לחידוש זה נוספו הערות המופיעות לאחר החידוש
 

חג שמח לכולם!

ידוע בעולם ההדרכה שכדאי להגיד לחניכים לפני הפעולה מה התוכנית לפעולה, כדי שיהיו בודאות כלשהי מתי הם עומדים לשחק כדורגל, לכן בעז"ה היום נפתח בסדרת שאלות, לאחר מכן נברר סוגיה יסודית ביהדות ונתפור ככה את כל השאלות.

שאלה 1:

למה יש מעמד הר סיני? ובתוך כך לשאול בשביל מה צריך את יציאת מצריים? להביא תורה היה אפשר בלי מעמד כל כך גדול, פשוט תביא את התורה! או במדויק יותר – כאשר אני מספר לבן שלי על הקב"ה, האם אני אומר לו שאבא של אבא של אבא... היה במתן תורה או ביציאת מצריים?

שאלה 2:

הציווי בתורה על ספירת העומר הוא כפול:

              דברים ט"ז

(ט) שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת:

ויקרא כ"ג

(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה':

ציווי ראשון לספור שבעה שבועות, ציווי שני לספור חמישים יום. אז האם עלינו לספור שבועות או ימים?

              מנחות סו.

גופא אמר אביי -  מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי (מצוה לספור ימים ומצוה לספור שבועות)

רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי ( רבנן מבית מדרשו של רב אשי ספרו ימים וספרו שבועות)

מה העניין פה של שבועות ושל ימים?

שאלה 3:

הגמרא מספרת לנו אירוע די תמוה בעת בניין בית המקדש:

שבת ל' א'

כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים דבקו שערים זה בזה אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה

פתח ואמר "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד" רצו השערים אחריו ורצו לבולעו

אמרו (השערים) "מי הוא זה מלך הכבוד" אמר להו (שלמה) "ה' עזוז וגבור"

 חזר ואמר "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה" ולא נענה

כיון שאמר "ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך" מיד נענה

וצריך להבין מה בדיוק קרה פה, למה השערים לא נפתחו? מה חסד דוד מסמל לנו?

שאלה 4:

בסיפור יציאתו של רשב"י מהמערה מסופר כך:

שבת ל"ג ב'

... ישבו ( רבי שמעון ובנו רבי אלעזר) שתים עשרה שנים במערתא בא אליהו ועמד על פתח המערה. אמר: מי יודיע לרבי שמעון בר יוחי שמת הקיסר ובטלו גזירותיו. יצאו. ראו אנשים שחורשים וזורעים. אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה? כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה: להם להחריב עולמי יצאתם, חיזרו למערתכם. חזרו וישבו במערה שנים עשר חודש, אמרו -  'משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש' יצתה בת קול ואמרה צאו ממערתכם. יצאו, כל מקום שהיה מכה רבי אלעזר, היה מרפא רבי שמעון. אמר לו בני, די לעולם אני ואתה!

לפנות ערב של ערב שבת, ראו זקן אחד שהחזיק שני חבילות של הדסים ורץ בבין השמשות אמרו לו - הדסים אלו – עבור מה? אמר להו - לכבוד שבת. ומדוע לא מספיק לך הדס אחד? (ענה להם) אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. אמר לו (רבי שמעון) לבנו -  ראה כמה חביבין מצות על ישראל, ונתיישבה דעתו!

וצריך להבין מה נשתנה כאשר ראו זקן מחזיק חבילות הדסים עבור זכור ועבור שמור. מה זה מסמל לנו?

שאלה 5:

על תלמידי רבי עקיבא מסופר כך:

              יבמות סב:

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד - מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם

עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם – רבי מאיר ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה

תנא - כולם מתו מפסח ועד עצרת.

אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין - כולם מתו מיתה רעה.

ומה היא – אמר רבי נחמן אסכרה

הפירוש הנפוץ שהמיתה היתה במלחמה, של בר כוכבא. וצריך עיון למה לא אמרו 24 אלף אלא 12 אלף זוגים.

בשביל לענות על השאלות הללו נברר את מצוות האמונה.

