"ראובן בכור ישראל בני ראובן חנוך משפחת החנכי לפלוא משפחת הפלאי" וגו' (במדבר כו,ה). '"משפחת החנכי" – לפי שהיו האומות מבזין אותם ואומרים: מה אלו מתייחסין על שבטיהם, סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם? אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם! לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. וזהו הוא שמפורש ע"י דוד (תהלים קכב) "שבטי י'ה עדות לישראל", השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם. לפיכך בכולם כתיב "החנכי" "הפלואי”. אבל בימנה לא הוצרך לומר משפחת הימני לפי שהשם קבוע בו יו"ד בראש וה"א בסוף' (רש"י). לשמות המשפחות התווסף שם ה' לרמז על כשרותם, אולם מדוע נאמר קודם ה' ואח"כ י' ולא להיפך (י'ה) שאז זהו שם ה'? בפשטות זה לא קשה כיון שאם היה נאמר להיפך זה לא היה מובן מה נאמר, לעומת כשנאמר ה' בתחילה וי' בסוף זה בסדר, ולכן כך נאמר דווקא שם ה'. אולם אולי אפשר שזה גם מרמז על עוד דברים; שיכולנו לחשוב שנאמר שם ה' כדי לומר על כשרותם עכשיו, שלכן עכשיו נאמרו כך שמותם לאחר חטא בנות מואב כדי לרמז שהם אינם טמאים אלא הם כשרים וה' משרה את שכינתו בתוכם (שלכן נאמר: "ויהי אחרי המגפה ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר בן אהרן הכהן לאמר” וגו'' [פס' א], שזה בא בהקשר למגיפה שהיתה בעקבות חטא בנות מואב, שזה מראה על כעס ה', ולכן אולי עזבם, לכן נאמר שה' משרה את שכינתו בתוכם). לכן נאמר שם ה' בסדר הפוך - אחורה, כעין רמז שזה מכוון על לשעבר, נגד טענת הגוים שבנ"י אינם מיוחסים כיון שהמצרים שלטו עליהם בעברם ובטוח באו על נשותיהם, ואמרו זאת עכשיו בעקבות חטא בנות מואב שראו את יצר העריות של בנ"י, ולכן אמרו שבנ"י אינם גדורים מעריות כמו שמציגים זאת, ולכן מוכח שגם כשהיו במצרים היו פרוצים ובודאי שהיו נשותיהם עם המצרים; או שכיון שהמצרים שלטו בנשותיהם, לכן בטבעם יש בהם יצר עריות, כמו שהתגלה בחטא בנות מואב. לכן נרמז בשם ה' שנכתב אחורנית לומר שזה מלמד נגד טענת הגוים על מה שהיה אחורה בעברם במצרים, ולא רק נגד מה שעכשיו רואים עם הזמן שמתקדם שהם פרוצים כשאר הגוים (שזהו אם היה נכתב בצורה רגילה שקוראים ככל שמתקדמים). אולי אפשר שזה מרמז על כמה דרשות שמובאות במדרש (שהש”ר; במקום בו נאמר עניין שם ה' בשמות המשפחה: 'רבי הונא בשם ר' אידי: ה"א בראש התיבה ויו"ד בסופה – י"ה, מעיד עליהם שהם הם בני אבותיהם' [שהש”ר ד,יב]): 'אמר רבי פנחס: באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא למלאך הממונה על ההריון, ואמר: צא וצור אותן בכל קטורים של אבותן. עיקר אבותיהן למי היו דומין? לגדולי המשפחות, הדא הוא דכתיב: לראובן (במדבר כ"ו) משפחת הראובני' (שם), שזה כרמז כעין שמצביעים ואומרים שהם דומים, כאמירה של דימוי ביניהם, ולכן האותיות בסדר הפוך שיוצא 'הי(א)' – שהדמות שלהם היא כמו של אבותיהם. אולי נרמז באות ה' תחילה כדי לרמז על חמשה דברים שהם קשורים לשמירת הצניעות בעברם במצרים (ולכן זה תחילה כעין מה שהיה קודם, וכן הבסיס - המקור לכח גדירתם), שבנ”י שמרו על צניעות מכח מעלת האבות שנטוע בנו, שהם שלושה, ועוד כח של שנים שפעלו לגדירתם: 'אמר ר' אבא בר כהנא: שרה ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה, וכל הנשים נגדרו