"ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה. אפס כי עז העם הישב בארץ והערים בצרות גדלת מאד וגם ילדי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמרי יושב בהר והכנעני ישב על הים ועל יד הירדן" וגו' (במדבר יג,כז-כט). תמוה מאוד איך אנשים צדיקים כמו המרגלים חטאו? אנשים שהתורה מעידה על צדקותם, שקראה להם "אנשים" (' ... "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים" ובכל מקום שנאמר אנשים בני אדם צדיקים הם' וכו' [במדבר רבה טז,ה]), וכן היו ראשי ישראל כך שודאי שהיו צדיקים אם דור המדבר שהיו בעלי מעלה עליונה, שהיו נביאים (שהתנבאו בקריעת ים סוף ובסיני), בחרו בהם כראשיהם; בנוסף כולם ראו בהם צדיקים, ואפילו הקב"ה בעצמו העיד על צדקותם: ' … שנבחרו מכל ישראל מפי הקב"ה ומפי משה, שכן כתיב (במדבר א, כג) "וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים" מכאן שהיו צדיקים בפני ישראל ובפני משה. ואף משה לא רצה לשלחם מדעת עצמו עד שנמלך בהקדוש ברוך הוא על כל אחד ואחד: פלוני משבט פלוני; ואמר לו: ראויים הם. ומניין שאמר הקב"ה שהיו ראויים? שנאמר "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה'"' (במדבר רבה שם). אז איך קרה שחטאו בצורה חמורה כ"ך? מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('בארץ לא זרועה', “שלח”) המרגלים לא חטאו מתוך רשעות, אלא להיפך, הם חטאו מרוב צדקות, שחשבו שבא"י תהיה התרחקות ממעלתם שבמדבר, שלומדים כל היום והכל ניתן להם משמים, בא"י צריך לעסוק בענייני העוה"ז, ליישב את הארץ, לזרוע ולחרוש וכדו', ולנהל ענייני מדינה, שבכך לא יהיו כמו מעמדם השמימי שעכשיו, ולכן החליטו שלא להיכנס לארץ. אלא שבכ"ז אין זהו רצון ה', אלא ההיפך מכך, ולכן היה זה חטא חמור ביותר. לכן מודגש שהמרגלים מראים את חומריות הארץ, כדי להוכיח כמה גשמיות וחומריות יש בכניסה לארץ להבדיל מעכשיו. לכן גם מופיע בהמשך פרשיות נסכים וחלה, כרמז שרצון ה' הוא לעסוק בעוה"ז ולהעלות הכל, שזהו כחלה שנאמר בה כמה פעמים לשון הרמה, וזה נעשה ע"י קיום תו"מ שזהו כנסכים כיין שנשפך מלמעלה למטה, כמו שהתורה ירדה משמים לארץ. עד כאן דבריו העמוקים והיפים. אולי אפשר להוסיף כרמז לדבריו, שלכן התורה הסמיכה בין פרשת מרים למרגלים: '"שלח לך אנשים" – למה נסמכה פרשת מרגלים לפ' מרים? לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר' (רש"י; במדבר יג,ב [ומקורו בבמדבר רבה טז,ו]), שבפשטות זה על עצם חומרת לשוה"ר, אולם אפשר גם שיש דימיון בכך שמרים התכוונה לטובה (שמשה יחזור לאשתו, שיש מעלה בחיבור איש ואשתו), אלא שבכ"ז היה זה חטא לשוה"ר, כך גם המרגלים התכוונו לטובה, למעלת הקדושה, ובכ"ז זהו חטא לשוה"ר. אולי לכן התורה מדגישה כ"ך את צדקותם של המרגלים, כדי לומר שמצד צדקותם לא היה פגם, שלא חטאו בשל פגם של קשרם לחטאים, אלא חטאם היה דווקא מתוך צדקותם הרבה. בזה אפשר להבין שמצד אחד נאמר שהלכו ברצון לחטוא, ומצד שני נאמר שהלכו כשהיו צדיקים: '(דברים א, כב) "ויחפרו לנו את הארץ", אמר ר' חייא בר אבא: מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל, כתיב הכא "ויחפרו לנו את הארץ", וכתיב התם (ישעיהו כד, כג) "וחפרה הלבנה ובושה החמה" וגו'' (סוטה