בתורה מופיע סיפור המרגלים פעמיים, בפרשתנו באריכות ובפרשת דברים בקיצור; אולם כשמתבוננים בשני הסיפורים רואים כמה הבדלים בולטים מאוד, שממש הפכים: א. אצלנו נשמע בפשטות שה' הוא שציווה על שליחת המרגלים; אמנם נרמז שה' רק נתן אישור ולא היה זה לכתחילה, שלכן נאמר "שלח לך" ('"שלח לך" - (במדבר רבה סוטה לו) לדעתך. אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א) "נשלחה אנשים לפנינו", כמה שנאמר (שם) "ותקרבון אלי כלכם" וגו', ומשה נמלך בשכינה. אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה, שנא' (שמות ג) "אעלה אתכם מעני מצרים" וגו', חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה' [רש"י; במדבר יג,ב]), אבל בקריאה פשוטה יכול להתקבל הרושם שה' הוא ששלח, שלא מוזכר כאן שבנ"י ביקשו (שאנו יודעים זאת רק בשל הסיפור בדברים). ב. אצלנו מפורט שמם ומעלתם של המרגלים, שהיו נשיאים ראשי ישראל, והיו צדיקים; ואילו בדברים מופיע כאילו היו אנשים אנונימים ("וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט" [דברים א,כג]). ג. אצלנו מופיע דברי המרגלים כמה דיברו נגד א"י, ואילו בדברים נאמר בדברי המרגלים רק חיוב: "ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלקינו נתן לנו" (שם,כה), והעם הוא שהתנגד לעלות (ורק נאמר בתוך דבריהם רמז שהמרגלים גרמו לזה: "אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו ערים גדלת ובצורת בשמים וגם בני ענקים ראינו שם" [שם,כח]). ראה הסברו של מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המקרא', “שלח"; ואת הסברו של מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ב'בארץ לא זרועה', “שלח". אולי אפשר (בדומה קצת לדברי מרן הגרח"ד זצוק"ל זיע”א), שכאן זה סיפור המקרה מה היה ולכן מודגש שה' נתן אישור, שאילו ה' לא היה מאשר אז משה לא היה שולח את המרגלים, ולכן נאמר שניתן להם אישור שבכך החל להתגלגל בפועל מעשה המרגלים, שאילו ה' לא היה מרשה אז לא היה משנה כלל שבנ"י ביקשו קודם לשלוח, כיון שמשה היה מסרב; אלא שזהו אישור בעייתי ולכן נרמז לכך שזה רק אישור ולא מצוה לכתחילה. לעומת זאת בדברים זה נאמר בהקשר של מוסר, שזהו ההקשר של תחילת הפרשה: '"אלה הדברים" - (ספרי) לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן' וכו' (רש"י; דברים א,א). לכן שם מתחיל בזה שבנ"י ביקשו ומשה לא התנגד מעצמו, ולכן ה' נתן להם אישור שילכו; ולכן מודגש בקשת ישראל ושליחתם ע"י משה ולא מוזכר אישור ה', כדי להדגיש עניין מוסר כמה היו צריכים לימנע מכך, שהם אשמים בכך שלא שמעו שה' אמר שהארץ טובה ולכן היו צריכים לבטל לגמרי את דעתם לפני דעת ה', ולכן בראי המוסר יש להדגיש את מעשיהם; ואילו ה' רק נתן להם לגלגל את נפילתם בעצמם, ולכן כעין לא התערב. לכן גם כאן נאמרו שמותם ומעלתם, כדי לומר שמשה עשה הכל כדי שלא יחטאו, שבחר את הצדיקים שבהם יחד עם ה' ("וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי ה'” [במדבר יג,ג]), שבצד המעשה עצמו נעשה הכל על מנת שלא