בזכותה. יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה, ונגדרו כל הזכרים בזכותו' (שם), לכן נרמז באות ה' בתחילה כרמז לחמשה בעברם שנתנו את הכח לגדירתם במצרים. אולי שלוש כנגד חזקה – שהיתה חזקת כגדורים, וזה מתגלה בשנים: 'תני בשם ר' נתן: "גן נעול" "גל נעול" שתי פעמים למה? אלא שתי ביאות לאשה, כדרכה ושלא כדרכה' (שם). שכך היו גדורים במצרים מכל סוג של גילוי ערוה, ובחוזקה שיש בהם חזקה שאינם חוטאים בכך, ולכן מתחיל באות ה' כרמז למה שהוכר בהיותם בעבר במצרים. אולי כרמז שבנ”י יצאו ממצרים בזכות ארבעה דברים: 'רבי הונא בשם בר קפרא אמר: בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערוה' וכו' (שם), ובנוסף בנ”י יצאו ממצרים בזכות נשים צדקניות: 'דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים' וכו' (סוטה יא,ב), כך שאולי ביציאת מצרים שנעשה בזכות חמשת אלו הוכח שזה מה שנעשה במצרים, ולכן יוצא מזה שהיו גדורים (שלא היו פרוצים בעריות) ונאמנות לבעליהן בשלמות (כמסופר על מעשיהן כנשים צדקניות) ולכן בזכות זה היו ראויות שמשמים יגנו עליהם כנגד מעשיהם (כמידה כנגד מידה) ולא יתנו למצרים לגעת בהן אע”פ ששלטו עליהם, וזהו ה' תחילה כרמז על מה שנעשה קודם (שזהו כרמז של התחלה) – שזה מרמז על היותם שמורים משמים בהיותם בעבר במצרים. אולי בנ"י נשמרו מאוד שלא לתת פרצה לעריות ולכן המצרים הרגישו זאת ונמנעו מלחטוא בעריות בהם, וכן הרגישו את החשיבות שיש בהם ולכן נזהרו מלפגוע בייחוסם ע”י עריות; לכן זה מתחיל באות ה' כרמז לחמשה, שזהו שלושת האבות ויוסף ויהודה ששניהם ראשי המלכות של ישראל, שכך בנ”י ראו את עצמם חשובים ומיוחסים. או שיוסף היה משנה למלך במצרים ושבט לוי המשיכו ללמוד תורה, שכך הרגישו כלל ישראל שיש בהם שייכות למלכות ותורה (אולי בעקבות זה הרגישו המצרים את מעלת בנ”י כעין מלכות של קודש, ולכן לא העזו לפגוע ביחוסם בקדושה). אולי גם האבות שמרו ולמדו את כל התורה (יומא כח,ב), ובנ”י עתידים לצאת ממצרים ולקבל את התורה במתן תורה בקבלת עשרת הדברות כהמשך מהמתגלה באבות (שה' בחר בהם ובנו שאנו המשכם); לכן בנ”י צריכים להיות מיוחסים וכשרים, ולכן ה' לא נתן למצרים לגעת בהם, וזה נרמז בה' בתחילה כנגד חמשה חומשים כרמז שהאבות שמרו את כל התורה כולה, ובהמשך י' כרמז שעתידים היו לקבל את עשרת הדברות (שאז נעשה חובה ולא רק מבחירה, שזהו מעלה גדולה יותר). אולי גם בנ”י התחזקו ולא נתנו למצרים לגעת בנשותיהם על אף ששלטו בהם, ולכן לא העזו המצרים לגעת בהם בשל שפחדו שיתמרדו בשל כך (כיון שהיו רבים וחזקים מהם, כמו שפרעה אומר: “ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו” [שמות א,ט], לכן פחדו שיתמרדו ויצליחו, ולכן נזהרו מהתמרדות ישראל, ולכן לא נגעו בנשותיהם שזה היה קו אדום, שראו שעל זה ישראל לא מוותרים); ומה שישראל שמרו על כך זה בשל שידעו את מקורם-ייחוסם מהאבות הקדושים ששמרו את כל התורה, ושהם עתידים לצאת ממצרים, ולכן שמרו על ייחוסם ולא התייאשו והתבוללו (כיון שידעו שיגאלו). לכן כרמז מה ישראל חשבו במצרים זה מתחיל ב-ה' כרמז לעברם באבות, ומסתיים ב-י' כרמז שעתידים לצאת ממצרים שזה ייעשה דרך עשרת המכות. אולי נאמר קודם האות ה' שהיא קטנה מהאות י', כרמז שמתחיל מייחוס מהאבות שהיו פעם (שהם מעט), ומתרבה עד ההווה שהם משפחות שלמות של בנ”י (שהם רבים), כרמז שהמשפחות מיוחסות מהאבות עד אליהם (והמצרים לא פגעו בייחוסם). אולי, ה' ברא את העולם ע”פ התורה: 'כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם, והתורה אמרה: "בראשית ברא אלקים", ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח, כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ"' (ב”ר א,א), וכל העולם תלוי בקבלת התורה ('דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' [שבת פח,א]), לכן המצרים לא העזו לגעת בייחוס בנ”י שהרגישו (בטומאתם שבה ידעו דברים בעולם) שהעולם יחרב אם יפגעו בייחוסם שאז לא יהיו ראויים לקבלת התורה; וכן גם ה' הגן על ייחוסם בשל כך. לכן נרמז ה' בתחילה כנגד התורה שבה נברא העולם בתחילתו וי' כנגד עשרת דברות שעתידים לקבל במתן תורה לאחר צאתם ממצרים. אולי גם נרמז שקריאת המשפחות נעשה כיון שמשה הולך למות: '"ויהי אחרי המגפה" וגו' - משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. דבר אחר: כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסר לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו מחזירם במנין' (רש"י; במדבר כו,א). אולי לכן כיון שיש שתי סיבות למניין אז כנגד הסיבה שמחזיר את הצאן בסיום שמירתו, שזהו האות י' כרמז לשלמות (שעשר זהו השלם) – שמחזיר את כל הצאן, וכנגד שצריך למנות לאחר שמתמעטים זהו ה' שהוא חסר (שלא כ-י' שהוא השלם), כרמז שהתמעטו. מה שהמתמעטו היה קודם, ומה שימות זה אח"כ, ולכן כנגד זה בשם ה' התגלה ה' בתחילה ואח"כ י', כרמז שה' שם את שמו במשפחות אבל זה על גבי עצם המניין שנעשה כאן בשל שני הטעמים. מקורו של רש"י הוא במדרש, ושם נאמר (בטעם השני): 'ד"א: למה מנה אותן? משל לרועה שמסר לו בעה"ב צאנו במנין, השלים הרועה שמירתו כשמחזירן צריך למנותן. כשיצאו ישראל ממצרים מסרן למשה במנין, דכתיב (במדבר א-ב): "וידבר ה' אל משה במדבר סיני שאו את ראש כל עדת בני ישראל" וגו' (שמות יב, לז), "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי", הרי קבלן במצרים במנין. בא ליפטר מן העולם בערבות מואב החזירם במנין' (במדבר רבה כא,ז). אולי רמז בדברי המדרש שמדגיש 'השלים הרועה שמירתו', שמחזיר רק לאחר שהשלים את שליחותו – שאצל משה מרמז שלימדם את כל התורה במדבר ובזה גמר את שליחותו זו; ומודגש 'בא ליפטר מן העולם בערבות מואב', שמדגיש את המקום כרמז שיש קשר לא"י, שעכשיו הולכים להיכנס לארץ, (וזהו סיום שליחות משה בהבאתם לכניסה לארץ). שלכן עכשיו ראוי להראות את ייחוסם של ישראל, שהם קדושים ומיוחסים, ולכן ראוי שתשרה עליהם השכינה ששורה בא"י, שהם באים לקיים את התורה בארץ שכאן זה עיקר התורה (ספרי "עקב", מג) [וממילא גם הבאת השכינה לעולם], ולכן ראויים לארץ השכינה. לכן בא לייחסם בשימת שם ה' עליהם, כרמז להשראת השכינה עליהם, ולזה צריך ייחוס: 'אמר ר' חמא ברבי חנינא: כשהקב"ה משרה שכינתו, אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל, שנא' (ירמיהו ל, כה) "בעת ההיא נאם ה' אהיה לאלקים לכל משפחות ישראל”, לכל ישראל לא נאמר אלא לכל משפחות' (קידושין ע,ב). לכן כאן מדגיש את יחוסם בשם ה' עליהם, וזה מתחיל באות ה' כרמז לתורה שמשה לימדם קודם במדבר, ומסתיים באות י' כרמז לא"י שיש בה 'עשר קדושות' (משנה; כלים א,ו) שאליה עומדים להיכנס.