"ויקח קרח" וגו' (במדבר טז,א). '"וַיִּקַּח קֹרַח", על ידי מה נחלק? ע"י אליצפן בן אחי אביו שנעשה נשיא על משפחתו: "ונשיא בית אב למשפחות הקהתי אליצפן בן עוזיאל". אמר קרח: ארבעה אחים היו אחי אבא: "ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל"; עמרם הבכור זכה אהרן בנו לגדולה ומשה למלכות, מי ראוי ליטול את השניה, לא השני? שנאמר (שמות ו, יח): "ובני קהת עמרם ויצהר", אני בנו של יצהר הייתי ראוי להיות נשיא על משפחות, והוא עשה בנו של עוזיאל, קטן של אחי אבא יהי גדול עלי? הריני חולק עליו ומבטל כל מה שנעשה על ידו, לכך "וַיִּקַּח קֹרַח"' (במדבר רבה יח,ב). 'רבי אלעזר הקפר אומר: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם' (אבות ד,כא). ראה הסבר בהרחבה למשנה זו ב'אבות לבנים' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א (וכן ב'בארץ לא זרועה' פרשת קורח), שמסביר שקרח חלק על משה כיון שהיתה בו בקנאה, ובשל כך הוא לא חשב, שאיבד את מעלת 'האדם' שבו, שזהו השכל. מדוע ר"א הקפר מביא את הדברים דווקא בסדר זה ולא בסדר אחר? בפשטות נראה שזה ע"פ הסדר של הקרבה באדם, שמתחיל מהרחוק וממשיך בפנימי יותר, שהדברים שנאמרו הם: 'רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה: חמדת הממון, שאדם משתדל להרבותו אפילו בסכנת נפשו, רק מצד קנאת איש מרעהו, שירצה להתעשר כמוהו או יותר ממנו. והתאוה: תאוות הגופניו .... והכבוד: הוא הגאות' וכו' (תפא"י). ממילא קודם זה ממון שהוא חיצוני לאדם (וכן קנאה זה שמקנא במה שיש לחברו, שזה חיצוני לו, שיש אצל השני), ואח"כ תאוה גופנית שזה בגוף אדם עצמו, ובסוף גאוה שזה ברוח האדם שזה הכי פנימי בו. עוד אפשר שמובא בתיו"ט: 'הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. דוגמת מאמרו של רבי יהושע במשנה י"א פ"ב: עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין וכו'; שהקנאה נמשכת מעין הרע, והתאוה נמשכת מיצר הרע. והכבוד הוא סבת שנאת הבריות שאין שנאוי לבריות כמו הרודף אחר הכבוד' וכו'. לכן מתחיל בעין וממשיך לתאוה, כעין רמז ל-'העין רואה והלב חומד' (רש"י; במדבר טו,לט); וזה בעצמו מידי, וממשיך אח”כ בכבוד שאחרים שונאים אותו, שזה לוקח יותר זמן עד שנעשה שאחרים שונאים אותו, שזה בא לאחר שהוא עושה מעשה ואחרים רואים ואז נעשה שנוא (וגם זה לא תמיד מיד). עוד אפשר ע"פ האלשיך שמעמיד שקנאה זה בין אדם לחברו, ותאוה זה בין אדם למקום, וכבוד מונע מחזרה בתשובה; אז אפשר שהסדר מתחיל בבין אדם לחברו כיון שבשל הפחד מה' האדם נזהר הרבה יותר בבין אדם למקום מאשר בבין אדם לחברו, ולכן יותר קרוב לחטוא בבין אדם לחברו, ולכן