בס''ד           חג שבועות: האם יש לנהוג באילת יום טוב שני של גלויות

פתיחה

בניגוד לשאר החגים שבתורה, לחג השבועות אין תאריך מוגדר, אלא הוא תלוי בספירת העומר - כאשר מסתיימת הספירה יש לחגוג את החג. כפי שראינו בעבר (אמור שנה ב'), לנקודה זו יש השלכה בשיטת הרב מליובאוויטש (שערי הלכה ומנהג ב, ריט), במקרה בו אדם עבר באמצעות טיסה את 'קו התאריך', והגיע למקום בו סופרים כבר את היום הבא.

להבנתו, הספירה היא פרטית ואישית ללא קשר למה שנהוג באותו המקום (ובניגוד לחולקים). משום כך, אדם המגיע למקום בו התאריך שונה, על אף שכולם סופרים (לדוגמא) כבר י''ג לעומר, מבחינתו הספירה כעת היא י''ב. לכן, גם כאשר יגיע לחג השבועות באותו המקום וכולם יסיימו לספור, עליו יהיה להמשיך ולספור את היום האחרון, ורק למחרת לחגוג את החג. ובלשונו:

''אם עובר את קו התאריך באמצע הספירה, מכיוון שמצוות ספירת העומר מוטלת על כל יחיד ויחיד בפני עצמו, עליו לספור את הספירה שלו, לפי חשבון הימים שלו, שאין זה תלוי בספירה הנספרת על ידי אחרים בצדו של קו התאריך.''

בעקבות חג השבועות, נעסוק השנה ביום טוב שני של גלויות. נפתח בטעם מדוע תיקנו בגלויות יום טוב שני (נקודה בה עסקנו בעבר כאשר דנו בשני הימים הטובים של ראש השנה), האם בזמן הזה יש אפשרות לבטלו, ומדוע לא סופרים בחוץ לארץ בכל יום פעמיים ספירת העומר. עוד נעסוק האם באילת יש לחגוג יום טוב שני גלויות, דבר הנתון במחלוקת הפוסקים.

יום טוב שני

כפי שמתארת המשנה במסכת ראש השנה (א, ט), בעבר, כאשר היו רוצים לקבוע מתי חל ראש חודש, למרות שידעו לחשב באיזה יום הלבנה אמורה להופיע, לא היו קובעים את החודש על בסיס החישוב, אלא היו באים עדים שראו את מולד הלבנה, ומעידים בפני בית דין על חידושה. לאחר שאימתו את עדותם, הכריזו בית דין על החודש, והודיעו לכל הגולה שהוא מקודש.

שלב א', אבוקות אש: בתחילה כפי שמתארת המשנה (ב, ב), היו מודיעים שהתקדש החודש באמצעות אבוקות של אש. היו מספר הרים מרכזיים, עליהם עמד אדם ובידו אבוקת אש, וכך הודיעו ממקום למקום שהתקדש החודש. דרך זו הייתה קלה ונוחה, ובאמצעותה יכלו כל התושבים שבארץ ישראל ושבחוצה לארץ, לדעת מיד שהתקדש החודש.

שלב ב', שליחים: לאחר זמן, ראו שדרך זו לא אפשרית, שכן הכותים היו מטעים את העם, ומשיאים משואות גם בזמן הלא נכון. משום כך שינו את הדרך, והיו יוצאים שליחים לכל המקומות להודיע מה נקבע. מטבע הדברים, לא לכל המקומות הספיקו השליחים להגיע לפני החג, ולכן באותם מקומות אליהם לא הגיעו, חגגו את החגים יומיים מספק, כי ייתכן שהחודש היה מעובר, ורק למחרת חג חל. ובלשונו של רב האי גאון (אוצר הגאונים ביצה ד, ב):

''לאחר קידוש החודש, היו יוצאים שליחים לכל רחבי הארץ, להודיע אימתי נתקדש החודש ואימתי הוא זמן המועדים, אבל אל היהודים שנמצאו בחוץ לארץ לא הספיקו השליחים להגיע לפני החג, והנהיגו להם הנביאים הראשונים שיקיימו כל חג במשך יומיים מחמת הספק.''

