א. "פותחים בברכה".

הקשר והידידות של הרב מרדכי אליהו (שאתמול - כה' סיון - היה יום ההילולא שלו) עם הרבי שליט"א מליובאוויטש, היו לשם דבר. הרב מרדכי אליהו אף טרח מספר פעמים והגיע לבקר את הרבי ב-770.

בפגישה האחרונה שלהם - ו' חשון ה'תשנ"ב - בתוך הדין ודברים ביניהם, התבטא הרבי במילים אלו:

"כפי שהנני חוזר ומדגיש כמה פעמים, שלא זו בלבד שסוף הגאולה לבוא, אלא שהגאולה עומדת כבר על סף הפתח, ומחכה לכל אחד ואחת מישראל שיפתח את הדלת ויסחוב את הגאולה לתוך החדר"!!

ואכן, כל מי שחוש היסטורי באפו יכול להבחין בתמורות המתרחשות ברחבי העולם, ועם קצת התבוננות בנבואות התנ"ך, ובהתממשותם של כמה וכמה מנבואות "אחרית הימים", יכול וצריך יהודי להגיע למסקנה המתבקשת: "הגיע זמן הגאולה" כי "דורנו הוא דור הגאולה".

ומתוך תודעה זו צריך יהודי לצאת ולפעול, בהתאם למעמד ומצב של "דור הגאולה".

ב. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מן העובדה המצערת שחיילים יהודים יקרים ונפלאים, נופלים כמעט מידי יום. הי"ד. 

מציאות די מבלבלת, כאשר מצד אחד אנו בדור הגאולה, בשיא היציאה ממצרים ("די העכסט צייט" כלשון רבינו). אך בד בבד מן הצד השני יש עדיין כמה "מרגלים" שלא מוכנים להכנס לארץ ומנסים לעכב את כל בני ישראל במדבר.

ג. גבורת הלוחמים.

במלחמה זו התגלו חיילי צה"ל במלוא קדושתם גבורתם ומסירות נפשם. חיילים רצים קדימה בכל הכוח תוך כדי חרוף נפשם, בהכרזת שמע ישראל על לשונם, ובשכפ'ציציות על גופם.

הרבה חיילים שילמו בחייהם ממש, גיבורים קדושים. הי"ד.

כל ההורים של החיילים הגיבורים הי"ד, דרשו וביקשו בקשה אחת: "לנצח"!!!

"שקרבנם של ילדינו לא יהיה לשווא"!!!

כלומר: הורים שאיבדו את בנם בלחמה, בתוך כל הצער והכאב, הם לפחות מתנחמים בכך שבנם זכה למות על הגנת העם והארץ . . אך אם בסופו של דבר המדינה לא תתן לחיילים לנצח, אם חלילה יתברר שהחיילים נפלו לשווא, אז לא יהיה מזור לכאב הנורא . .  

רבותיי: 

החיילים בחזית תפקידם לשמור עלינו, אך אנו בעורף יש לנו תפקיד לא פחות חשוב, לדרוש ניצחון. לדרוש שקרבנם לא יהיה לשווא.

שקרבנם לא יהיה לשווא!!

ד. 

אבל רק שאלה קטנה, ממש קטנה, אבל ממש ממש קשה:

אם חייל נהרג בכיבוש צפון רצועת עזה, ולאחר מכן הוציאו את חיילי צה"ל משם, וכעת מסתובבים שם מחבלים.

אם חייל נהרג בכיבוש בית חולים שיפא, כדי לתפוס את מנהל בית החולים שם, וכעת מערכות מדינת ישראל משחררות אותו בחינם.

אם חייל נהרג בעת השגחתו על העברת סיוע הומניטרי לעזה.

האם זה לא "לשווא"?

ה. שלושה ימים לאחר שמחת תורה, כשעוד היינו כולנו באבל, מוכי תדהמה וזעזוע מוחלט, מפני האסון המחריד שניחת עלינו, שמענו כי ממשלת ישראל קיבלה החלטה לסגור את ברז המים לרצועת עזה.