מתחיל בזה, ואח"כ ממשיך בבין אדם למקום, ולבסוף אחרי שחטא גם לא חוזר בו בתשובה. אולי אפשר שקנאה זה בחברו, שינתן לו מה שאין לו, אח"כ זה תאוה שכמה שיש לו, שכבר השיג כמו חברו, בכ"ז רוצה יותר ויותר, ומביא לעצמו; ולבסוף זה כבוד, שזה עוד יותר ממקודם, שאת זה הוא לא יכול להשיג בכוחות עצמו אלא צריך שאחרים יתנו לו (שכופה גם את האחרים בשבילו). אולי אפשר שהמקור בתנ"ך לדברים אלו הוא כמו שמביא רש"י: 'וי״א: הקנאה שקנא קרח במשה ואהרן. והתאוה שהתאוה גיחזי לקחת ממון מנעמן. והכבוד מירבעם שאמר אם יעלו העם הזה לירושלים מפני שהי' המלך קורא משנה תורה'. בנוסף להם יש גם גילוי של כבוד ביפתח. ע"פ זה אולי אפשר שהסדר הוא ע"פ דברים המתגלים באלו מצד כמות החוטאים: אצל קורח (קנאה) היו רבים מאוד שחטאו (כל הבלועים וכל הנשרפים), ולכן את זה הביא ראשון, אח"כ הביא את המתגלה בגחזי (תאוה) שמי שנענש זה הוא ובניו שחטאו (רד"ק; מלכים ב ה,כז), שהם היו ארבעה (סוטה מז,א), ולבסוף (כבוד) כנגד יפתח שמי שחטא זה רק הוא, שהיה אחד (ולפי חז"ל גם פנחס, כך שהיו שנים); וכן ירבעם חטא בעצמו, שהוא אחד. אולי אפשר גם שאצל קורח אמנם חטאו רבים אבל יצא מזה לימוד חיובי גדול, על בחירתו של אהרן, לכן החל בזה כדי כעין למעט בגילוי הרעה. אח"כ זה כנגד גיחזי שחטא ונענשו הוא ובניו, ואח"כ מביא כנגד ירבעם שבחטאו גרם שיעבדו רבים מאוד ע"ז, וכן בעקבות פיצול המלכות שעשה פיצול גמור, נגרם שיתדרדרו במשך הזמן מלכות ישראל (בניתוקה מהמקדש וממלכות יהודה) עד שגלו ונאבדו בגוים – למ"ד שעשרת השבטים לא יחזרו; וגם למ"ד שיחזרו, במשך אלפי שנים הם אבודים ומנותקים מתו"מ. אולי אפשר שהעמיד בצורה מהגדול לקטן, לומר שאפילו גדולי גדולים יכולים ליפול, לכן החל בקורח שהיה מנושאי הארון וצדיק גדול ורבים וגדולים הלכו אחריו (שהצטרפו אליו 'גדולי ישראל והסנהדראות' [תנחומא "קרח" סימן א]). אח"כ הביא כנגד גיחזי שהיה משמש אלישע כך שהיה במעלה גדולה; וכן מובא עליו במדרש שהיה נביא כאלישע, או אף יותר ממנו (מדרש פתרון תורה, פרשת תזריע). ולבסוף הביא את ירבעם שהיה מלך ולא בעל מעלה כמותם (אמנם גם הוא היה בעל מעלה בתורה, כמו שמובא בסנהדרין קב,א [ובזוהר נאמר שהיה בצעירותו שקול לאחיה השילוני]. אבל נראה שהם יותר ממנו; וכך בפשט זה לא מובא בתנ"ך אלא זה דרשה); וכן אצל יפתח, שהוא גדל בין ריקים ולא היתה בו שום מעלה (אמנם חז”ל הביאו גם על פנחס שחטא בזה ונענש, אולם אולי גם הוא היה פחות מגיחזי שהיה כאלישע וירבעם שהיה ת"ח יותר מכל דורו – אולם זה קצת דוחק, ובכ"א כיון שבנביא לא מסופר על פנחס אז ההתייחסות היא רק ליפתח). אולי אפשר שבא לרמז