"אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (במדבר יג,טז). '(במדבר יג, כב) "ויעלו בנגב ויבא עד חברון", ויבאו מבעי ליה? אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות. אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים, יהושע כבר בקש משה עליו רחמים, שנאמר (במדבר יג, טז) "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" - י'ה יושיעך מעצת מרגלים. והיינו דכתיב (במדבר יד, כד) "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו" וגו'' (סוטה לד,ב). 'אמר לו: א"א, ומה יו"ד שנטלתי משרי עומד וצווח כמה שנים עד שבא יהושע והוספתי לו, שנאמר (במדבר יג, טז) "ויקרא משה להושע בן נון יהושע", כל הפרשה כולה עאכ"ו' (סנהדרין קז,א). בגמ' מובא פעם אחת שהתוספת יו"ד זה כדי שיצא שם ה' בשמו, ופעם אחת מובא שזה כדי להחזיר את האות יו”ד לשם של צדיק. גם במדרש מובאות שתי דרשות, שבאחד זה בעצם האות ובשני זה כדי שיצא שם ה': '"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ". מה ראה משה להוסיף על שמו של יהושע יו"ד? אלא כלב נטל שכרו מן הארץ, שנא' (יהושע יד, ט): "אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה לך תהיה לנחלה ולבניך עד עולם", ויהושע נטל שכר עשרה אנשים של מרגלים, שנתוסף בו יו"ד יתיר - יו"ד עשרה, "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ". ד"א: כיון שראה משה אותן שהיו רשעים אמר ליהושע: י'ה יושיעך מן הדור הזה' (במדבר רבה טז,ט [ובדומה בתנחומא “שלח” סימן ו]). בתרגום יב"ע מובא על תוספת האות יו"ד: 'וכדי חמא משה עינוותנותיה קרא להושע בר נון יהושע', יוצא שמשה הוסיף לו את האות יו"ד בזכות היותו עניו. נראה שדבר זה מסביר את כל שאר הדרשות, שהכל קשור לעניין הענוה. בגמ' מובא על ההוספה של האות אצל יהושע בהקשר לסיפור של כלב, נראה שבאו לרמז בזה (מעבר לפשט שזה מה שכלב אמר) שכלב הלך 'ונשתטח על קברי אבות', שהשתטחות זה כהתבטלות לצדיק – שמשתטח לפניו, שבזה בא לבקש את זכות האבות שקשורים לארץ (שהובטחה להם הארץ ומאוד רצו בארץ) שיגנו עליו וזה על ידי גילוי של ענוה והתבטלות, ובזה מקשר בדבריו לנעשה ליהושע שמשה שינה את שמו כדי להצילו, וזה היה ע"י גילוי של ענוה אצל יהושע, שלכן משה שינה את שמו. משה ברך את יהושע שינצל מעדת המרגלים ע"י שיחול עליו שם ה', וזה ע"י תוספת י' שהיא אות קטנה כרמז לענוה. לכן גם דרשו שהאות יו"ד צעקה לפני ה' עד ששם אותה אצל יהושע, ובמדרש מפורט יותר: 'אמר רבי שמעון בן יוחאי: יו"ד שנטל הקדוש ברוך הוא משרי, היה טס ופורח לפני כסאו של הקב"ה. אמר לפניו: רבש"ע, בשביל שאני קטנה שבאותיות, הוצאתני משרה הצדקת?! אמר לו הקדוש ברוך הוא: לשעבר היית משמה של נקבה, ובסופן של אותיות, עכשיו אני נותנך בשמו של זכר, ובראשן של אותיות, שנאמר (במדבר יג): "ויקרא משה להושע בן נון יהושע”' (ב”ר מז,א). שמודגש שטענה שהיא אות קטנה (ביר' [סנהדרין ב,ו] גם מובאת הדרשה הזו אלא ששם לא מופיע שהאות אמרה שהיא קטנה), אולי זה בא כעין רמז שזה הסיבה שהיא נתנה ביהושע, כעין שהיא טענה מדוע הוצאה