לד,ב). '(במדבר יג, כה) "וישובו מתור הארץ וילכו ויבאו" א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מקיש הליכה לביאה, מה ביאה בעצה רעה אף הליכה בעצה רעה' (שם-לה,א). לעומת זאת: ' … אח"כ לסוף ארבעים יום נהפכו ועשו כל הצרה וגרמו לאותו דור שילקה באותה המכה, שנאמר "כִּי דּוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה", שנתבררו צדיקים ונתהפכו, לכך נאמר "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים" "אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים"' (במדבר רבה טז,ה) . אז מה היו כשיצאו לריגול רשעים או צדיקים? אלא שבגמ' לא נאמר שהיו רשעים אלא שבעצתם באו להרעה, ואילו במ"ר נאמר שנתבררו צדיקים ובסוף התהפכו 'שהוציאו דבה על הארץ', שע"פ דברי מרן הגרח"ד זצ"ל זה מובן, שכשיצאו היו צדיקים, שלא דיברו לשוה”ר עדיין ולא יצאו בכוונה לומר לשוה"ר בוודאות, אלא שהתכוונו לראות את הארץ ושאם היא לא ראויה לקדושה בעיניהם אז יאמרו זאת, שבאו לומר את בושת הארץ – שאם יראו בה גילוי חומריות שאין היא ראויה לקדושה אז יאמרו זאת, כך שיצאו כשליחים של הקדושה ולכן היו נחשבים כעין צדיקים שבאים בשם הקדושה, אלא שבחזרתם כיון שדיברו לשוה”ר על הארץ הרי שחטאו בכך, אע”פ שכוונתם היתה לטובה, ברגע שדיברו נגד הארץ שזהו רצון ה', נעשו בכך לרשעים ממש. אולי רמז בכך שלמדו שהמרגלים יצאו לומר את בושת הארץ מהפס' בישעיהו שכוונתו (ע"פ רש"י והת"י) נגד עובדי השמש והירח, כך שזה מרמז על גילוי חומריות קשה, דבקות בגשמי עד שהופכים אותו לאלוה, שזהו גם חטא המרגלים שיצאו לומר לשוה"ר בשל ראיית גילוי חומריות קשה להבנתם. אולי ע"ד הרמז אפשר שבסמוך בהמשך נאמר על נסכים שזה מנחת סולת ויין, וחלה שזה לחם, שמוזכר כאן יין וחיטה, ששניהם מופיעים כאפשרות של עץ הדעת, אלא שיש גם אפשרות של תאנה: 'דתניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר (בראשית ט, כא) "וישת מן היין וישכר". רבי נחמיה אומר: תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר (בראשית ג, ז) "ויתפרו עלה תאנה". ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א). גילוי תאנה כעץ הדעת זה בשל שהתכסו בו, אולי זהו כרמז שדברי המרגלים זהו כגילוי התאנה, שהמרגלים אמרו תוך כדי כיסוי, שכיסו את דבריהם, שלא אמרו את האמת שזה בשל מחשבתם על הקדושה, אלא אמרו שהעם חזק והארץ לא טובה, והסתירו את מחשבתם האמיתית. או שבסוף הפרשה מופיע דין ציצית שזהו לבוש ולכן הוא כנגד התאנה (אע”פ שאינו סמוך למרגלים כמו הנסכים והחלה), וכך יוצא רמז לזיהוי של עץ הדעת, שהוא גרם לתאוות הגשמיות ולגירוש מגן עדן, שזהו כעין סיבת המרגלים להוציא את דיבת הארץ בשל שאנו יורדים ממדרגה כעין גן עדן שהכל ניתן בניסים כגילוי שמים, כעין גן עדן, ונכנסים לארץ שבה יש תאוות החומר הגשמי בשל חיבורנו למעשים גשמיים. לכן גם נאמר על קרבן שגגה והמקושש, כעין רמז שחטאו בטעות – שחשבו שזה עדיף בקדושה (וכן מובא קרבן על שגגת הוראת בי"ד, כרמז שטעו שדנו לא נכון את רצון ה'), והמקושש זה חטא בשבת, כרמז שבמדבר היו כעין שבת מנוחה שלא עבדו אלא נחו בצל השכינה, שזה היה מקור חטאם שרצו שימשך כך. אולי נאמר דין חלה כרמז לחיטה שמשפיע על קבלת הדעת (כדברי ר"י), וזה