"ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעני. ושם האשה המכה המדינית כזבי בת צור ראש אמות בית אב במדין הוא" (במדבר כה,יד-טו). 'ושם איש ישראל – קשה ממה נפשך, אם חפץ ה׳ לגלות המוכים היה לו להזכירם בשעת מעשה, כשאמר (כ״ה ו׳) "והנה איש מבני ישראל", שם היה מקום להזכירו ולומר "והנה איש" וגו׳ "זמרי" וגו׳, וכשהזכיר גם כן המדינית היה לו להזכיר שמה; ואם תורה כסתה עליהם כדרך שכסתה על המקושש בשבת, למה נמלך להזכיר שמם והוצרך גם כן להוסיף עוד תיבות יתירות בתורה? שאם היה מזכיר שמם למעלה לא היה צריך לומר פ״ב "ושם איש" וגו׳ "ושם האשה" וגו׳? - אכן הנה האדון ברוך הוא אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים לפרסם מי בעלי דברים המתועבים, ומקושש יוכיח, גם במה שלפנינו תראה שלא גילה אותם בשעת מעשה אלא דוקא אחר שהזכיר שבח פנחס אשר פעל ועשה מהמפעל הטוב שקנא לה׳ וכפר על בני ישראל, זכר גם כן כי לא קנא באדם פחות אלא באדם גדול נשיא בית אב עם האשה ראש הקליפות, ואביה מלך כאומרו "ראש אומות בית אב", ונתעבה במיתה בזויה לעין כל, ובכל כיוצא בזה שמו יתברך מתקדש. לזה יחסה לומר בת מלך היא, והגם שיש זלזול לאיש ישראל לא יגרע מצדיק עינו, כדרך אומרו (משלי י) "זכר צדיק לברכה" הגם ש"שם רשעים ירקב" באמצעות כן. ואולי כי להודיעך בא הכתוב שלא השיג השבת החמה וכו׳ אלא באמצעות דבר זה שעשה הקנאה בנשיא ונתקדש שמו קידוש גדול ונכנעה כח הס״מ ומאס העון כל כך בעיני כל בזה השיב חמה ויכפר וגו׳, אבל זולת זה הגם שהיה מקנא לה׳ באדם הדיוט לא היה משיג כל הדרגות הרשומות. ודקדק לומר "ושם האיש", ולא הספיק במאמר "ושם המוכה" וגו׳ לפי דרכינו ירצה לשון חשיבות לומר כי היה חשוב ומעולה בישראל ועל כל זה לא נרתע צדיק זה מעשות בו מעשה הנפלא. עוד נראה כי טעם שלא הזכיר ה׳ שמו למעלה לפי שעדיין לא עשה מעשה אלא חשב לעשות, וכל עוד שלא עשה לא תבזהו התורה להזכיר שמו, ואחר שכבר עשה מעשה פרסם ה׳ שמו כי מצוה לפרסם הרשעים' (אור החיים). נראה שדברי האור החיים הקדוש נעוצים בדרי חז"ל: ''"ושם איש ישראל המוכה אשר הכה את המדינית". כשם שהקדוש ברוך הוא מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסם בעולם, כך מתעסק בגנותן של רשעים לפרסמן בעולם; פנחס פירסמו לשבח וזמרי לגנאי, עליהם נאמר (משלי י, ז): "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב"'' (במדבר רבה כא,ג), ויותר מבורר בדברי רש"י: '"ושם איש ישראל" וגו' - במקום שיחס את הצדיק לשבח יחס את הרשע לגנאי', שדווקא כאן ראוי להסביר מי היה החוטא ויחוסו כיון שנאמר בהקשר לשבח הצדיק ויחוסו. שמעתי ממרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א תירוץ נוסף: שבהתחלה בכוונה התורה לא אמרה מיהו החוטא, כדי לרמז שפנחס עשה את מעשה הקנאות בטהרה שלמה, שלא היו לו נגיעות אישיות בדבר (שפעמים שאדם עושה מעשה מקנאות לה', אולם בעצם יש בזה גם תערובת של מניעים