שלב ג', לוח שנה: בעקבות פרעות שגרמו לכך שלא תהיה אפשרות לקדש את הלבנה באמצעות עדים, כבר בתקופתו של הלל השני ביטלו אפשרות זו, וקבעו לוחות מדויקים לקביעת השנה, המאפשרים לדעת בדיוק באיזה יום יחול ראש חודש, האם הוא נוהג יום אחד או יומיים, ובהתאם מתי חלים החגים.

למרות שבעקבות הלוחות היה מקום לומר שגם בחוץ לארץ יחגגו רק יום אחד בזמן הזה (שהרי יודעים באיזה יום חל ראש חודש), בכל זאת הגמרא במסכת ביצה (ד ע''ב) כותבת שחכמים גזרו שהדבר לא ישתנה, שמא יגיעו שוב למצב בו לא ידעו ותגרם תקלה. על אף, שכיום חזרה למצב זה אינו סביר, הגזירה נשארה, שכן כדי לבטל תקנה זו יש צורך בבית דין.

ספירת העומר

לכאורה, אם יש לחגוג מספק יומיים כל חג בחוץ לארץ, הרי שבימי ספירת העומר יש צורך לספור כל יום יומיים מספק (היום יום אחד לעומר או יום השני לעומר), שכן חוגגים מספק יום טוב ראשון של פסח יומיים, ויש להתחיל לספור במוצאי יום ראשון של פסח. למעשה אין הדברים כן, וגם בחוץ לארץ סופרים רק ספירה אחת. על טעם הדבר נחלקו הראשונים:

א. בעל המאור (פסחים כח ע''א) כתב, שאכן מעיקר הדין היה צריך לספור יומיים מספק, וכך היו נוהגים בזמן שבית המקדש היה קיים אז ספירת העומר הייתה מדאורייתא. בזמן הזה שספירת העומר רק מדרבנן, לא רוצים להגיע למצב בו הגיע חג השבועות (שכן חלפו ארבעים ותשע יום מתחילת הספירה הראשונה), ובכל זאת ממשיכים לספור יום נוסף בשבועות (בגלל שעוד לא הסתיימה הספירה השנייה), שדבר זה יוביל לזלזול בשבועות שתוקפו מדאורייתא. ובלשונו:

''ועוד, מה טעם אין אנו סופרין שתי ספירות מספק כמו שאנו עושין שני יום טוב שני מספק? וכללו של דבר, אין לנו להחמיר בספירת העומר שאינו אלא לזכר בעלמא... ואם באנו לספור ב' ספירות מספק, נמצאת ספירה שניה מושכת עד יום טוב ראשון של עצרת, ואתי לזלזולי ביום טוב דאורייתא. הילכך אין לנו אלא מה שנהגו.''

ב. בשו''ת דבר אברהם (א, לד) העלה אפשרות נוספת, שלא תתכן ספירה מספק, שכן ספירה חייבת להיות וודאית, ואם היא לא וודאית, זו לא נחשבת ספירה. על בסיס ייסוד זה כתב, שאכן בזמן בית המקדש, כאשר לא ידעו מתי חל יום טוב ראשון של חג והספירה לא יכלה להיות וודאית, לא ספרו ספירת העומר (וכמו כן ברור מדוע בזמן הזה לא סופרים שני ימים, שכן זו לא ספירה).

על בסיס הבנה זו הוסיף וכתב, שבמקרה בו אדם הולך במדבר בימי הספירה ומסתפק, אין ביכולתו להזכיר שני הימים בהם הוא מסופק וכך לצאת ידי חובה, שכן ספירה מספק לא נחשבת ספירה. למרות זאת ולמעשה, פסק שניתן לספור מספק, שכן העובדה שבעל המאור לא יישב את הקושייה כמו שהוא יישב (למרות שתירוץ זה פותר את הקושיה מהיסוד), מוכיח שבעל המאור חלק על הבנה זו, וסבר שמעיקר הדין ספירה מספק נחשבת ספירה (וכאמור לא סופרים פעמיים מחמת הזלזול ביום טוב).

