בחגי ישראל ישנם שני חגים שמזוהים עם התורה, חג שבועות זמן מתן תורתנו, ושמיני עצרת חג שמחת תורה. בפשטות לא קשה כלל מדוע ישנם שני חגים המזוהים עם התורה, כיון ששבועות הוא החג המזוהה עם התורה בשורשו – שאז קיבלנו את התורה, לעומת זאת שמ"ע נעשה לחג שמחת תורה רק בתקופה מאוחרת, שבתקופת חז"ל היו שני מנהגים לזמן סיום התורה, מנהג בבל שסיימו כל שנה (כמו שאנו עושים), ומנהג א"י שסיימו כל שלוש-שלוש וחצי שנים (וכך היה עד תחילת תקופת הראשונים), כך שלמנהג א"י לא חגגו כל שנה שמחת תורה. ויותר מזה, גם בבבל בתקופת הגאונים היו שסיימו את התורה בשבת סמוכה ולא בשמ"ע; וכן אין משהו בשמ"ע שקשור במיוחד לתורה, אלא שמסיימים בו ולכן חוגגים, אבל לא שזה משהו שקשור בשורשו של היום (ולכן לא מזכירים בתפילה קשר לתורה). כך ששמ"ע במהותו אינו חג של התורה, אלא כך נעשה במשך הדורות, לעומת שבועות שזה ע"פ זמן מתן תורה, שזה קשור לשורשו ומהותו שלכן התורה קבעה כנגד זה חג בזמן זה. אלא שבכ"ז כיון שבמשך הדורות כך נקבע המנהג כנראה שיש בזה רמז משמים, שלכן ראוי שיתגלה בעולם שני חגים שיקושרו עם התורה. בפשטות מתן תורה זה תחילת הקשר לתורה, ועל זה חוגגים שזכינו לקבלה, ואילו שמ"ע זה על סיום התורה, שזכינו לגמרה (ומיד מתחילים שוב שלא יהיה כביטול), שזה מראה את חשיבותה לנו, שלכן שמחים בקבלתה ובסיומה. אפשר שבמתן תורה קיבלנו את התורה, שזה תורה ומצוותיה, שזה כולל את המעשים; שכך משה יכל להוריד את התורה ע"י שענה למלאכים שבתורה יש מעשים (שבת פח,ב-פט,א). במיוחד שהתורה נועדה כדי שגם יעשו את המצוות שאלמלא כך היא אינה ראויה (' … שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. וא"ר יוחנן: הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם' [יר' ברכות ב,א]), ולכן בקבלתה יש בזה קבלה ללימוד יחד עם עשיה. לעומת זאת בשמ"ע אנו מדגישים את שמחתנו בלימוד התורה, שזכינו ללמוד את כל התורה, כיון שבלימוד תורה יש מעלה מיוחדת מעל הכל, ולכן אנו מדגישים זאת כשלעצמו (ואין זה מוריד מהצורך של העשיה כיון שזה כבר הוברר בשבועות). גם יש בזה גילוי שבנ"י אמרו "נעשה ונשמע", שזה היה מעלה מיוחדת בקבלת התורה, שהוכחנו כבני עליון – כמלאכים, ולכן גם זכינו לשני כתרים כנגד האמירה, שזה מדגיש את החשיבות שיש בגילוי של שני אלו ('דרש ר' סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע … אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו? דכתיב (תהלים קג, כ) "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", ברישא עושי והדר לשמוע' וכו' [שבת פח,א]). לכן ראוי בגילוי של חיבורנו לתורה להדגיש את שני אלו, לומר שכך אמרנו (ושבועות קודם ולכן בו כנגד "נעשה”). אמנם יש גם גילוי הפוך (כיון שעשיה ולימוד באים יחד בתורה), שבשבועות משה עלה לקבל את התורה (ואף אנו שמענו חלק מהדברות), כך שזה עדיין לא העשיה בפועל (שזה רק אח"כ כשניתן כל חלק לעשיה במדבר), לעומת שמ"ע שזה בסיום התורה שקראנו, שפעלנו בעשיתנו ללמוד תורה, וזה בסיום סוכות שמרמז על עולם מתוקן, כעין שהתקדש כולו ע"י המצוות שעשינו, וכן