אחת מההגדרות היותר קלאסיות שנמצאות בראשונים זה שהמוציא ממצריים ונותן התורה זה אותה ישות. אך זו לא הלשון שבה מופיעים הדברים. הרמב"ן הגדיר בשיטת בה"ג שהמוציא ממצריים הוא החשוב יותר:

השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם מצות עשה א

כך אמר המקום לישראל אנכי י"י אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי במצרים אמרו הן כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזירותי לא יהיה לך.

הדבר בא לידי ביטוי בתורה חזקה יותר בשיטת הסמ"ג:

              ספר יסוד מורא לראב"ע שער ז

ומצות הלב תחלתם +שמות כ'+ אנכי ה' אלהיך שיאמין בכל לבו שהשם שהוציאו ממצרים הוא אלהיו והנה היא מצות עשה 

וככה גם ריה"ל בספר הכוזרי כמעט והעלים את מתן תורה בהתפתחות עם ישראל והיהדות, כלומר עיקר ביסוס האמונה מגיע מיציאת מצריים. אך יש כיוון שני:

              ספר מצוות גדול עשין סימן א

המצוה הראשונה מצות עשה להאמין כי אותו שנתן לנו את התורה בהר סיני על ידי משה רבינו הוא י"י א - להי' שהוציאנו ממצרים וזהו מה שאמר בשעה שנתן את התורה (שמות כ, ב) אנכי י"י א - להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים

לא הכרחי לומר שיש מחלוקת, אבל ניכר ההבדל. לפי הרמב"ן צריך הוכחה שכלית בשביל להאמין, ואותה הוכחה שכלית זה יציאת מצריים:

              רמב"ן (האמונה והבטחון):

לְפִי שֶׁאֵין יְדִיעָה שְׁלֵמָה אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ הָאֱמוּנָה מִדֶּרֶךְ הַמּוּפְתִּי כְּלוֹמַר חִיּוּב הַדָּבָר מִצַּד הֶכְרֵחַ שֶׁהַשֵּׂכֶל וּרְאָיוֹתָיו מַכְרִיחִין לְהַאֲמִין בּוֹ שֶׁהוּא כָּךְ.

כְּגוֹן יְצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ כִּי בְּכֹחַ עֶלְיוֹנִי יָצְאוּ וְעַל כׇּרְחָם שִׁלְּחוּם הַמְּצָרִים וְכֵן קְרִיעַת יַם סוּף יָדוּעַ כִּי הָיָה בְּכֹחַ עֶלְיוֹן לוֹמַר שֶׁהוּא הַבּוֹרֵא אוֹ שֶׁתִּהְיֶה צוּרָתוֹ חֲקוּקָה בְּתוֹךְ לֵב הַיּוֹדֵעַ כְּגוֹן יְדִיעַת הָאָדָם אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁמַּכִּיר אוֹתוֹ בְּצוּרָתוֹ וְרוֹאֶה אוֹתוֹ בְּעַיִן לִבּוֹ אֲפִיֽלּוּ כְּשֶׁהוּא נִסְתַּר מִמֶּנּוּ וְכׇל יְדִיעָה שֶׁהוּא בְּאֶחָד מב' עִנְיָנִים אֵלּוּ תִּקָּרֵא יְדִיעָה וְאִם אֵין הַיְּדִיעָה בְּאֶחָד מֵהֶם אֵיזֶה שֶׁיִּהְיֶה לֹא תִּקָּרֵא יְדִיעָה לְפִי שֶׁאֵין הַדַּעַת סֻוֽבְּלָה וְכׇל יְדִיעָה שֶׁהַדַּעַת אֵינָהּ סֻוֽבְּלָה אֵינָהּ יְדִיעָה…

וְאֵין יְדִיעָה בְּאֶחָד מִשְּׁתֵּי הָעִנְיָנִים הַנִּזְכָּרִים. וִידִיעַת דָּבָר שֶׁהוּא מִפֶּה אֶל פֶּה נִקְרֵאת אֱמוּנָה וע"כ כְּשֶׁבָּא הקב"ה לִיֽתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל נָתַן לָהֶם מוֹפֵת עַל אֱלֹהוּתוֹ וּמִצַּד הַמּוֹפֵת הַהוּא יָדְעוּ אוֹתוֹ וְהֶאֱמִינוּ בֶּאֱלֹהוּתוֹ.