בשל היותה קטנה, ועל זה ענה ה' שהיא תנתן ביהושע, כך שכרומז שהיותה קטנה היא הסיבה להיותה ביהושע – כרמז לענוה. אולי לכן כלב הלך להשתטח על קברי אבות, כרמז שמשה השתמש באות יו”ד שנלקחה משרי והתחלקה באברהם ושרה ('אמר רבי יהושע בן קרחה: יו"ד שנטל הקב"ה משרי, נחלק חציו לשרה וחציו לאברהם' [שם]) לכן הוא בא להתחבר לגילוי הזה של ענוה וקשר מכח האבות כמו שנעשה ליהושע, וזה דרך גילוי ענוה, ולכן השתטח כהתבטלות אליהם בענוה. אולי גם האות יו"ד שהתחלקה לאברהם ושרה מרמז על הענוה של שרה, שהיא היתה גדולה בנביאות מאברהם ('"ויאמר אלקים אל אברהם אל ירע בעיניך" וגו' (בראשית כא, יב), מכאן אתה למד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות' [שמו”ר א,א]) אולם בקריאה בתורה נראה שאברהם הוא העיקרי, שזה מלמד שעל אף גדולתה היא נהגה בענוה כלפיו. לכן האות יו"ד ממנה התחלקה ביניהם, כעין שהיא משפיע עליו מכח ענוותנותה, ולכן זה נעשה ע"י האות יו"ד שהיא קטנה כרומז לענוה, והתחלקה לחצי שזה הפחתה כרמז לגילוי ענוה שממעט עצמו. לכן האות יו"ד שהתווספה משרה ליהושע זה אות של גילוי ענוה; וזה קשור לחטא המרגלים שהתגאו, ולכן יצאו ודיברו נגד א"י, נגד מעלת א"י ונגד דבר ה' שהארץ טובה. שא"י היא גשמית אבל יש בה מעלות רוחניות אדירות, ולכן מי שאין בו ענוה גדולה לא מצליח להתחבר לגילוי מעלות הארץ אלא נתקע רק בצד החיצוני שנראה כגשמי. כמו שמסופר על הרב מלעלוב: 'הרב הקדוש רבי משה מלעלוב הסביר ליהודי אחד שארץ ישראל לא נשאה חן בעיניו, דבתורה נאמר טובה הארץ מאד מאד, ובפרקי אבות נאמר (ד ד) מאד מאד הוי שפל רוח. מי שזוכה ל'מאד מאד' שבפרקי אבות, זוכה ל'מאד מאד' שבתורה, ורואה בשבח הארץ' (תורת היהודי הקדוש, שלח). לכן כדי להנצל מעצת המרגלים הוסיף משה ליהושע את האות יו"ד שמייצגת ענוה, כיון שיהושע עצמו היה עניו, ולכן ראוי שזה יתגלה בשמו שיהיה בזה ביטוי חזק שזה דבר מהותי שמתגלה בו, ועל גבי זה ברכו שה' יצילו מעדת המרגלים – ע”י הענוה שבו. לכן גם האות יו"ד מרמזת שלקח את שכר עשרת המרגלים, שהוא לא חטא כמותם, שהוא היה בענוה לעומת העשרה שהיו בגאוה, ולכן קיבל את שכרם וזה מתגלה באות י' כרמז שהיו עשרה אבל גם רמז שזה בשל שאותם עשרה לא נהגו בענוה, ולכן חטאו ולכן יהושע קיבל את שכרם. אולי גם האות יו”ד רומזת לעשרת הדברות, שהתורה נתנה בסיני שהוא הר נמוך כרמז לענוה (במדבר רבה יג,ג), והתורה חלה דווקא על עניו, ולכן משה קיבלה שהיה עניו והעביר ליהושע שהיה עניו (וזה רמוז בדברי המשנה באבות [א,א] 'משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע' וכו', ראה ב'אבות לבנים' א,א [ב] למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א [ונעים הדברים למי שאמרם, שאף הוא היה מתנהג בענוה יתרה]). לכן מברך משה את יהושע ע"י הוספת האות יו"ד כרמז למתן תורה כדי לבטא שבגילוי ענוה חלה בו התורה בשלמות ובכך מתגלה עליו שם ה' (י'ה), וכך לא יטעה בחטא המרגלים כיון שיזכה לראות את מעלת א"י ע"י מבט של תורה בשלמות על עומקיה וסודותיה, שבזה מתחבר בשלמות לא"י ולכן לא יבוא לחטוא. אולי