולכן סימן שזה צער), ולכן בכח השמחה שבזמן זה היו עושים מחולות. או שזה בא להדגיש את הגילוי שבמקדש שהוא כהמשך להורדת הלוחות, שאז נסלח על חטא העגל ולכן אז נצטוו על המשכן (לשיטת רש"י נצטוו לאחר יוה"כ. ולשיטת החולקים עליו, משה ציווה אותם לאחר יוה"כ אע"פ שנאמר לפני כן [רש"י; שמות לא,יח]), שגם הוא קשור לכפרה על העגל: '"משכן העדות". עדות לכל האומות שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל על מעשה העגל' (תנחומא "פקודי" סימן ב), ולכן השמחה ממשיכה בגילוי אצלו, והמקדש הוא המשכו של המשכן; ולכן עשו מחולות דווקא בירושלים שהיא העיר שבה המקדש, כגילוי לשמחה שמתגלית מהמקדש (אמנם אפשר שעשו מחולות דווקא בירושלים, כיון שהסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א [ב'מועדי ישראל', 'יוה"כ בתקופת ביהמק"ד'] שהשמחה היתה פורצת בעקבות הלבנת הלשון של זהרית, ממילא את ההלבנה ידעו דווקא בירושלים שהיא סמוכה למקדש ולא במקומות אחרים). אולם אולי אפשר שנתינת הלוחות זה כנגד יוה"כ, ואילו בניין ביהמק"ד אמנם היה ביוה"כ, אולם בנוסף לכך במקדש יש מעלה שזה במקום המקדש בירושלים שבא"י; ששם (במקום המקדש) שער השמים, ומשם הושתת העולם, ובארץ זה עיקר מקום התורה (ספרי עקב, מג). לכן זה אמנם מרמז על קשר ליוה"כ אבל יש בו גם רמז לט"ו באב שבו כלו מתי מדבר: 'אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר (דברים ב, טז) "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי", אלי היה הדבור' (תענית שם). 'לא היה הדבור עם משה - ביחוד וחיבה דכתיב "וידבר ה' אלי לאמר", אלי נתייחד הדיבור. ואע"ג דמקמי הכי כתיבי קראי בהו "וידבר" איכא דאמרי לא היה פה אל פה אלא בחזיון לילה גמגום' (רש"י). לכן בגילוי המקדש שמתגלה בו קשר ליוה"כ (בבניינו) הוא מגלה שאותה שמחה יש גם בט"ו באב שזה קשור לכיליון דור המדבר, שאז היו ראויים להיכנס לארץ, שהמקדש מגלה את ההמשך של מתן לוחות שניים שמגיע למעלתו בא"י במקדש, ולכן גם בט"ו באב יש גילוי שמחה בגילוי של המקדש שבארץ; ובמקדש גם יש מעלה מיוחדת כעין שהדיבור עם משה חזר למעלתו הגבוהה לאחר שכלו מתי מדבר. אומרת הגמ': 'בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא ט"ו באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש? (במדבר לו, ו) "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד" וגו', דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל, שנאמר (שופטים כא, א) "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה". מאי דרוש? אמר רב: ממנו ולא מבנינו. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר, דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר (דברים ב, טז) "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי", אלי היה הדבור. עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר לאיזה שירצו יעלו. רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה; ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה אתקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו, והמטיב שנתנו לקבורה. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. תניא רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל. מכאן ואילך, דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף יאסף' וכו' (תענית ל,ב-לא,א). כיון שנאמרו יחד יוה"כ וט"ו באב נראה שבאו לרמז שיש קשר ביניהם, שיש עניין כפרה כמו שמתגלה ביוה"כ, ודומה בגילויו ליוה"כ. הותרו שבטים לבא זה בזה – כשנאסר להתערב בין השבטים היה בזה כעין פירוד (אמנם לא פירוד ממש ולכן היה מותר, אבל כעין פירוד; או שבמשך הזמן ראו שזה מביא לפירוד אם לא יתאחדו), ובפירוד בבנ"י יש שורש לכפירה, שמביא בסוף אף לע"ז: 'עוד רמז, כי מלכות ישראל תהיה מתקיימת כשיהיו ישראל מתאספים ראשיהם יחד, ולא יהיו בד בבד שבזה יהיה סיבה שיתיחדו יחד שבטי ישראל. וכשישראל בגדר זה הנה הנם ברום גדר ההצלחות, ומלכותם תהיה בה הויה של קיום, וצא ולמד כי מיום שנחלקו הלבבות ונחלקו המלכיות מה עלתה בידם, וזאת סיבת עגלי ירבעם והבאים אחריו, כי ראש האובדן הוא הפירוד, וכלי המחזיק הברכה הוא השלום (סוף עוקצין) ויחוד הלבבות' (אור החיים; דברים לג,ה). לכן בביטול ההפרדה היה כעין ביטול שנעשה לחטא העגל. וכשמתאחדים יש אז הבאת כפרה: 'אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו' (ויק"ר ל,יב), כעין יוה"כ שהיה בו כפרה וסליחה (וכן התורה נתנה באחדות: 'אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת - הרי השעה שאתן להם את תורתי' [פרק השלום]. כך שיש בזה גילוי תורה כמו ביוה"כ שירדו הלוחות השניים). הותר שבט בנימין לבא בקהל – נשבעו שלא יתנו מבנותיהם לשבט בנימין: '"לא יתן בתו" - על כי החזיקו ידי עוברי עבירה' (מצודות; שופטים כא,א), והעבירה שעשו אנשי הגבעה זה עריות ורצח של הפילגש (שופטים יט), שזה כעין בעגל שנעשה בו עריות ורצח ('"לצחק" - יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית לט) "לצחק בי"; ושפיכות דמים, כמו שנאמר (שמואל ב ב) "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, אף כאן נהרג חור' [רש"י; שמות לב,ו]). בפרט שבלי הרצח של חור לא היה אהרן עושה את העגל (שעשה כיון שראה את חור זבוח לפניו [סנהדרין ז,א]), וכן בנ"י עבדו ע"ז כדי להתיר להם עריות ('אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא' [סנהדרין סג,ב]), כך שרצח ועריות דומה לשורש של חטא העגל. לכן כשביטלו את השבועה היה בזה כביטול לזיכרון החטא ההוא, וזהו כעין ביטול לעגל שהיה ביוה"כ. בכך שהתירו להינשא להם היה בזה חיזוק לזיווגים, וחתונה מביאה כפרה: 'תנייא תני: חתן, חכם, נשיא, גדולה מכפרת ... חתן: "וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל", וכי בשמת שמה? אלא שנמחלו לו כל עונותיו' (יר' ביכורים ג,ג), כעין יוה"כ שיש בו כפרה. כלו מתי מדבר – אי הכניסה לארץ זהו כעין ע"ז: ' ... אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים. וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו, יט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (כתובות קי,ב), ולכן זה כעין העגל, וכשכלו מתי מדבר אז הגיע הזמן שיכלו להיכנס לארץ ולכן כעין הכפרה שביוה"כ על העגל (שכבר לא יהיו בחו"ל ויחשבו כעין עובדי ע"ז). בעקבות זה (שכלו מתי מדבר) עכשיו יכנסו לארץ ויכופר להם העוונות: 'אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר (ישעיהו לג, כד) "וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָו‍ֹן"' (שם קיא,א), שזהו כיוה"כ שיש בו כפרה. הושע בן אלה ביטל את המחסומים מעליה למקדש – המחסומים נעשו כדי שלא יעלו למקדש אלא יעבדו לעגלים, ולכן היה בזה כעין חטא העגל שהפנו לעגל במקום לה' שהתגלה בסיני (שסיני זה כעין המקדש שהוא מקום התורה, וכן הוא המשך של המשכן שהוא המשך של מתן תורה), ולכן ביטול המחסומים היה כעין תיקון וכפרה על העגל שנעשה ביוה"כ. כך יכלו לעלות למקדש ולהקריב קורבנות לכפרה (שזהו כפרה כעין יוה"כ). הובאו הרוגי ביתר לקבורה – ביתר נפלה בעקבות חטאו של בר כוכבא בדבריו (וכן שהרג את ר"א כמו שמובא בהמשך היר'): ' ... וכד דהוה נפק לקרבא הוה אמר: ריבוניה דעלמא לא תסעוד ולא תכסוף (תהלים ס, יב) "הלא אתה אלקים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו"' וכו' (יר' תענית ד,ה). שזה כעין חטא העגל שעשו עגל שילך לפניהם במקום הקב"ה: "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו" (שמות לב,א), שכך עשה בר כוכבא את עצמו כעין אלוה, שהם חזקים ויכולים לנצח בעצמם, ולכן שה' לא ילך איתם. (והריגת ר"א זה כעין הריגת חור בעגל); ולכן כשהובאו לקבורה היה בזה כעין שהתכפר להם, שזהו כעין יוה"כ שהיה כפרה על העגל. קבורה קשורה לכפרה: "וכפר אדמתו עמו" (דברים לב,מג). 'אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא (שמות כ, כ) "מזבח אדמה תעשה לי", וכתיב התם (דברים לב, מג) "וכפר אדמתו עמו"' (כתובות קיא,א), ולכן דומה ליוה"כ שיש בו סליחה (וכן לאחריו [בעקבות הסליחה] הצטוו על המשכן, ובקבורה נאמר כאילו קבור תחת המזבח). פסקו מלכרות עצי המערכה – האש שבמזבח מרמז על אש התורה, לכן גם זה קשור שמזמן זה צריך להוסיף בלימוד תורה (שבמקום פעולה בעצים יפעלו בהוספת לימוד תורה שכנגד זה), שזהו כהבאת הלוחות – ירידת התורה אלינו שכך אנו יכולים ללמדה (וכן לאחריו הצטוו על הקמת המשכן בו המזבח שעליו עצי המערכה). וזה קשור לכפרה שיש בהקרבת הקורבנות, וכן כפרה בלימוד תורה: 'אמר רבא: כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם' (מנחות קי,א). ' ... כלומר התלמוד תורה מכפר על עונותינו' [רש"י]) כעין הסליחה שביוה"כ.