'לָמָּה נֶעֱנַשׁ אֱלִימֶלֶךְ? עַל יְדֵי שֶׁהִפִּיל לִבָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם. לְבוּלְיָטִין שֶׁהָיָה שָׁרוּי בִּמְדִינָה, וְהָיוּ בְּנֵי הַמְדִינָה סְבוּרִין עָלָיו וְאוֹמְרִים שֶׁאִם יָבוֹאוּ שְׁנֵי בַּצֹּרֶת הוּא יָכוֹל לְסַפֵּק אֶת הַמְּדִינָה עֶשֶׂר שָׁנִים מָזוֹן. כֵּיוָן שֶׁבָּאת שְׁנַת בַּצֹּרֶת יָצְתָה לָהּ שִׁפְחָתוֹ מְעַיְּלַת בְּסִידְקִי וְקֻפָּתָהּ בְּיָדָהּ, וְהָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה אוֹמְרִים: זֶהוּ שֶׁהָיִינוּ בְּטוּחִים עָלָיו שֶׁאִם תָּבוֹא בַּצֹּרֶת הוּא יָכוֹל לְפַרְנֵס אוֹתָנוּ עֶשֶׂר שָׁנִים? וַהֲרֵי שִׁפְחָתוֹ עוֹמֶדֶת בְּסִידְקִי וְקֻפָּתָהּ בְּיָדָהּ!. כָּךְ אֱלִימֶלֶךְ הָיָה מִגְּדוֹלֵי הַמְּדִינָה וּמִפַּרְנָסֵי הַדּוֹר, וּכְשֶׁבָּאוּ שְׁנֵי רְעָבוֹן אָמַר: עַכְשָׁיו כָּל יִשְׂרָאֵל מְסַבְּבִין פִּתְחִי, זֶה בְּקֻפָּתוֹ וְזֶה בְּקֻפָּתוֹ, עָמַד וּבָרַח לוֹ מִפְּנֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה"' (רות רבה א,ד). כאן נאמר שאלימלך נענש על שהפיל ליבם של ישראל, שייאש את ישראל בכך שברח ולא רצה לעזור להם בצדקה. בגמ' מובא בשם רשב"י סיבה אחרת: 'וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר: אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ; שנאמר (רות א, יט) "ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי". מאי "הזאת נעמי”? א"ר יצחק: אמרו: חזיתם נעמי שיצאת מארץ לחו"ל מה עלתה לה?!' (ב"ב צא,א). לכאורה לא מובן, מה הראיה בפס' שעונשו של אלימלך היה על יציאתו מהארץ? המהרש"א מביא שיש שמחקו את המילה 'שנאמר' (אמנם בכתה”י יש כת”י אחד בו חסרה המילה 'שנאמר' [כת”י וטיקן 115ב, שהוא לפני יותר מ-600 שנה], אולם בכל שאר כתה"י זה כן מופיע), ומביא שאפשר שיש לגרסה: 'אבל יש לקיימו כפי מה שפרש"י בספר רות, שפרנסי הדור היו ויצאו מא"י לח"ל שהיה עינם צרה בעניים כו'. ואמרו במדרש ילקוט ושם אשתו נעמי וגו', מה צריך הכתוב להכריז עליו ועל אשתו ועל בניו? לפי שלא היו מעכבין זה את זה מצרות עין שהיה בכולן כו'. והשתא מייתי שפיר אדלעיל שנאמר ותהום כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי, מאי הזאת נעמי? כגרסת הילקוט. וכמ"ש מהרש"ל: ור"ל ה' הזאת במקום ח' כמו חזאת, חזיתם נעמי שע"י שהיתה עינה צרה ולכך יצאה לח"ל, חזי מה עלתה לה שמתו אישה ובניה שאילו לא יצאו לא מתו' וכו'. אלא שגם לדבריו לא מובן מה הראיה כאן שמתו על שיצאו לחו"ל? זה רק ראיה שאמרו שיש לבחון שקיבלה עונש על מעשיה, אבל לא נאמר על מה!. הרש"ש מסביר ע"פ התוספתא שבה נאמר: 'וכן היה ר"ש אומר: אלימלך מגדולי הדור ומפרנסי צבור היה, ועל שיצא לחוצה לארץ מת הוא ובניו ברעב, והיו כל