יחטאו; ולכן מודגש בסיפור המקרה שנשלחו צדיקים מעולים. לעומת זאת בדברים כשזה מצד גילוי המוסר, לא מוזכרים מי היו, שזה בא לבטא את חומרת החטא, שמי שחוטא לא ראוי להזכיר כלל את המעלתו (כעין דברי הרמב"ן: '"ואקח מכם שנים עשר אנשים" - לא שבח אותם בנשיאותם והיותם ראשי בני ישראל כי אחרי שהרשיעו לא יספר בשבח הרשעים' [רמב"ן; דברים א,כג]). לכן גם כאן נאמר מה אמרו המרגלים, כיון שזהו סיפור המקרה בשלמותו כמות שהיה, אולם בדברים שזהו גילוי של מוסר לא הובא מה שהמרגלים אמרו, למעט שאמרו שהארץ טובה, לומר שמי שחוטא אין להתייחס לדבריו, אלא רק לשמוע את הדברים החיוביים; אולי אפשר בעומק שאין לשמוע כלל לרשע (כעין שנאמר שאין ללמוד תורה מרשע אא"כ הלומד הוא גדול מאוד בתורה, שאפילו ר"מ היה בעונש זמן מסויים על שלמד מרשע [חגיגה טו,ב]), ולכן אולי כמוסר מוזכר שאמרו שהארץ טובה, ואצלנו מובא: '"זבת חלב ודבש היא" - (במדרש רבה) כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחלתו אין מתקיים בסופו' (רש"י; במדבר יג,כז), שמה שאמרו שהארץ טובה זה חלק מהלשוה"ר שהוציאו, ולכן בדברי העם מובא שהמרגלים הפחידו אותם, ובדברי המרגלים נאמר שאמרו שהארץ טובה, לומר שזה היה חלק מההפחדה שלהם, שאסור היה להם להתייחס כלל לדברי המרגלים, כיון שדברם ספוג לשוה"ר ולכן היו צריכים להתעלם ולחשוב רק על מה שה' אמר שהארץ טובה, וכן לשמוע רק את מה שיהושע וכלב אמרו שהארץ טובה (שמשמע שכולם אמרו שהארץ טובה, רק שהמרגלים המשיכו גם ללשוה"ר). אולי אפשר עוד לומר שבמדבר זה מארבעת החומשים של דבר ה', ואילו דברים זה דברי משה לקראת הכניסה לארץ (שהשכינה דיברה מגרונו ולכן זהו כמו שה' אמר); לכן דברים זהו משנה תורה שבו נאמרו הפרטים של המצוות (כמו שמובן מדברי רש"י בעניין שמיטה בסיני [ויקרא כה,א]), כעין גילוי שמתגלה קרוב אלינו יותר, כיון שזהו דברי משה (שחציו אדם וחציו מלאך) ולכן זה בגילוי פרטים למעשינו, וכן זהו לקראת הכניסה לארץ, שכאן זהו מקום עיקר קיום התורה למעשה (ספרי "עקב”, מג) ולכן מתגלים הפרטים למעשה; לעומת במדבר שזה גילוי חזק יותר מהצד העליון, גילוי דבר ה' מהצד השמימי הכללי ולכן מתגלים בו הכללים. (נראה שהמלאכים התווכחו עם משה על הורדת התורה, ומשה ענה שיש מצוות מעשיות [שבת פח,ב-פט,א], שלכאורה זה פשוט אז מה חשבו המלאכים? אלא שהם חשבו שאצלם זה הגילוי הכללי השמימי, של עצם גילוי רצון ה' העליון גם אם הוא לא מתגלה במעשה בפועל, ולכן שתשאר התורה אצלם בשמים בצורתה הכללית, ואין צורך בקיום המעשי שזהו הפרטים שמתגלים בעולם, שזה ייעשה על ידנו בפרטים כעין המשך שנמשך הלאה מהכללים בשמים. ומשה ענה שהתורה מדגישה את המצוות שמתגלות בעולם כיון שזהו עיקר התורה שתרד מהרצון העליון עד לפרטים המעשיים שבעולם). לכן בדברים שזה כעין רמז לצד התחתון לא מודגש שהיו צדיקים כעין רמז שאנחנו הולכים ע"פ אורם של הצדיקים, אז איך נוכל שלא לשמוע להם?; לכן מודגש דווקא בבמדבר שזה גילוי ה' שהם היו צדיקים אבל זה נגד רצון ה' ולכן ה' דורש שלא לשמוע להם כלל, ולכן בדברים מתגלה