סוכות זה כנגד זמן המדבר בו ה' אמר למשה באה"מ מה לצוות לעשית בנ"י למעשה, כך שיש בזה גילוי של מעשה. עוד אפשר שהתורה מתגלה בשני צינורות כביכול, שני צדדים שמתחברים, האחד תורה שבאה ויורדת מלמעלה כלפי מטה (תורה בכתב), ומצד השני תורה שעולה מצידנו ומתחברת לצינור שירד (תושב"ע), וכך יחד יש גילוי תורה אצלנו. לכן כנגד זה יש את שבועות שהוא מתן תורה, שה' הוריד את התורה מצד השמים, ומצד שני יש את שמ"ע שמרמזים על התורה שמתגלה אצלנו, שקראנו בתורה ולמדנו, שזה מצד מטה; לכן שבועות זה קבלת התורה, שעדיין לא למדנו כלום וה' הורידה, ואילו שמ"ע זה לאחר סוכות שבו התחברנו לתורה (' … אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתיישבת בגופן' [תנחומא "בשלח" סימן א]), ולכן זה מתגלה בתורה שבגילוי שבנו, ולכן בו מתפרצת השמחה בתורה שמתגלה בנו. אמנם התורה מתחברת עלינו ע"י שני הצדדים, ולכן יש רמז גם לצד השני (שבלעדיו לא היתה התורה בנו ולכן צריך לרמז גם עליו), בשבועות ה' נתן לנו את התורה, ולכן יש בזה גילוי שייכות אלינו, שנתן כדי שנוכל לפסוק למעשה שזה מרמז על התושב"ע, ובשמ"ע מסיימים את קריאת התורה שבכתב. אולי יש שני גילויים חשובים בלימוד תורה שלכאורה נראים כסותרים, ולכן יש לכל אחד מהם גילוי בחג כדי לבטא את חשיבותו; מצד אחד לימוד תורה צריך להיעשות ביראה ופחד, ומצד שני בשמחה. כמו שמובא על מ”ח קנייני התורה: 'באימה, ביראה, ... בשמחה' (אבות ו,ו). לימוד ביראה נלמד בברייתא: 'דתניא: (דברים ד, ט) "והודעתם לבניך ולבני בניך", וכתיב בתריה "יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב", מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע' וכו' (ברכות כב,א), שזה מתגלה בשבועות זמן מתן תורה שהיה ביראה, כמו שלומדים בפס'. יחד עם זה לימוד תורה משמח ("פקודי  ה' ישרים משמחי לב" [תהלים יט,ט. תענית ל,א]), ולכן סיום קריאת התורה מתגלה בעשיית שמחה, וזהו שמ"ע שמחת תורה. אולי אפשר שמתגלה בשני חגים כדי לבטא חשיבות מיוחדת לעניינים שיש בתורה, ולכן מדגישים בחג הנוסף את אותה נקודה מסויימת: התורה נתנה בשבועות – עצרת של פסח, ולכן מגלים במקבילו שלאחר כמעט חצי שנה – בעצרת של סוכות, שמחה על התורה, להראות את חשיבותה ושמחתה בעינינו כדי לבטא שאנו מרגישים תמיד כאילו כל יום זה חדש ושמחים בו: ' … ומה תלמוד לומר "היום הזה”? אלא כך אמר משה לישראל: בכל יום יהא התורה חביבה עליכם כאלו היום הזה קבלתם אותה מהר סיני' (תנחומא “כי תבוא” סימן א). אולי אפשר שבת"ת יש שני עניינים, ללמוד תורה וללמד תורה, שכך שבועות זה קבלת התורה, ולכן זה כנגד לימוד התורה שקיבלנו, לעומתו שמ"ע זה סיום קריאת התורה, שהמקריא קורא והציבור שומע, שזה מבטא את החשיבות של ללמד תורה לאחרים. עוד אפשר שבשבועות זהו מתן תורה, שבו התגלה מעלת מהותם של ישראל שלכן זכינו לקבל את התורה כי היא מתאימה לנו (לעומת הגוים שסירבו לקבל את התורה), ולכן זה עצרת של פסח שבו יצאנו ממצרים בשל הייחוד המהותי שבנו הקשור לה'. לעומת זאת בשמחת תורה אנו שמחים על שלמדנו את התורה בפועל, שזה הצד החיצוני-מעשי – שלמדנו