"אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש. לנס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת והוא לא שנא לו מתמל שלשם ונס אל אחת מן הערים האל וחי" (דברים ד,מא-מב). 'וא"ר אילעא בר יברכיה: שני ת"ח הדרין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה, אחד מת ואחד גולה, שנאמר (דברים ד, מב) "לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת", ואין דעת אלא תורה, שנאמר (הושע ד, ו) "נדמו עמי מבלי הדעת"' (סוטה מט,א). 'אחד מת - ע"י חבירו שהרגו בשוגג וזה גולה לערי מקלט. ואם אין כאן מיתה סימן למיתה וגלות סימן לגלות שאחד מת ואחד גולה. בבלי דעת - על שלא היה להם דעת להיות מלמדין זה את זה ולמדין זה מזה. נדמו עמי - וסיפיה דקרא: "ותשכח תורת אלקיך"' (רש"י). 'וסיפא דקרא "ותשכח תורת אלקיך", ודריש סמיכות פסוק זה לפסוק "וזאת התורה". ויתכן דמדייק מדלא כתיב "אשר ירצח בשגגה" וכמו שכתב לעיל "מכה נפש בשגגה", ופירש״י: אחד מת ע״י חבירו שהרגו בשוגג וזה גולה לערי מקלט, ואם אין כאן מיתה יש כאן סימן למיתה ולגלות שאחד [ראוי] למות ואחד [ראוי] להגלות, עכ״ל. והנה עדיין אגדה זו דורשת באור ופירוש מרווח. ולולא דבריו היה אפשר לפרש הענין ע״פ המבואר בסוגיא דמכות י׳ א׳ דלמוד התורה מגינה ממיתה ומגלות, יעו״ש. והנה פשוט דזה הוא רק בעוסק בתורה לשמה, ובאופן כזה הת״ח נוחין זל״ז כיון דאין להם כל פניה ונטיה זולת האמת, וכמש״כ "את והב בסופה", משא״כ בעוסקין שלא לשמה הם קנטרנין זל״ז, וממילא אין למוד כזה מגין, וזו היא כונת הדרשה להורות שהלמוד שלא לשמה אינו מגין לא ממיתה ולא מגלות, ולצחות הלשון אומר אחד מת ואחד גולה, ודו״ק' (ת"ת). אולי זה קשור לנאמר בגמ' קודם (בשמו): 'ואמר ר' אילעא בר יברכיה: שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראוין לישרף באש, שנאמר (מלכים ב ב, יא) "ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש" וגו', טעמא דאיכא דיבור הא ליכא דיבור ראוין לישרף' (סוטה שם), שהתורה היא אש ולכן כשהולכים יחד והיו ראויים לדבר ד"ת, ובכ"ז הם מבטלים אותה ולא לומדים אותה אז היא באה לפגוע בשריפה, שכך גם כששני ת"ח אינם נוחים זה לזה בהלכה, שהיו צריכים ללמוד זה עם זה ובכ"ז לא נוחים זה לזה ולכן יוצא מזה ביטול תורה, אז התורה פוגעת בהם, למיתה ולגלות. שזה מידה כנגד מידה, כמו שהם מיעטו בתורה שהיא מביאה חיים וטוב לעולם בשל הכבוד של עצמם, אז עונשם הוא שהם עצמם יתמעטו, שזהו שאחד מת ואחד גולה ממקומו שכך זה כנפגם בחייו הרגילים והטובים, שזה כעין מיעוט בגילוי החיים שלו ומיעוט הטוב. נראה שיש דימוי בין רוצח בשגגה לת"ח שלא נוחים זה לזה בהלכה, שרוצח בשגגה לפעמים זה נעשה כדי להרוג את הרוצח, שאז ההורג בשגגה גולה והרוצח במזיד נהרג: 'רבי שמעון בן לקיש פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא: (שמות כא, יג) "ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו" וגו', (שמואל א כד, יג) "כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע" וגו'. במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שהרגו את הנפש, אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד, לזה אין עדים ולזה אין עדים. הקדוש ברוך הוא מזמינן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו, זה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג גולה' (מכות י,ב), כך גם בשני ת"ח