הייתי בטוח שהנה, סוף סוף גם הפוליטיקאים של ה"עם חכם ונבון" קיבלו שכל. מכאן התהליך די צפוי, תוך ימים ספורים תושבי עזה ירעבו לפת לחם, מחבלי הנוח'בות שוכני המנהרות יתחילו לגווע בצמא. וזהו. לא יהיה להם ברירה, והם ייצאו כנועים עד האחרון שבהם תוך זמן קצר. 

המלחמה תסתיים במהירות, בכיבוש מלא של רצועת עזה, עם ניצחון מובהק של צבא הגנה לישראל.

תושבי עזה הערביים יוכלו (תחת פיקוחו של צה"ל) להגר לכל מדינה בעולם שתרצה לקלוט אותם (יש מדינות שמחוייבות לקלוט אותם, מכוח היותם פליטי מלחמה . . באותם ימים, היו כאלה אפילו ממפלגתו של יאיר לפיד שדיברו על כך בגלוי).

אך די מהר (פחות משלושה ימים, לפי זכרוני) הכריז שר האנרגיה שחייבים לפתוח צינור מים לעזה, זה בכלל אינטרס ישראלי שלא יהיה שם - חלילה - "משבר הומניטרי".

(כנראה שאנחנו המטומטמים, אנחנו הנאיבים, אנחנו הפרימטיביים, אנחנו שחשבנו שדווקא "משבר הומניטרי" בעזה זה האינטרס שלנו)

צה"ל בימים ההם היה עסוק בלהפציץ, והציבור הישראלי היה די משולהב, היתה תחושה שהנה הולכת להיות פה "נקמה".

כל האתרים והקבוצות מלאו בסירטונים של הפצצות ויירוטים מכל הסוגים ומכל המינים. 

באותה בוקה ומבולקה ששררה כאן, הציבור לא כ"כ נתן דעתו על הענין של אספקת המים והחשמל לעזה. היה כמובן מי שצעק נגד (הוקם אפילו חמ"ל אזרחי - צו 9) אך זה נבלע בתוך הדי הפיצוצים. 

היתה תחושת ניצחון באויר, הנה אנחנו מכים את החמאס, ואוטוטו הוא יחוסל.

ו. "מלחמת שולל"

כבר מתחילת המלחמה, היו כמה שאמרו זה לא מלחמה, זה סבב משודרג. אם תרצו: "מלחמת שולל".

היו אלה דיבורים קשים לשמיעה, קשה עד בלתי אפשרי לשמוע מילים כאלו. בעוד החיילים רצים לחזית, מוכנים למסור נפש למען הצלת עם ישראל בארץ ישראל.

אכן, קשה לשמוע דיבורים כאלו, בפרט כאשר חיילים נופלים כמעט מידי יום, והאמירה "מלחמת שולל" מייצרת מצג כאילו קרבנם נפל לשווא. וזה קשה מאוד!!

אבל מה נגיד עכשיו על כך שמשחררים מחבלים, סתם, סתם, כי למה לא?

ה. יום רודף יום, החיילים ממשיכים בגבורתם העילאית, וממשלת ישראל ממשיכה באפסיותה הנוראית, ואי אפשר להמשיך ולשתוק.

אכן, קשה לומר/לשמוע את האמת, אבל זו חייבת להיאמר.

זו "מלחמת שולל"!!!

חיילים נהרגו למען כיבוש צפון הרצועה, וכעת מחבלים הולכים שם.

חיילים נהרגו בעת העברת סיוע הומניטרי.

חיילים נהרגו למען תפיסת מחבלים, ומוסדות מדינת ישראל יורקת לחיילים בפרצוף ומשחררת אותם.

מחדלים ע"ג מחדלים.

אוי טאטע, מה אתה רוצה מאיתנו?  