יום טוב שני באילת

כאמור, הסיבה שנהגו טוב שני של גלויות היא מחמת כך, שהשליחים לא הגיעו לכל מקום לבשר מתי קידשו את החודש, דבר שגרם לספק מתי יש לחגוג את החג. נקודה זו הובילה למחלוקת פוסקים, האם בזמן הזה, בארץ ישראל, במקומות בהם לא הגיעו השליחים אז, יש לנהוג יום טוב שני של גלויות:

א. הריטב''א (ראש השנה יח ע''א ד''ה ויש) כתב, שבזמן בו השליחים היו יוצאים, אכן היו מקומות בארץ ישראל בהם נהגו יום טוב שני, ויש מקומות בחוץ לארץ בהם לא היו נוהגים. לאחר שעברו לקבוע את ראש חודש באמצעות הלוח, והמשיכו לנהוג יום טוב שני רק מחמת המנהג, כדי למנוע בלבול וערבוב בתוך ערי המדינה, קבעו שמיישרים קו, וכל מדינה תנהג כולה באותו האופן.

משום כך, כיוון שברוב ארץ ישראל הספיקו השליחים להגיע ונהגו יום אחד, החליטו שבכל ארץ ישראל ינהגו יום אחד, גם במקומות אליהם לא הגיעו השליחים. לעומת זאת בחוץ לארץ, מטבע הדברים לרוב המקומות לא הגיעו השליחים והיו נוהגים יומיים, לכן קבעו שבכל חוץ לארץ ינהגו יום טוב שני (ואז כנראה שמו הפך להיות 'יום טוב שני של גלויות'). ובלשונו:

''וכשתקנו לנו שנזהר במנהג אבותינו ואבותינו היו להם מנהגות משונים שהרי מקומות מקומות יש, ויש שעושין שני ימים ויש שעושין יום אחד ויש לנו לילך אחר הרוב, ובחוץ לארץ רובא היו עושים ב' הימים לעולם שלא היו מגיעין שם שלוחים ולפיכך אנו עושין כאן שני ימים, אבל ברוב ארץ ישראל היו עושין יום אחד ועושין היום גם כן יום אחד חוץ מראש השנה שהיו עושין שני ימים לעולם כמו שכתבנו.''

ב. הרמב''ם (הלכות קידוש החודש פרק ה') חלק וסבר, שאין מנהג אחיד לארץ ישראל או לחוץ לארץ, וכל מקום תלוי בשאלה אם הגיעו אליו השליחים. לא זו בלבד אלא מוסיף הרמב''ם, שגם במקומות שבאופן טכני יכלו להגיע אליהם השליחים לפני שחל החג שכן היו קרובים לבית הדין, ויכלו לדעת האם יש לחגוג יום או יומיים, בכל זאת כל עוד לא הגיעו אליהם השליחים בפועל, בין מחמת העובדה שמקומות אלו לא היו קיימים בזמנו, ובין מחמת מניעות טכניות כמו דרכים משובשות, עליהם לחגוג יומיים.

על פי הבנה זו הסביר, מדוע במצרים בה הוא גר וכפי שראינו בעבר (משפטים שנה ג'), לא חגגו יומיים, שכן למרות העובדה שהמרחק ממצרים פחות מעשרה ימים מבית הדין ויכלו השליחים להגיע לפני החג, וכן מצרים הייתה קיימת בזמן שקידשו על פי הראייה, כיוון שבפועל לא הגיעו השליחים, נהגו שם יומיים. גם בבית שמש, למרות שהיא מאוד קרובה לירושלים, בזמן הזה יש לנהוג בה יום טוב של גלויות, שכן עיר זו לא הייתה קיימת בזמן שקידשו על פי הראייה, ולא הגיעו אליה השליחים (ועיין הערה[1]).

