'חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. משנכנס אב, ממעטין בשמחה' (משנה תענית ד,ו). התורה היא יסוד כל העולם (ב"ר א,א) ולכן מה שמופיע בה מתגלה גם בהמשך בעולם, בפרט שכאן זה כלל שמתגלה בגילוי היום, כמו שנאמר על ט' באב: 'דתניא: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב' וכו' (תענית כט,א), 'וחובה על ידי חייב - היינו תשעה באב דרגילין להיות בו רעות' (רש"י). לכן מה שהתגלה בדור המדבר התגלה גם בשאר דורות, לכן בי"ז בתמוז קרו דברים שמתקשרים לפגיעה בגילוי תורה, כמו שנפגע גילוי התורה בשבירת הלוחות, וב-ט' באב קרו דברים שקשורים לפגיעה ביישוב הארץ כמו שהיה במרגלים. פגיעה בגילוי תורה בי"ז בתמוז: 'ביטול התמיד' – קורבנות התמיד יש בהם גילוי תורה, שהאש מרמזת על התורה שנקראת אש ("הלוא כה דברי כאש נאם ה'" [ירמיהו כג,כט]) ואור ("כי נר מצוה ותורה אור" [משלי ו,כג]), והמשכן היה כתיקון על חטא העגל כדי שתשרה שכינה בישראל לאחר הנפילה בעגל (ראה ב'תורת המקרא' "תרומה", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) ולכן מראה על כפרה לעגל: 'דבר אחר: "משכן העדות", עדות לכל האומות, שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל על מעשה העגל. כיצד? כשעשו אותו מעשה, עמד משה ולמד עליהם סנגוריה, עד שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא. אמר משה: ריבונו של עולם, ומי מודיע לאומות שנתרצית? אמר לו: לך אמור להם: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה ח). לכך כתיב משכן העדות, שהמשכן מעיד שהשכינה בישראל' (תנחומא "פקודי" סימן ב), לכן בקורבנות יש קשר לתיקון קלקול העגל שהקריבו בו קורבנות ("וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים" [שמות לב,ו]), ולכן בקורבנות יש כח של גילוי תורה בישראל (היפך מהעגל שפגם בגילוי תורה) [וזהו שמובא בחז"ל: 'ועוד "אש תמיד תוקד על המזבח", דא אורייתא, דאתמר בה (ירמיה כג כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה'' וכו' (זוהר ח"ג כח,ב)]. ממילא בביטול התמיד היה בזה גילוי של פגיעה בגילוי תורה בעולם. וכן כיון שהקורבנות (כלל המשכן) כגילוי הכפרה מחטא העגל (תנחומא שם), אז בביטולם כעין עולה שוב גילוי חטא העגל שפגם בגילוי תורה. וגם בפשט בטל התמיד כיון שהיו במצור קשה, ובזמן קשה של מצור שיש צרות ורעב, קשה לשבת וללמוד תורה, ולכן יש בזה פגיעה בגילוי תורה בעולם. 'הובקעה העיר', אז היו בלחץ גדול והרג מהאויב שנכנס לעיר, ממילא לא יכלו לשבת וללמוד. גם ירושלים היא המקום שממנו יוצאת תורה לכל העולם: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (ישעיהו ב,ג), וכאן נכנסו לעיר להחריבה, ולכן זה פגיעה בגילוי תורה בעולם. 'ושרף אפוסטמוס את התורה' זה וודאי גילוי של פגיעה בתורה (ובפרט ע"פ הפירוש השני בתפא"י על המשנה: 'או נ"ל דר"ל ששרף כל תורה שמצא. ואפ"ה קאמר התורה לשון יחיד, שכוונת אותו רשע הי' לבטל תורה בכללה מישראל'). 'והעמיד צלם בהיכל', המקדש הוא בית עבודת ה', ממילא העמדת הצלם באה לומר לבטל את ההליכה אחר דבר ה' כמתגלה בתורה (שנמצאת בקה"ק – המקום הפנימי של ההיכל) ובמקום זה לעבוד את הצלם, כך שיש בזה ביטול תורה. ט' באב קשור לפגיעה בישוב הארץ: חורבן הבית זה חורבן של בניין הארץ, שהמקדש היה הבית המרכזי וחשוב ביותר בארץ, ובעקבות החורבן גם יצאו לגלות, והגוים החלו לשלוט בארץ שזהו היפך מישוב הארץ שהוא בשליטת ישראל בארץ (כמו שמתגלה בדין קריעה על חורבן ערי יהודה, שזה ע"פ השלטון ששולט, שכשיהודים שולטים, כמו ימנו, לא עושים קריעה). וכך גם נלכדה ביתר, שהגוים החריבו את המקום וגם השתלטו עליו (ואף נהרג בו בר כוכבא שהיה כמלך ששלט בארץ כמה שנים [כמה שנים בדיוק ראה ב'תורת המועדים' – 'מלחמת