וְהָיָה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם עַל אֱלֹהוּתוֹ הוּא שֶׁהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם כְּדִכְתִיב אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. וּכְשֶׁנָּתַן לָהֶם הַתּוֹרָה וְרָאוּ בַּמַּעֲמָד הַנּוֹרָא וְשָׁמְעוּ הַקּוֹל הַהוּא אֲשֶׁר הֶחְרִידָם כְּדִכְתִיב וַיְהִי קֹוֽלֹוֽת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר הִכִּירוּ שֶׁיֵּשׁ יְכֹוֽלֶת בְּיָדוֹ לְהוֹצִיאָם וְאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת זוּלָתוֹ.

וּמִפְּנֵי זֶה לֹא אָמַר אֲשֶׁר בָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם אוֹ עָשִׂיתִי אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ 

וגם בפירושו לתורה, ברמב"ן הידוע בסוף פרשת בא מגדיר את יציאת מצריים כבסיס לאמונה. אך הרמב"ם הבין אחרת:

              אגרות הרמב"ם אגרת תימן

וזכרו מעמד הר סיני אשר צונו ה' לזכרו תמיד, והזהירנו מלשכחו וחייבנו להודיעו לבנינו כדי שיגדלו בידיעתו והוא אמרו - יתרומם מלומר - השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב. וראוי לכם אחינו לגדל את בניכם על ידיעת אותו המעמד הגדול, ותספרו בכל קהל רוממותו וחשיבותו, כי הוא ציר הדת וההוכחה המובילה אל הנכון, ורוממוהו מאד, כפי שרוממו ה' ואמר כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך וכו' השמע עם קול אלהים מדבר מתוך אש.

גם הר"ן הבין כמו הרמב"ם:

              דרשות הר"ן דרוש ג

ולקיום זה העמוד הגדול שהכל בנוי עליו, היו האותות והמופתים מתמידים בישראל, כדי שתתישב זה בלבבות ויתקיים, כי האותות לא נתחדשו כדי שיאמינו בתורה, כי האמונה הגמורה לא היתה כי אם במה שראו במעמד הר סיני בעיניהם, כאמרו (שמות ג יב) ויאמר כי אהיה עמך וגו' בהוציאך את העם וגו', ואמר גם כן (שם יט ט) בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, אבל להתיישב הענין הזה בלב התמידו האותות והמופתים לישראל. ולכן בזאת המצוה אשר היא התחלת התורה, נתאמת זה הדעת, שזאת המצוה תציל אותם מהנגף ההווה במצרים כאמרו (שם יב יג) והיה הדם לכם וגו' ופסחתי וגו'.

ובעיון עמוק אפשר לראות את שתי ההבנות בפסוקים.

יוצאת לנו מחלוקת של הר"ן והרמב"ם בצד אחד, והרמב"ן וריה"ל מהצד השני (ועוד רבים בכל צד), ולכן הרוח נושבת להגדיר פה מחלוקת בין מקובלים לשכלתנים. המקובלים מבינים שיש קדושה עצמית בגוף, לכן יציאת מצריים הוא דבר מאוד יסודי, השכלתנים מבינים שהעיקר זה הדבקות בה' ובתורה, ולכן מתן תורה זה המקום העיקרי והמרכזי.

אך נראה לומר ששני הצדדים נכונים והאמת נמצאת באמצע איפשהו, גם החול וגם הקודש חשובים, והם צריכים אחד את השני.

ועל בסיס ההבנה הזו שהחול והקודש אינם דברים נפרדים, אי אפשר להפריד את הקודש מהחול, אבל גם לא ניתן להפריד את החול מהקודש אפשר להבין את גודל היום שאנחנו נמצאים בו.

שבועות ופסח אלו הימים של יציאת מצריים ומתן תורה, יציאת מצריים החומרית מאוד ושבועות הרוחני שמתנתק מהחומר. והשילוב בינהם זה הדבר הנכון לכתחילה. ועל זה נתרץ את כל השאלות.