[ברמת העיקרון: סיוע הומניטרי לעזה, הוא חמור פי אלף משחרור המחבלים אתמול. אך משום מה הרגש עובד אצלינו יותר, ושחרור המחבלים מצטייר ברגש הרבה יותר חמור]

ז. השאלה כעת היא רק, האם מותר לזעוק את האמת הזו בקול רם?

האם שייך לומר על חיילים שנהרגו על קידוש ה', שנהרגו לשווא?

האם זה לא עשוי להטיל מורך בלב החיילים הגיבורים שבחזית?

לעת עתה אין לי תשובה מספקת בנושא.

כידוע בתקופת מלחמת שלום הגליל (מלחמת לבנון הראשונה) היו מחדלים צבאיים ומדיניים, והרבי מלך המשיח זעק בכאב גדול על המחדלים, הרבי כאב את החיילים שנהרגו.

חיפשתי בשיחות הקודש מאותה תקופה, ולעת עתה לא מצאתי שהרבי יתבטא בפירוש שחיילים נהרגו לשווא.

הביטוי הכי קרוב שמצאתי הוא שהרבי אומר: שצריך לסיים המלאכה, כדי להצדיק, עד כמה שניתן, את הקרבנות שנפלו, "שלא יהיה לשווא".

[האם ניתן להסיק מכך, שכיון שלא סיימו אז את המלאכה, היו הקרבנות לשווא??? אינני יודע זו שאלה גם טכנית וגם מהותית. גם צבאית וגם אמונית. וכנראה שאפשר לענות על שאלה זו מכמה זויות. ואכ"מ]

וזה תפקידנו, לוודא שגבורתם ומסירות נפשם של החיילים, לא תהיה לשווא!!

ח. איך עושים זאת?

במצב הנתון, שאין בחירות, ואין ממשלה ראויה, ואין מנהיגות נורמלית, ו"אין לנו על מי להשען, אלא על אבינו שבשמים".

יש לנו רק פיתרון אחד להציע.

והוא הפיתרון שהרבי מציע (בשיחת ג' תמוז תשמ"ב) לתת צדקה לזכות החיילים הלוחמים, ולזכות אלה שבידם נתונה ההחלטה בדרך הטבע כיצד להתנהג בזמן הקרוב.

בהמשך הרבי מורה להוסיף בכל עניני המבצעים מבצע חינוך, מבצע תורה (כולל אות בספר תורה לחיילים) מבצע תפילין, מבצע מזוזה וכו'.

ט. הבדיחה אתמול הכריזה ששחררו מחבלים כי אין מקום בכלא.

זו אכן בדיחה מצחיקה, רק שעצוב שהצחוק הוא מאיתנו ועל חשבוננו.

ואני הקטן טוען, לא חסר לנו מקום בכלא.

לא.

גם לא חסר לנו חיילים בצבא.

לא.

חסר לנו איש אמיץ אחד.

זה יכול להיות ראש הממשלה שיחליט כבר היום להוציא להורג את כל מחבלי הנוח'בות ללא דין ומשפט.

זה יכול להיות חייל אמיץ אחד בשב"ס, שיקח נשק ופשוט ידפוק לכל מחבל נוח'בה כדור בראש (אפשר גם עם חרב, עיי"ע פנחס).

חסר לנו חיילים שיסרבו פקודה, יסרבו להעביר את הסיוע הומניטרי לעזה.

חסר לנו רק דבר אחד:

אומץ.

ואם תרצו: 

אומץ ואמונה.

להערכתי, אם יימצא החייל האמיץ שיקח את החוק לידיים, ויחסל את מקקי הנוח'בה בתוך בתי הסוהר, הוא יקבל גיבוי מוחלט מכל העם (למעט כמה מנותקים בבג"ץ בתקשורת ובפוליטיקה הארורה), הוא יזכה בשתי עולמות, גם כבוד ותהילה בעולם הזה, וגם יקר וגדולה לעולם הבא.

עליו ייאמר: "יש קונה עולמות - ברגע אחד".