אישים, לכן מרמזת התורה שלא היו לו כלל נגיעות אלא מבחינת פנחס זה היה כאילו סתם איש אנונימי שאינו מכירו, כך שאין לו כלפיו שום נגיעות אישיות, אלא כל מעשה הקנאות שעשה היה נקי לשם שמים. אולי אפשר שבתחילה לא נאמר מי היה החוטא, כדי להדגיש את חומרת הגנאי לזמרי, שלכן בהתחלה לא מובא שהוא נשיא בית אב לשמעוני כעין רמז שלא ראוי להקרא ע"ש השבט, כיון שזה ההיפך הגמור מדרכו של ראש השושלת, לכן זה מדגיש עוד יותר כמה התחזק ברשעותו כדי לחטוא. שזה רמוז במדרש: '"זִמְרִי בֶּן סָלוּא" – הַכָּתוּב מִתַּמֵּהַּ עָלָיו (קהלת י,ח): "וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְׁכֶנּוּ נָחָשׁ”, אָבִיו קִנֵּא עַל הַזְּנוּת תְּחִלָּה (בראשית לד,כה): "וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי”, וְזֶה פָּרַץ גָּדֵר שֶׁגָּדַר אָבִיו' (שם). אולי גם זה נאמר דווקא כאן כדי לומר מדוע נאמר ייחוסו של פנחס, שזה בגלל מה שביזוהו: 'התחילו שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים, והרג נשיא שבט מישראל. בא הכתוב ויחסו "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". א"ל הקב"ה למשה: הקדם לו שלום, שנאמר (במדבר כה, יב) "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום"' וכו' (סנהדרין פב,ב). לכן ייחוסו של זמרי נאמר כאן בהקשר של ייחוסו של פנחס ושליחת השלום אליו, לומר שזה כתשובה למה שאמרו עליו, שהרג נשיא שבט מישראל, שזה הרבה יותר חמור מהריגת סתם אדם, שהורג שליח ציבור, ואף הנשיא מאחד את הציבור – שעושה בהם שלום (ושלום זה דבר גדול, שלכן זהו גם שמו של הקב”ה), ולכן ראו בעשייתו של פנחס כגילוי רע הנוגד לשלום, ולכן ה' יחסו לאהרן ושלח לו שלום. (ואמרו שמקורו של פנחס הוא מיתרו שהיה עובד אלילים, שזה נרמז בייחוסה של כזבי במדיין שהיו עובדי אלילים). אולי אפשר שבתחילה לא נאמר מיהו כדי לומר את הדין של בועל ארמית – שקנאים פוגעים בו, שזה בכל אדם (ולא רק באדם חשוב כנשיא שבט וכדו'), לכן במעשה נאמר שהיה "איש מבני ישראל” (במדבר כה,ו), והיה דינו שקנאים פוגעים בו, וכאן באו להוסיף מי הוא היה כדי להראות את גדולתו של פנחס שלא מנע עצמו מלקנאת לשם ה' אע"פ שהיה זמרי נשיא שבט; או כהסבר לשאלה יכולה להישאל מדוע קינא דווקא בו הרי היו רבים שחטאו בעריות? לכן מובא מי הוא היה שלכן זה דבר חמור יותר, שנשיא עושה דבר כזה ולכן על זה פנחס לא שתק יותר (שלא ראוי לעשות מעשה קנאות, שאין דעת חכמים נוחה מזה [יר' סנהדרין ט,ז], לכן אולי לא עשה מעשה קנאות אלא דווקא עכשיו שזה היה נשיא שבט, שעל זה כבר לא יכל יותר לשתוק). אולי אם היה נאמר מהתחלה שזה היה נשיא בית אב משבט שמעון אז יכולנו לחשוב שמי שחטאו בבנות מואב זה היה בעיקר משבט שמעון, לכן נאמר כאילו שהוא סתם "איש מבני ישראל", לומר שכל בנ"י היו אז בפריצות נוראה. אולי נאמר "איש" כדי לומר את הדרשה של מה שהיה שם: ' ... עמד וקיבץ כ"ד אלף מישראל