שהיו כסתם אנשים, שאין להתייחס כלל למעלתם אם מדברים נגד א"י כמו שלא צריך לשמוע לסתם אדם. כאן נאמר שה' הסכים ובדברים מובא שבנ"י ביקשו, כעין רמז שיש צד עליון שמימי שמתחשב עם מעמד בני האדם בירידתו למעשה בעולם (כעין שהתורה אומרת "עין תחת עין" אבל הכוונה לממון, שנאמר בצורה שנשמעת בפשטות כאילו נענש ממש כמעשיו, כעין לומר שמהצד השמימי מעשיו חמורים עד שהיה ראוי מצד הדין שיפגע כמו שפגע, אולם למעשה מתגלה בתושב"ע שזה נעשה בעולם ע"י ממון [ראה דברי מרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א ב'הקדושה והטהרה', 'עין תחת עין … '], כך גם נראה שבכללים שזה יותר עליון זה יותר שמימי, ובפרטים זה מתקרב יותר למעשה האדם, ולכן חל בו יותר התחשבות ביכולת ומציאות האדם, כמו שה' בראו בצורה שהתורה תחול בו כרצון ה'); לכן כרמז שבדברים שזה גילוי יותר קרוב לאדם מתגלה בקשתם כבני אדם, ובבמדבר שזה גילוי ה', ה' מאשר אע"פ שאמר שהארץ טובה, כרמז שה' מתחשב עם האדם שבעולם, שיש את רצונו העליון (כעין שאמר שהארץ טובה) וזה מתגלגל למטה עד למעשה בני אדם ומתחשב בהם, והכל נחשב ע”פ רצונו יתברך (ולכן נשמע כאילו מצווה למשה שישלח), כעין שה' אמר 'נצחוני בני' (ב”מ נט,ב) שמתחשב בדעתם; אמנם כמובן שזה לא מאשר לחטוא נגד רצונו כמו המרגלים ובנ"י שחטאו. כאן מפורטים שמותם ומעלתם של המרגלים ובדברים לא, כדי לומר שלא תחשוב שלמרגלים היו סיבות משלהם, כגון שרצו בשביל המשך נשיאותם או כל מיני מחשבות גבוהות ולכן אין לי משהו ללמוד מהם (כעין דברים כללים שלא נוגע בי ישירות למעשה), לכן מודגש בדברים כעין סתם 12 אנשים, אחד לשבט, כרמז שחטאם היה כמו מה שהיה בכל בנ"י, שבחטא הם ייצגו את כולם (כנציג שמגלה על הרצון שיש בשבטו) ולא חטאו בשל משהו שרק שלהם פרטי, שזה מלמד על כל אחד מאיתנו (כיורד לכל פרט עד מעשה האדם, לכל אדם ואדם) שיש סכנה מיצה"ר שינסה להחטיאנו נגד א"י מכל מיני סיבות ותירוצים שונים, ולכן יש לנו להזהר מאוד (וכאן בבמדבר נאמר במעלתם כצדיקים לומר שאפילו אם באים בכותרת כללית בשם ה' [ובפרטים מסבירים סיבה כזו או כזו שלא להיכנס], אסור לשמוע להם, שה' קבע כלל תמידי בעד א"י ואין שום מקום לטעון נגדה בשום צורה וסיבה שתהיה). לכן כאן נאמר מה אמרו המרגלים שזה היה הסיבה שבה גלגלו לעם את ההתנגדות הכללית להכנס לארץ, ובדברים נאמר שישראל חטאו, לומר שכפרטים לכל אחד היה גילוי סיבה כזו ואחרת מהיצה"ר שלא להיכנס, שטענו שה' הוציאם ממצרים להרגם בשנאתו אותם (דברים א,כז), שזו הרגשה אישית שה' שונאו, שזה בא מרגש שהיצר הפעיל בו, וכל אחד חשב לעצמו בצורה כזו ואחרת מדוע ה' שונאו. לכן לא הובא בדברים מה אמרו המרגלים, אלא מובא שישראל לא רצו להיכנס, כי הסיבה שחטאו כפרטים זה כל אחד מראיתו הוא (ורק השתמשו בדברי המרגלים כפתיחה להדלקת יצרם, ולכן נאמר בדבריהם רמז לדברי המרגלים); והובא שהמרגלים אמרו שהארץ טובה והם לא שמעו, כהדגשה שלא התייחסו לדברי המרגלים כלל, ולכן כעין סתירה שהמרגלים אמרו שהארץ טובה והם אמרו שהמרגלים הפחידו אותם, כעין כראיה