ישראל קיימין על אדמתן, שנאמר (רות א) "ותהום כל העיר עליהן", מלמד שכל העיר קיימת ומת הוא ובניו ברעב' (תוספתא ע"ז ה,ב), כך: 'ול"נ ברור שחסר מהגמרא כאן, וצ"ל כמו דאיתא בתוספתא פ"ה דמס' ע"ז. וז"ל: ועל שיצא לח"ל מת הוא ובניו ברעב, והיו כל ישראל קיימין על אדמתן, שנאמר "ותהם כל העיר עליהן" מלמד שכל העיר קיימת כו''. אולם בכל כתה"י לא מופיע כך. אולי בפשטות אפשר שדרש "הזאת" כמו 'חזאת', שאנשי העיר אמרו חזיתם מה שנענשה, מכאן שמה שמתו אלימלך ובניו היה עונש, אולם לא נאמר על מה היה העונש, שאת זה דרש רשב”י ע”פ מה שסופר שיצאו לחו”ל (ולא נאמר שחטאו במשהו אחר); ז"א רשב”י דרש שהיה עונש מ"הזאת", ועל מה היה העונש – את זה למד מפשט המסופר קודם שיצאו לחו"ל. או שדרש את הפס': "ותלכנה שתיהם עד באנה בית לחם ויהי כבאנה בית לחם ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי", ש"הזאת נעמי" שמלמד שנענשו קשור לנאמר קודם בפס', להגעתם לבית לחם – שחזרו ממואב, הרי שהעונש הוא על שיצאו לחו"ל. לכאורה הגמ' והמ"ר חולקים על מה נענשו, אולם אפשר שאין מחלוקת, אלא שבברייתא בגמ' זהו דברי ר"ש, שמחמיר ביציאה מהארץ, ולכן למד שנענשו על כך, אולם לחכמים שמקלים ממנו, הם לא דרשו כמותו, ולכן על השאלה הנשאלת מדוע נענשו כ"ך בחומרה, ענו שזה בשל שהפילו רוחם של ישראל בזמן הבצורת, שברחו מלתת צדקה. לכן בב"ר מובא: 'א"ר שמעון: אימתי? בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל אם היה מוצא ליקח אפילו סאה בסלע לא יצא לחוצה לארץ. ואילו אלימלך יצא לפיכך נענש' (ב"ר כה,ג), הרי שגם למ"ר יש את הסיבה של יציאה לחו"ל, אלא שזה נאמר בדברי רשב”י. אמנם אפשר שמי שיוצא לחו"ל ברעב (כשיכול להסתדר) נענש על כך, וכן מי שמעלים עיניו מהצדקה בזמן רעב נענש על כך; אלא שבכל אחד מהם נענש שירד מנכסיו על שלא השתמש בכספו לתת לעניים או לקנות בא"י, אלא שע"י שני החטאים יחד אז מתחזק הקטרוג של מידת הדין ולכן אז לא רק נענש בכספו, אלא גם בחייו. או שסתם מי שמעלים עיניו מהצדקה בזמן הרעב – נענש על כך, אלא שהם היו גדולי ופרנסי הדור, כמו שמדגיש רשב"י בתחילת דבריו, כך שהיו להם זכויות מעברם שלכן לא היו נענשים במיתה, אלא שכיון שיצאו לחו"ל אז לא עמדה להם זכויותיהם ונענשו ומתו. המדרש מביא משל, מעבר לפשט שזה כדוגמה לשבירת רוחם של הסומכים עליו, נראה שרמזו במשל על מעשה אלימלך. לכן אמרו שיכול לפרנסם 10 שנים, כעין הנאמר שהם ברחו למואב כדי שלא לפרנס עניים, וזה היה במשך כ-10 שנים: “וישבו שם כעשר שנים" (רות א,ד). נאמר שהשפחה שלו היתה יוצאת לחפש אוכל 'בסידקי' – 'ופי' הולכת בשוק של חמרים מוכרי תבואה' (רד"ל), שתבואה לאכילת חמורים זהו תבואה גרועה, לבטא כמה נמוך נפל עד שלא נשאר לו כלום. אולם אולי רמזו שאלימלך ייאש אותם כשירד למואב כדי