בפועל, וזה עצרת של סוכות שבמדבר הלכנו אחר ה' בפועל. עוד אפשר, שבתורה יש שני שלבים של גילויה: 'ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא, ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר "בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה"' (ע"ז יט,א). לכן מגלים זאת שבשבועות ה' נתן לנו את התורה, שזהו תורת ה', ואילו בשמ"ע שזה סיום קריאת התורה על ידנו זה נעשה מחובר אלינו ולכן נקראת התורה על שמנו. אולי גם: 'ואמר רבא: לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה, שנאמר "בתורת ה'”, והדר "ובתורתו יהגה". ואמר רבא: לעולם ליגריס איניש ואף על גב דמשכח, ואף על גב דלא ידע מאי קאמר, שנאמר (תהלים קיט, כ) "גרסה נפשי לתאבה", גרסה כתיב ולא כתיב טחנה' (שם); שכנגד זה שבועות מרמז על מתן התורה לנו, שאנו לומדים, ואילו שמ"ע זה על סיום קריאת התורה שממנה לא יודע לפסוק הלכות ולא תמיד ברור לו מה קרא, שזהו כמו ללמוד תורה ולגרוס בתחילה ואפילו בלי להבין (או בלי להבין לעומק). אולי בתורה יש שני גילויים של תיקון האדם, שיש גילוי של הולדה ויש גילוי של עשיה: 'אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן: כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר (במדבר ג, א) "ואלה תולדות אהרן ומשה", וכתיב "ואלה שמות בני אהרן", לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד לפיכך נקראו על שמו' (סנהדרין יט,ב). 'אמר ריש לקיש כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר (בראשית יב, ה) "ואת הנפש אשר עשו בחרן"' וכו' (שם צט,ב). שהולדה זה עשיה מתחילת הופעתו בעולם, לעומת עשיה שזה גם חל על תיקון (כמו שעשו את הגרים כעין אדם חדש), שיש בתורה גילוי כנגד שניהם, ולכן מרמזים בשבועות כנגד מתן תורה שזה ההתחלה, כעין הולדה (ולכן עצרת של פסח, שבפסח יצאנו כעם חדש בעולם), ושמחת תורה כעין תיקון ושיפור, כמו שלומדים תורה (ומסיימים וחוזרים שוב) ובכך מתעלים עוד ועוד (שזהו עצרת של סוכות, שבמדבר הלכו אחר ה', ובכך השתפרנו בקשרנו לקדושה). אולי נרמז שמי שלומד תורה משמים עוזרים לו להוסיף תורה: 'רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה … ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק' (אבות ו,א). שכך בשמ"ע אנו מסיימים את קריאת התורה כגילוי שאנו לומדים תורה לשמה; ובשבועות ה' נתן לנו את התורה, שזה מגלה על ההוספה משמים שנותנים ומגלים לנו על התורה שלמדנו (וכעין שבקבלת התורה משה קיבל את התורה במתנה משמים: 'וא"ר יוחנן: בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה, שנאמ' (שמות לא, יח) "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו"' [נדרים לח,א]). אולי גם בשבועות התורה נתנה לכלל ישראל, שזה כרומז שהתורה חלה דווקא בכל בנ"י יחד; ואילו בשמ"ע מרמזים על היחיד, שזה קריאת התורה שקוראים בכל מקום לעצמו שזה כמרמז על הפרטים, וכן העולה קורא כגילוי לתורה שבו, וכן מעלים את כולם בשמ"ע לקריאת התורה להראות שזה מתגלה בכל אחד, לומר שבכל אחד יש גילוי תורה המיוחד לו בתוך כלל ישראל.