שיטת הציץ אליעזר

כפי שנראה להלן, רוב פוסקי הזמן הזה נקטו הלכה כשיטת הריטב''א, שבכל מקום בארץ ישראל נוהגים יום אחד (אלא שנחלקו על פי אלו גבולות ארץ ישראל דנים, כפי שנראה להלן). בניגוד אליהם, הציץ אליעזר (ג, כג) חשש גם לדעת הרמב''ם שהדבר תלוי בהגעת השליחים, ולמרות זאת פסק שגם להבנת הרמב''ם אין צורך לנהוג באילת יום טוב שני של גלויות.

בטעם הדבר נימק, שעולה ממספר פסוקים בתנ''ך שאילת נכבשה על ידי שלמה. מחמת כך, גם אם לא נכבשה שוב על ידי עולי עזרא, ודינה רק ככיבוש עולי מצרים (שכן נכבשה על פי רוב דעת עם ישראל), מכל מקום היא נחשבת חלק מארץ ישראל. לפי הריטב''א, דבר זה גורם שדינה יהיה כדין רוב ארץ ישראל, שנוהגים בה יום אחד. ולדעת הרמב''ם, כיוון שייתכן שהגיעו לאילת השליחים וייתכן שהיה שם יישוב יהודי, יש ללכת מספק על פי רוב ארץ ישראל, בה נוהגים יום אחד.

גבולות ארץ ישראל

כאמור, דעת רוב הפוסקים וביניהם הרב הרצוג (היכל יצחק נה) והחזון איש (מכתב בשמו), שיש לפסוק כשיטת הריטב''א, ובפרט שהבנת דברי הרמב''ם נתונה במחלוקת (כפי שראינו בהערה 1). משום כך פשוט, שבערי וביישובי ישראל שאינם רחוקים מאוד מירושלים יש לנהוג יום אחד. מה הדין באילת? נחלקו האחרונים:

א. הרב פרנק (פסח שנה ב, נח) ופוסקים נוספים סברו, שאילת נחשבת כחלק מארץ ישראל ויש לנהוג בה יום אחד, בין השאר   בהתבסס על שיטת הרס''ג שכללה בתוך גבולות הארץ. הגרש''ז אויערבך (מנחת שלמה ב, מו) חלק וכתב, שיש מקום לספק האם אילת נחשבת כחלק מכיבוש מצרים, אך מכל מקום כיוון שבזמן הזה מבחינה שלטונית אילת בטילה לארץ ישראל, מסתבר שאין לנהוג בה יומיים חג, וכאשר הנהיגו שבכל ארץ ישראל יש לנהוג יום אחד, הכוונה כל מקום שבטל לשלטון ארץ ישראל. ובלשונו:

''והשתא דאתינן להכא, אפשר גם לומר דבזמננו אנו שהשלטון הוא אחד (ויש לדון טובא מה דינה של אילת וכדומה מהמקומות שגם עולי מצרים לא כבשום לענין המצוות התלויות בארץ), אפשר דבכהאי גוונא לא שייך לומר שבני אילת אינם נגררים אחר ארץ ישראל, כיוון שעל כרחם יש להם להיגרר בכל דבר אחר השלטון, ונמצא דמעיקרא כשגזרו על בני חוץ לארץ דלא ליגררו אחר בני ארץ ישראל היינו דווקא כשאין שלטון אחד שבארץ ישראל שולטת עליהם.''

ב.  הרב שטרנבוך (מועדים וזמנים ח, רכא) הרב בן ציון אבא שאול (אור לציון ג, כג) חלקו וכתבו, שהמתגורר באילת עליו לנהוג יום טוב שני של גלויות לכל דבר ועניין, עליו להתפלל תפילת חג, להימנע מהנחת תפילין וכו'. הם נקטו, שגם אם בזמן שלמה היו שם יהודים, מכל מקום בזמן בו קידשו את החודש על פי שליחים, לא היו מגיעים השליחים לאילת. כיוון מקום זה הוא מחוץ לארץ ישראל, כך שגם לדעת הריטב''א כך יש לנהוג.

חג שמח! קח לקרוא בשולחן החג, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...