שלא לתת להם תבואה, וזה בגילוי של חמורים כרמז למסע שרוכבים על חמור; וכן רמז שהלך למואב לחיות בין הגוים עליהם נאמר "בשר חמורים בשרם" (יחזקאל כג,ג) [והכוונה ל'אבר תשמיש', שכך רומז שבניו התחתנו עם בנות מואב]. בנוסף כרמז שהלכו למואב, שהם פגומים במידת החסד כמותו, שזה התגלה בזמן שבנ"י יצאו ממצרים, ולכן כרמז בשוק תבואה של חמורים, שמרמז על מסע, שבנ”י נסעו בדרך, והם לא קידמו אותם בלחם ומים (שזהו תבואה להכנת לחם). השפחה היתה מעוטפת במעיל ('מעילת', ראה מתנות כהונה), בפשטות זה בא לומר שלא באה וחוזרת במהירות אלא לבושה היטב (במעיל) כדי לחפש במשך זמן רב, שזה מראה כמה ירד מנכסיו עד שלא יכול לקנות בקלות אפילו בזול. אולם אולי רמזו שהמעיל עליה והקופה בידה, כרמז שברח בגלל העניין של הקופה בידם של העניים (שהוא ברח וייאש אותם בכך, ולכן הרמז בשפחה שבראיתה מתייאשים רומז על מעשיו שברח), שאמר: 'עַכְשָׁיו כָּל יִשְׂרָאֵל מְסַבְּבִין פִּתְחִי, זֶה בְּקֻפָּתוֹ וְזֶה בְּקֻפָּתוֹ', לכן נרמז במעיל עליה כרמז שבאים להרבה זמן, שכך באים לסובב פתחיו, שעומדים זמן רב עד שיגיע תורם מרוב שיש הרבה אנשים, ורמז בקופה בידה שכולם עם קופה בידם כדי שיתן להם תבואה. בנוסף, אלימלך ברח מחסד, ובתורה יש דגש על חסד, שהתורה כולה חסד, שמתחילה ומסתיימת בחסד: 'דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, תחילתה גמילות חסדים דכתיב "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", וסופה גמילות חסדים, דכתיב "ויקבר אותו בגיא"' (סוטה יד,א). אלימלך ברח מהחסד והפיל ליבם, שכך כעין במשל נפל ליבם בראיית שפחתו, והיא עם מעיל כרמז לאי חסד – שהוא לא עשה חסד, שלא כמו שה' עשה חסד בתחילת התורה (שלכן מודגש עניין מעיל, לרמז למה שה' עשה להם כתנות), לכן גם סופו – עונשו התגלה במוות (שמת הוא ובניו), כעין סוף החסד בתורה שזהו קבורת משה, שזה גילוי במיתה. בנוסף כעין רמז שנעמי חזרה רק עם בגדיה שעליה והיתה צריכה לבקש אוכל כעניה, שזהו כמעיל שעל השפחה וסל לתבואה בידה (כי אין לה לאכול), כרמז שהפלת ליבם (שזהו כמו שראו את השפחה) היא שגרמה לעונשם שבסוף נעמי חזרה לבד ועניה. אולי נרמז בשפחתו, כרמז שהיא נמצאת בבית, כבת בית, והוא הפיל את ליבם של העניים ולא קיים בעניים שיהיו כבני בית: 'יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: יהי ביתך פתוח לרוחה, ויהיו עניים בני ביתך' וכו' (אבות א,ה). וזה בשפחה ולא עבד, כרמז שהתעלם מבנ"י שכולם קשורים יחד בכנסת ישראל, ולכן הגילוי בנקבה לרמז לכנסת ישראל (שזהו נקבה – כנסת ישראל), וזה בשפחה (עבדות) כרמז ל'יד עבד כיד רבו' (ב"מ צו,א), שזה מרמז על אחדות כל בנ"י (בכנסת ישראל), ואעפ”כ הוא התעלם מהם, כמנותק מהם (ולכן גם נענש בניתוק חייו, כניתוקו מכלל נשמות כנסת ישראל).