שלא התייחסו לדברי המרגלים אלא שמעו רק מה שרוצים לשמוע ע"פ יצרם. אולי אפשר שכאן מודגש שנאת הארץ, שמביאים פחד מחוזק העמים ומוציאים דיבת הארץ שהיא אוכלת יושביה, שזהו להשניא את הארץ, ולכן בנ"י רצו לחזור למצרים (במדבר יד,ג-ד), כגילוי שנאה לארץ, ולכן יהושע וכלב מדגישים שהארץ טובה (שם,ז). לעומת זאת בדברים מודגש הפחד ממלחמה, שאומרים שהם הולכים להישמד ומודגש חוזק אנשי וערי הארץ, לכן גם מודגש שמשה אומר להם שלא לפחד: “לא תערצון ולא תיראון מהם. ה' אלקיכם ההלך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם" וגו' (דברים א,כט-ל). ששני הדברים עמדו מול עיני דור המדבר כדי שלא להיכנס לארץ בשל דברי המרגלים, פחד ממלחמה ושנאת א"י. במדבר זה הסיפור כשנעשה, ולכן מודגש שנאת הארץ, שזה הדבר הכי מצוי במשך הדורות, שלא אוהבים מספיק את הארץ, ולכן זה הודגש כגילוי לדורות. בדברים זה אחרי שנות הגלות במדבר, ולכן רצו כבר להיכנס לארץ, ולכן הדבר היחיד שהיה חשש זה הפחד מהמלחמה ולכן בדברים מודגש החטא מפחד המלחמה, כדי לחזקם שלא להימנע להילחם בשל הפחד. לכן כאן בבמדבר הודגש שה' אישר למשה לשלוח, כעין רמז שבכל דור אדם צריך לחזק עצמו באהבת הארץ, שיחשוב ויעיין בשבחה, שכך ה' רוצה שנעשה ואח”כ מאהבתנו את הארץ נפעל לבא אליה וליישבה ולפתחה. לעומת זאת בדברים זה גילוי של הפחד, ה' לא רוצה שנפחד אלא שזה בא טבעי לאדם, שיש חשש טבעי לאדם על חייו, ולכן נאמר שבנ"י באו למשה, כעין גילוי טבעי שצץ באדם. כאן נאמר מעלתם של המרגלים כרמז שעל מנהיגי הציבור לעמוד ולחזק את הציבור באהבת הארץ, לדבר בשבחה ומעלתה כל הזמן; ואילו בדברים נאמר כאילו היו סתם אדם, כיון שעל כל אדם יש להתמודד עם פחדיו ולהתחזק ולהתגבר על הפחד שבליבו; בנוסף, גילויי הגבורה מתגלים ברובם ע"י האנשים הרגילים כמו שאנו מכירים מסיפורי הגבורה שבדורנו. כאן הודגשו דברי המרגלים שדיברו נגד הארץ, כרמז שבצורה הטבעית אין ליהודי ח"ו שנאה לארץ, אלא זה בא משמיעה של הסתה של בודדים משפיענים שהם משפיעים על הציבור (כמו שרואים בימנו שיש בתקשורת ומשפיענים שמדברים ופועלים נגד ישוב א"י לגבולותיה); לעומת זאת בדברים נאמר מה האנשים אמרו כיון שזה דבר שבטבע עולה לכל אדם בטבעו, שיש משיכה טבעית לרצון לחיים, ולכן הודגש שזה בא מהעם (אמנם הם מדגישים בדבריהם שהמרגלים הפחידו אותם, כגילוי שיש מפורסמים שמייאשים ומדכאים את דעת הציבור, כמו שרואים כיום שיש בתקשורת ובידוענים שמדברים ברוח נכאים ותובסתנות שאנו לא יכולים לנצח ולא מצליחים ושצריך לתת לערבים לשלוט בעזה וביו"ש וכיוצ”ב). על שני אלו צריכים להתגבר, ששני אלו מקורם בחסרון באמונה בטוב ה' וביכולת ה', לכן נרמז בדבריהם שיש בזה יסוד של כפירה: '"חזק הוא ממנו" – (במדבר רבה) כביכול כלפי מעלה אמרו' (רש"י; במדבר יג,לא). והפתרון לזה הוא בדבקות שלמה בה' כמו שמתגלה אצל יהושע שמשה הוסיף לו אות כדי שיתגלה בו שם ה', ובחיבור לאבות כמו שמתגלה אצל כלב שהלך להתפלל על קברם (סוטה לד,ב). יהי רצון שנזכה להיות דבוקים בחיבור שלם בה' בתורתו ובארצו.