שבפגמים במידות אלו גורם שמתנתק לגמרי מהתורה, ולכן כעין נרמז כנגד התנ"ך; שקורח היה בתורה, גיחזי מופיע בנביאים, וירבעם מופיע אמנם גם בנביאים אבל גם בכתובים – כך שרומז על כלל התנ"ך, שמי שפגום במידות אלו מתנתק לגמרי מגילוי תורה. (אולי קנאה כנגד גילוי בתורה שמשה הביא לנו, ולכן זה מתגלה בבין אדם לחברו, כנגד שקיבלנו ממשה. תאוה זה בין אדם למקום, ולכן מתגלה בנביאים שהם התקדשו והתחברו לקב"ה בשלמות עד שדיבר איתם בנבואה. כבוד זה כנגד כתובים שחוברו ברוה"ק, ולכן זה כעין כבוד שזכינו לקבל רוה"ק, שה' שם עלינו את רוח קודשו, שזה כבוד המתגלה בנו). אולי אפשר גם שעשה בסדר הזה כרמז שהאבות הם הבסיס לנו בשלמות מעלתנו, שהם היסוד לתיקון האדם שמתגלה בנו בהיותנו קדושים, לכן מתחיל כנגד יעקב, כעין שמאבד את המעלות שהגיעו אלינו, ולכן מתחיל מהסיום של השלמות, שזה ביעקב שהוא כעין המעלה הנוספת על גבי הקודמים – על גבי מה שנטעו בנו אברהם ויצחק (וכן ביצחק נוספה מעלה למה שהיה קודם בזכות גילוי אברהם). עשו קינא ביעקב שלקח את הברכות, ולכן אצלו מתגלה ההיפך מקנאה; וכן לבן החליף את משכורתו עשרת מונים, ובכ"ז יעקב לא קינא בממון לבן (וכן יעקב הביא ליוסף כתנת פסים ולא חשב שיקנאו בו, שהיה אצלו ביטול גמור למידה זו, וכך חשב שיש בבניו; או שבא בכך לחנכם לעקור מהם את מידת הקנאה). ביצחק מתגלה ההיפך מתאוה, שהיה מוכן למסור את עצמו למיתה כקרבן; וכן ברעב נאמר לו שלא לרדת לחו"ל, אז לא ירד אע"פ ששם היה אוכל (והוא לא התאווה לאוכל ששם וירד). אברהם עבר מחו"ל לארץ, למקום חדש שלא מכירים אותו, כך שבזה איבד את כל הכבוד שהיה לו קודם מאנשי מקומו שהכירוהו; בנוסף, נאמר לו להקים את עם ישראל, להפסיק את היותו אב כללי לכל העולם לתקנם, ולעבור בעשיית ברית המילה להתייחד להקמת עם ישראל (ראה 'תורת המקרא' פרשת “וירא", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), כך שבזה נעוץ עזיבת הכבוד שהיה לו לפני כל העולם כנציג ה', בשל שמצטמצם עכשיו להתייחד לבנ"י, והוא עשה זאת (אמנם בכ"ז זכה שיחשב מכובד לפני כולם, כמו שאמרו לו בני חת שהוא נשיא אלקים בתוכם). (אולי כנגד יעקב התגלה בקורח שקינא באליצפן שזה בעקבות ייחוס בבני קהת, כך שרומז ליעקב שממנו יצאו השבטים לצאצאיהם. כנגד יצחק התגלה בגיחזי שחטא בלקיחת ממון מנעמן שבא מחו"ל, שלא כיצחק שלא יצא מהארץ; וכן נעמן נרפא מצרעתו בירדן שזה מראה על מעלת קדושת א"י, כעין שמתגלה ביצחק שקשור למעלת קדושת א"י [ב”ר סד,ג]. כנגד אברהם התגלה בירבעם, שהיה מלך כעין שבאברהם נאמר שהיה "נשיא" [“נשיא אלקים"; בראשית כד,ו]; וכן בגדעון שהיה השופט שזה מנהיג ציבורי).