בר כוזיבא לאור ההלכה', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א], ולכן בהריגתו היה גילוי של חורבן הארץ). ונחרשה העיר כדי להחריבה לגמרי – שזהו חורבן הארץ. חמשה דברים נעשו בכל יום, כרמז לחמשת חומשי התורה שמתגלה כנגד התורה (בתמוז) וכנגד שלמות התיקון שנעשה ע"י התורה בא"י (באב), והם כהמשך זה מזה (שלכן אנו מחברים אותם כימי בין המיצרים. וכן גילוי תורה בארץ זה לאחר שיש תורה, שאז פועלת בארץ לתיקון השלם; כמו שקיבלו תורה ואח"כ באו להיכנס לארץ), ולכן ביחד היו עשרה צרות, כעין כנגד עשרת הדברות שבהם גנוזה כל התורה (יר' שקלים ו,א), והיא מסמלת את התורה בשלמות ותיקון כל העולם (שנברא בעשרת המאמרות) שכך היה צריך להיות בכח ט' באב (שאז מתווספים עוד חמשה ונעשה לעשרה). (תמוז נקרא ע"ש אליל שהיו עובדים ע"י האש [יחזקאל ח,יד; רש"י], ולכן בו נעשו דברים שמרמזים כנגד התורה שנקראת "אש" והיא עבודת ה'. אב מרמז על אבותינו שלהם הובטחה הארץ, ואנו יורשים אותה כהמשכם, ואם חוטאים ולא הולכים בדרך ה' כאבותינו אז בא חורבן). נראה כרמז שתמוז הוא החודש הרביעי (בחודשים, שמתחיל בניסן), ואב הוא החודש החמישי, כרמז שבהם היה צריך להתגלות תיקון העולם, שזהו קבלת התורה וכניסה לארץ, שעיקר התורה זה בא"י (ספרי "עקב", מג). אלא שכיון שחטאו זה התהפך לרעה (שכיון שיש אז מעלה גדולה, אז גם היצר מתחזק כדי לפגוע, ואכן החטיאם), אולם בשורשו הוא מיועד לטוב ולכן לעתיד כשיתוקן הפגם אז יהפכו הצומות לזמני שמחה ("כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו" [זכריה ח,יט]. ואף יתגלה שהחורבן הוא היסוד לתיקון [ראה 'לזמן הזה', תמוז-אב, 'התעניות ייהפכו לימים טובים', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א] כך שסימן שיש בו כח חזק לקדושה שלכן בו יש את היסוד לתיקון). בתורה יש חמשה חומשים כשארבעה דבר ה' ואחד (דברים) זה דברי משה לקראת הכניסה לארץ. לכן כרמז כנגד גילוי התורה זה בתמוז (החודש הרביעי) כנגד ארבעת החומשים שהם דבר ה' עצמו, והמשלים זה הספר החמישי (דברים) שקשור לכניסה לארץ, שכך בחודש החמישי מתגלה קשר לארץ, ואז מתגלה שלמות גילוי התורה והקדושה בעולם, שמתקן את כל העולם בשלמות, שאז יש גילוי התורה בשלמות (שאז זהו גילוי של כל חמשת החומשים של התורה); שכך ארבע כרמז לעולם שיש בו ארבעה רוחות, שמשפיעים גילוי דבר ה' (שבתורה) לכל העולם, אולם השורש הפנימי (שממנו יוצא הכח לגילוי שלם) הוא בא"י, ולכן זהו החמישי כשורש המרכז שממנו יוצא הכל. בתמוז כנגד גילוי תורה זה בי"ז בחודש, שזהו (הגימטריה של י"ז) 'טוב' שרומז לתורה שנקראת טוב: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו" (משלי ד,ב). באב זה ב-ט' בחודש כרמז לתשעת ירחי לידה, שכך אנו מתקנים את כל העולם (דרך השלמות שנעשית מכח חיבור לא"י) להפיכתו כעין עולם חדש שנולד. גם נרמז ט' כנגד תשעת חלקי א"י: 'שלש ארצות לביעור, יהודה, ועבר הירדן, והגליל. ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת' וכו' (משנה שביעית ט,ב). מי"ז בתמוז עד ט' באב (כולל הצומות עצמם) יש 22 ימים, אולי כרמז שנאמר "בך" בהקשר להשפעה חיובית של קדושה מאיתנו לעולם (וזה נאמר בהקשר לא"י): "ונברכו בך כל משפחת האדמה" (בראשית יב,ג [שזה נאמר בהקשר להליכה לארץ]. שם כח,יד [שזה נאמר יחד עם ההבטחה שתינתן לנו הארץ]), וגם מצד שני, אם לא נלך אחר ה' אז "בך" לרעה: "פן יחרה אף ה' אלקיך בך והשמידך מעל פני האדמה" (דברים ו,טו). אולי 22 כרומז להשראת שכינה מלאה, שזה ע"י התורה וא"י, וזה נרמז ב-22 אלף שיש בבנ"י בשביל השראת השכינה: 'ת"ר: (במדבר י, לו) "ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל", מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל' (יבמות סג,ב-סד,א).