והלך אצל כזבי, אמר לה: השמיעי לי. אמרה לו: בת מלך אני, וכן צוה לי אבי לא תשמעי אלא לגדול שבהם. אמר לה: אף הוא נשיא שבט הוא, ולא עוד אלא שהוא גדול ממנו, שהוא שני לבטן והוא שלישי לבטן. תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם, זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך? נתעלמה ממנו הלכה. געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב (במדבר כה, ו) "והמה בוכים פתח אהל מועד"' (סנהדרין פב,א). שאולי רמזו חז"ל שנאמר "איש" כרמז על משה שנקרא איש - “והאיש משה" (במדבר יב,ג), שזהו שזמרי בא כעין במקום למשה, שכזבי אמרה שאביה ציווה עליה ללכת רק לגדול, שזהו משה; וכן טען נגד משה מי התיר לו את ציפורה המדיינית, ולכן נאמר סתם מדינית בלי היחוס שלה: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית" (במדבר כה,ו), כעין רמז לאיש – משה והמדיינית שלו, שזוהי אשתו ציפורה, ואמר זאת כשאלה הלכתית מי התיר לו, שלכן זה "לעיני משה", כרמז ל"עיני העדה" שזהו הסנהדרין שפוסקים הלכות (ושכחו את ההלכה ולכן בכו פתח אוה"מ). אולי גם נאמר בהתחלה כאילו סתם "איש מבני ישראל" לומר שהוא בא עליה כגילוי לכל חשובי ישראל, ש"איש" זה לשון חשיבות, וכך בא כאדם חשוב בישראל בשם כל החשובים שבישראל. שזה מלמד על מחשבתו אבל גם איך הצליח פנחס לבא ולהרגו, שזה בשל שחשבו שפנחס בא להמשיך את מעשה זמרי כיון שזה מעשה של חשובי ישראל ולכן הגיוני וראוי (ח"ו) שגם עוד חשובים יצטרפו אחריו להמשיך את מה שפעל. שזהו: 'וכיון שהגיע אצל שבטו של שמעון אמר: היכן מצינו ששבטו של לוי גדול משל שמעון? אמרו: הניחו לו, אף הוא לעשות צרכיו נכנס' וכו' (סנהדרין פב,ב). אולי אפשר שמובא במדרש: '"ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא", ולמה הוצרך להזכיר שמו ומשפחתו וגדולתו? … דבר אחר: להודיע שכל אלו שמתו במגפה לא היו כי אם משבט שמעון, ועל ידי נשיאים מתו שבקשו לעזרו, לקיים מה שנאמר "ונתתי פני באיש ההוא ובמשפחתו" וגו׳ (ויקרא כ׳:ה׳). ולמה נקרא שמו זמרי? שעל ידו נזמר שבטו, כמו שאומר "זמיר עריצים” (ישעיהו כ״ה:ה׳)' (מדרש אגדה [בובר] על הפס') [נראה שזה רמוז בדברי הגמ': 'עמד וקיבץ כ"ד אלף מישראל' (סנהדרין פב,ב), ומן הסתם מי שבאו אחריו זהו משבטו]. ממילא מי שמתו במגפה היו אותם 24 אלף מבני שמעון שבאו עם זמרי, אולם נאמר לאחר מעשה פנחס: "ותעצר המגפה מעל בני ישראל" (במדבר כה,ח), והרי מתו אלו שהלכו איתו ולא משאר בנ"י, אז מה החידוש שפסקה המגפה כשמתו אותם 24 אלף שהלכו איתו? וכן מה הועיל מעשה פנחס בדבר זה? לכן מדגישה התורה שזמרי בא כ"איש מבני ישראל" – שגם שאר בנ”י נטו אחריו, ולכן אמנם בתחילה המגפה היתה באלו שהלכו איתו ממש, אולם זה עמד להמשיך גם בשאר בנ"י אחריהם כיון שיש קשר וחיבור גם לשאר ישראל. לכן לא נאמר ייחוסו כדי לומר שבחטא שעשה יש חיבור לכל ישראל, ולכן המגיפה היתה ממשיכה אח"כ גם מחוץ לשבט שמעון.