שאינם נוחים זה לזה בהלכה, האחד מת והאחד גולה, שבשניהם יש גילוי של הריגה על מיעוט התורה, כעין ששניהם רצחו, ובכ"ז באחד מהם יש יותר אשמה שהגיעו למצב הזה שנעשה, כעין הרוצח במזיד, והשני נגרר אחריו כעין רוצח בשגגה שלא בכוונה, ולכן האשם מת כרוצח במזיד, והנגרר גולה כעין רוצח בשגגה. אולי נרמז בהמשך הפס': "את בצר במדבר בארץ המישר לראובני ואת ראמת בגלעד לגדי ואת גולן בבשן למנשי" (פס' מג), שלמדו חז"ל ע"פ המיקום הזה: 'תנו רבנן: שלש ערים הבדיל משה בעבר הירדן וכנגדן הבדיל יהושע בארץ כנען, ומכוונות היו כמין שתי שורות שבכרם: (יהושע כ, ז) חברון ביהודה כנגד (דברים ד, מג) בצר במדבר, שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד, קדש בהר נפתלי כנגד גולן בבשן' (מכות ט,ב). שכרם מרמז על ישיבת הסנהדרין שישבו ככרם: ' ... בכרם ביבנה ... וכי בכרם היו יושבין?! אלא זו סנהדרין שעשויה שורות שורות ככרם' (שהש"ר ח,י). שמטרת הגלות לעיר מקלט זה כדי להיות במקום תורה, שזהו ערי הלוים שהם אחראים על לימוד תורה בישראל (ולכן גם שאר ערי הלוים קולטות רוצח בשגגה), שכך ילמד להיזהר במעשיו, ואף להיות קשור לתורה שמביאה חיים ולא להריגה אפילו בשוגג. לכן כשת"ח אינם נוחים זה לזה בהלכה, ואינם לומדים תורה כראוי ביחד, אז זה ההיפך מזה, ולכן אז מתגלה אצלם כנגד הנעשה ברוצח בשגגה. אולי גם נאמר על הערים כאן שהם בשטח של ראובן גד ומנשה ("לראובני ... לגדי ... למנשי") שמסביר הנצי"ב (דברים ג,טז) שמשה ראה שראובן וגד כח התורה שבהם מועט ולכן הוסיף להם את מנשה שהיו גדולי תורה כדי שיכניסו בהם תורה, כך שיש כרמז בערים בשלושתם שזה כדי לגלות בהם תורה, שלזה ערי המקלט משמשים – לחיבור לתורה. ממילא גם להיפך כשמבטלים תורה יש בזה גילוי של מיתה וגלות כערי המקלט, כמו שבעבר הירדן ישבו כאלו שרחוקים מתורה, ולכן אצלם היו שלוש ערים בשל ריבוי רוצחים: 'בעבר הירדן תלת בארץ ישראל תלת? אמר אביי: בגלעד שכיחי רוצחים, דכתיב (הושע ו, ח) "גלעד קרית פועלי און עקובה מדם". מאי עקובה מדם? א"ר אלעזר: שהיו עוקבין להרוג נפשות' (מכות ט,ב-י,א). שהתורה מרבה חיים, מצד הסגולה ומצד שמיישרת את האדם, ולכן הרחוקים מתורה מגיעים אפילו לרצח. לכן כששני ת"ח לא נוחים זה לזה בהלכה, שזה ריחוק מתורה, זה קשור כעין גילוי של רוצח בשגגה. אולי אין הכוונה שאותם ת"ח ימותו או יגלו ממש, אלא שתורתם תתמעט שזהו כעין מיתה וגלות, שכשהולך לגלות זה מכביד עליו ולכן מערער את דעתו מהלימוד וכן אין לו עם מי ללמוד ולחזור כבעבר, ולכן שוכח תלמודו; ובטח במיתה אין בו גילוי לימוד תורה, ואף בלי תורה זהו כעין מיתה: 'תנא: תלמיד שגלה מגלין רבו עמו, שנאמר "וחי" עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא' (מכות י,א). 'תלמיד א שגלה לעיר מקלט מגלין רבו עמו, שנאמר "וחי", עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין' (רמב"ם; הל' רוצח ז,א). (שזה נלמד מהפס' שלנו, שאולי נרמז כאן שאותם ת"ח מתים וגולים, ונרמז "וחי" ללמד שזה כעין מיתה ולא מיתה ממש, וממילא כך גם בגלות הכוונה כעין גלות ולא גלות ממש). שזהו כעין הנאמר: 'רב אשי אמר: כל האוהב ללמוד "בהמון לו תבואה". והיינו דא"ר יוסי בר' חנינא: מאי דכתיב (ירמיהו נ, לו) "חרב אל הבדים ונואלו"? חרב על צוארי שונאיהם של ת"ח שיושבין ועוסקין בתורה בד בבד, ולא עוד אלא שמטפשין; כתיב הכא "ונואלו" וכתיב התם (במדבר יב, יא) "אשר נואלנו"' (מכות י,א).