קשור לא"י שדין חלה מהתורה זה דווקא בארץ, כעין רמז שחטא המרגלים נבע מכך שלא התחברו בדעתם לדעת תלמודה של א"י, שהיא גאולה לכל, שמעלה את כל הגשמי לקדושה. נסכים זה (מנחת חיטים שזהו כמו בחלה, גילוי של חיטה, וגם) יין שזה מרמז על ההבדל בין צדיק לרשע, שהרשע משתכר ועושה רעות ואילו הצדיק שותה ומשבח לה' (מגילה יב,ב [וזה מתגלה בשבת בסעודה, ולכן נאמר בהמשך על המקושש שזה קשור לשבת]), והיין ראוי לת"ח (שם טז,ב), כרמז שהחומרי רע בחו"ל, אבל בא"י אנו מעלים אותו לקדושה, לכבוד ה' (ע"י קשר לתורה שבא מהזקנים); שהנסכים עולים על המזבח כרמז לא"י שהיא נחשבת כעליה מכל הארצות, ובא"י יש גילוי כעין מזבח ('אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא (שמות כ, כ) "מזבח אדמה תעשה לי", וכתיב התם (דברים לב, מג) "וכפר אדמתו עמו"' [כתובות קיא,א]). וכן כרמז שבא"י יש מעלה גדולה של חיבור לה', כעין היין לזקנים ושבשתייתו משבחים את ה' בעולם; אבל המרגלים טעו שראו בזה לרעה, כמו שיכור. גם רמז שיין משמח ולכן מרמז על עבודת ה' בא"י שהיא בשמחה, לעומת עבודת ה' בחו"ל שזה ביראה (זוהר ח"ג קיח,א), כרמז שהמרגלים טעו כי לא הבינו את מעלת עבודת ה' הגדולה שנעשית בא"י. אולי רמז שמשה הוסיף אות י' ליהושע כדי שיהיה בו את השם י'ה כדי שינצל מחטא המרגלים ('"ויקרא משה להושע בן נון יהושע" – י'ה יושיעך מעצת מרגלים'; סוטה לד,ב), ונאמר על השם י'ה: '"כי בי'ה ה' צור עולמים”, בשתי אותיות ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו … העוה"ז נברא בה"א … והעולם הבא נברא ביו"ד' וכו' (ב"ר יב,י), כך שנראה כרמז שבא להציל את יהושע ע"י גילוי השם י'ה לומר שלא יחטא כמרגלים שבאו להתנתק מתיקון העולם שבגשמי, שרצו רק לחיות בקדושה שמימית כעין עוה"ב, לכן גילה בו את השם י'ה שבו נבראו שני העולמות, שיש צורך גם בחיים גשמיים מלאים המודרכים ע"פ התורה בעוה"ז הגשמי לעשותו מתוקן כעוה"ב, שזהו רצון ה' היפך ממחשבת המרגלים. אולי אפשר גם ברמז שהמרגלים אמרו דברי כפירה בכח ה': '"והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל" וגו'. אמר רבי חנינא בר פפא: דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה, "כי חזק הוא ממנו" אל תקרי ממנו אלא ממנו, כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם' (סוטה לה,א). שבפשט דבריהם משמע שהעמים חזקים מאיתנו, אלא שבתוך דבריהם השתילו דברי כפירה, שהעמים חזקים ח"ו מה'. אולי זה מלמד גם על כלל טענותיהם, שכלפי חוץ דיברו מהצד הפיזי, שהעמים חזקים מהם והארץ בעייתית, אבל מהצד הנסתר היתה להם כוונה אחרת, שבאו לרמז נגד גילוי ה', שבארץ אין גילוי ה', שזה מצד אחד אומר שלא יכול להפעיל את כוחו בגילוי בעולם (שלא יכול להכניסם), ומצד שני אומר שאי אפשר לגלות את גילויו – קדושתו בעולם בשל החומריות הקשה שמכסה את הקדושה בארץ. או שמרמז שלכאורה מדוע לא יכול להכניסם, הרי ברור שהוא בעל הכוחות כולם? אלא שכוונתם היתה שאנו לא ראויים להכנס כי זה פגיעה בגילוי ה' בעולם (שממעט את גילוי ה' בעולם), ולכן כנגד זה גם ה' פועל במיעוט בגילויו בעולם (שממעט בפעולותיו בעולם, שזהו גילויו) ולכן מונע מעצמו לעזור לנו בזה; אלא שגם זה זהו כפירה בה', כפירה בגילוי רצונו בעולם.