גם רמז שע"י הענוה תתגלה בו מידת היראה (כמו שנאמר באגרת הרמב"ן: 'וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִּרְאָה'), ולכן יהיה ירא מה' ולא יחטא בעצת המרגלים, וזהו שאומר 'י'ה יושיעך' וכו', שהשם י'ה רומז ליראה ('"ביה שמו" - בשם י"ה שהוא ל' יראה, כדמתרגמינן דחילא' וכו' [רש"י; תהלים סח,ה]). בנוסף נראה שהשם י'ה מזכיר את שם ה' שמובא במלחמת עמלק: "ויאמר כי יד על כס י'ה" וגו' (שמות יז,טז), ומובא בחסידות (ביהודי הקדוש לפרשת בשלח) ש'עמלק' בגימטריה 'רם', שהמלחמה בעמלק זה מלחמה במידת הגאוה. לכן מובן שמשה הזכיר על יהושע את השם י'ה כרמז שיש בו גילוי ענוה היפך ממידת הגאוה של עמלק, שלכן הוא זה שיצא להילחם בעמלק, ולכן ראוי להינצל מחטא המרגלים. נראה שלכן עמלק קשורים לחורבן ירושלים שלכן ה' נשבע שילחם בהם (בפס' שמוזכר בו השם י'ה): 'רבי יהושע בן לוי בשם רבי אלכסנדרי אמר: כתוב אחד אומר: "תמחה את זכר עמלק”, וכתוב אחד אומר: "כי מחה אמחה" (שם יז יד), כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט ידו בכסא, תמחה. כשפשט ידו בכסא, מחה אמחה. אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקדוש ברוך הוא?! אלא על ידי שהחריב ירושלים, שכתוב בה: "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'” (ירמ' ג יז). לפיכך מחה אמחה. ונאמר, "כי יד על כס י'ה מלחמה לה'” (שמ' יז טז)' (תנחומא “כי תצא” סימן יא). כיון ששורש חורבן ירושלים בא בעקבות חטא המרגלים: '"ויבכו העם בלילה ההוא", אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה; אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות' (תענית כט,א), כך ששורשו זהו גאוה (שהיה במרגלים והם משכו את ישראל אחריהם), ולכן מי שקשור לחורבנו זהו עמלק שהוא שורש חטא הגאוה בעולם. לכן ה' נשבע בחציית שמו, כרמז לחסרון בעולם, כיון שנחרב הבית, אבל גם אולי כרמז שזה התגלות של גאוה שגורמת לדחיקת גילוי שם ה' מהעולם ('אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנא' (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל' [סוטה ה,א]) ולכן מתגלה בחסרון בשם ה'. (וכן עמלק חטאו בשל חוסר ביראת ה': "ולא ירא אלקים” [דברים כה,יח], שזה היפך מהשם י'ה שמרמז על יראת ה'). לכן יהושע שהוא עניו שנלחם בעמלק הגאוותנים והוא אינו כמרגלים שהתגאו, מתגלה בו השם י'ה שיצילו בזכות הענוה. שורש החורבן הוא בחטא המרגלים שזה קשור לגאוה, וכך גם התגלה בחורבן, שהבית נחרב בשל: 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים … אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם' וכו' (יומא ט,ב). שנאת חינם ברור שמגיעה משורש הגאוה, שמי שהוא עניו מתבטל כלפי חברו ולכן לא מגיע לשונאו. כמו כן כדי להגיע לשלושת העברות החמורות צריך להיות בעל גאוה גדולה שלכן מעיז לרמוס את דבר ה' ולחטוא בדברים כ"ך חמורים. לכן השורש של זה נעוץ בגאוה, ולכן זה קשור לגילוי עמלק; יהושע היה ההיפך מזה – בעל ענוה גדולה, ולכן אצלו מתגלה שם י'ה שיושיעו מחטא המרגלים (וממילא גם מגילוי ההשלכות שלהם).