נתחיל לענות על השאלות מהסוף:

תלמידי רבי עקיבא נספרו בזוגות כחברותות, שאחד נלחם במלחמה והשני למד עבורו[1], אבל כל אחד קינא בשני (ראה ערך חרדים וחילונים) ולכן כולם מתו – ההבנה הנכונה היא שגם התורה וגם החרב מנצחות.

רשב"י בתחילה כשיצא מהמערה לא יכל לראות חיי שעה – הוא שרף כל דבר חומרי שראה, לאחר שראה שההדס – הצמח החומרי הוא בשביל שבת הקדושה, ראה שאפשר לשלב בין הקודש לבין החול – נרגע. כך הרב קוק ביאר את העניין:

              עין איה שבת פב רעח

יתיב דעתייהו, ולא הצטערו עוד על חיי עולם הנבלעים מחיי שעה, בראותם כי גם בחיי שעה יש לישראל קישור אמיץ לחיי עולם, וזה הקישור הוא מחדש ונותן כח לכושלים ועיפים, להיות זריזים לעבודת הקודש, גם בימי זקנה ושיבה.

הרב מאור הוסיף לי שעניין יום שישי בין השמשות זה בדיוק הזמן שבין ששת ימי החול לשבת, הזמן שבו יש ערבוב בין הקודש לחול (בהנתן כל הסוגיות על מה הכוונה בבין השמשות – גם יום שלפני וגם יום שאחרי). עוד יש להבין עניין הדס אחד לזכור ואחד לשמור – זוכרים את השבת בימי החול, שומרים את השבת ביום השבת, אבל אנחנו מחזיקים בידיים שלנו גם קודש וגם חול, גם חיי עולם וגם חיי שעה.

בעניין בית המקדש:

עין אי"ה שבת, פרק ב', פסקה מ'

ע"כ היתה ההשלמה הדרושה לקדושת ביהמ"ק ע"י הכנסת הארון, ארון הברית, ששם יסוד התורה שהיא האורה השכלית לכל העולם כולו, שיהיה נכנס בבית קודש הקדשים, מקום מרכז קדושת העבודה שהיא יסוד השלמת הרגש בתכלית רוממותו. 

בבית המקדש יש עניין כפול, העבודה המעשית הרגשית, והעבודה השכלית. כאשר הכניסו את הארון לבית המקדש זו האמירה שגם החלק שאינו מעשי, התורני וגם החלק המעשי הם קורים באותו מקום ממש, ובגלל האתגר הגדול שבזה, השערים, שהם המבדילים בין בית המקדש לעולם החיצוני לא רצו להתחבר לחלק החיצוני כי לא ידעו את מעלתו של שלמה, ורק אחרי שהזכיר את דוד – גדול המשלבים תורה ועבודה – נפתחו.

וזה גם מסביר לנו את עניין השבועות והימים – יום זו יחידת הזמן הבסיסית ביותר שמגודרת על ידי הטבע – אור וחושך. גם חודש ושנה מוגדרים טבעית, אבל יותר ארוכים מיום. לעומתם כל מה שקטן מיום, שבוע, שמיטה ויובל מוגדרים באופן אנושי – וכאן יש לחלק בין מספרים יפים – 24\60 שמתחלקים יפה בהרבה מספרים, 7 זה מספר מאוד תמוה, מה שריה"ל משתמש בשביל להביא ראיות לקיומו של אלוקים ששולט בכל, שבוע זה דבר אלוקי, זו אינה הגדרה שיוצאת מהטבע בשום צורה שהיא.

ספירה של ימים זו ספירה שמוגדרת על פי הטבע, ספירה על פי שבועות זה עניין אלוקי, יש מצווה לספור ככה ויש מצווה לספור ככה, אבל עלינו בבית המדרש לספור גם וגם, אלו לא דברים נפרדים, אלא לאחד אותם.

זוהי המעלה הגדולה של חג השבועות – ש

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סח עמוד ב:

אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא - יום שניתנה בו תורה הוא.

לכאורה הדבר הפוך! הרי אם נתנה תורה שהכל יהיה לה', והנה פה יש את השילוב תורה וחיים בצורה הגדולה ביותר – בחג השבועות. יציאת מצריים חומרית ומתן תורה הרוחני משתלבים בחג השבועות, כשעברנו את התהליך של ספירת העומר לשילוב הגדול של התורה והעבודה, ההלכה והחיים.