"בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט,א). 'ד"א: "בחדש השלישי" (שמות יט:א), התורה משולשת, והאבות משולשות, והשבט שניתנה על ידו משולש, והחדש משולש. ומניין שהתורה משולשת? א"ר אבון הלוי בר': מנין שנקראת משולשת? המשול' הזה נוטה שלשה מינים: יין ודבש ופלפלים. יין מנ'? שנ' "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" (משלי ט:ה). דבש מניין? "ומתוקים מדבש" (תהלים יט:יא). ופלפלין מנ'? א"ר אבון הלוי בר': "כל אמרת אלוק צרופה" (משלי ל:ה), אילו הפילפלין. הא מכאן שהתורה משולש'. כל מעשה אותו היום היה משולש. התורה משולשת, התורה והנביאים וכתובים. ואותותיה משולש', אלף בית גמל. וישר' משולש', כהנים ולוים וישר'. בני אבות שלשה, אברהם יצחק ויעקב. ומשה שלישי ביניהם, "אנכי עמד בין ה' וביניכם" (דברים ה:ה). ואותותיו משולשים, משה. ומשבט שלישי, ראובן שמעון לוי. ואותותיו משולשים, לוי. ואחים שלשה, משה אהרן ומרים. ונצפן לשלשה, "ותצפנהו שלשה ירחים" (שמות ב:ב). והיום שלישי, "כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם" (שמות יט:יא). והחדש השליש', "בחדש השלישי" (שמות יט:א)' (פסיקתא דר"כ יב,יג). אמנם נאמר כאן על החודש השלישי כדוגמה שגילויו תורה הוא בשלושה, אולם מזה גם אפשר ללמוד שניתן בחודש השלישי בגלל שגילוי התורה זה דווקא בשלושה. גם באבות יש גילוי של שלושה אבות, וזה קשור לתורה כיון שהתורה נתנה לנו בזכות מהותנו – הנשמה המיוחדת שבנו שהתורה מתאימה לה, לכן זה קשור לאבות שמהם קיבלנו את המהות שלנו (שנבחרנו – נבראנו לגילוי שם ה' בעולם), שהאבות נבחרו ואנו המשכם. אולי לכן זה נרמז בחודש השלישי כרמז שבנ"י אמנם חדשים (שאנו הבנים ולא האבות), כעין חודש המתחדש, אולם זהו גילוי של שלוש – של שלושת האבות שאנו ממשיכי דרכם, שמתגלה בנו הגילוי שלהם. אולי לכן הפס' הבא הוא: “ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר" (פס' ב). שההגעה לסיני זה מרפידים, שם נלחמו בעמלק (שמות יז,ח) שהוא צאצא של עשו שבא מיצחק, לומר שאנו קשורים לגילוי שלושת האבות שנבחרו, שזהו השושלת לגילוי שם ה' במהותנו, לעומת ישמעאל ועשו שאינם ממשיכי האבות, שאע"פ שנולדו מהאבות הם אינם עיקר האבות, שאין בהם גילוי של שלושת האבות ולכן דרכם אינה כדרך האבות. אולי גם רומז בחודש השלישי לאחדות, שהלכו כעין שלושה חדשים יחד (אמנם רק חצי חודש בניסן ומקצת יום בסיון, אבל בזה היה גילוי של שלושה חודשים שהולכים יחד), ולכן הרגישו אז את החיבור שיש בהם שהולכים יחד (שבדעתם הבינו שיש כבר גילוי של שלושה חדשים יחד וזה השפיע עליהם בדעתם לכעין חזקה בדבר), ולכן אז כש”בחדש השלישי ... באו מדבר סיני” היה גילוי של "ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר", גילוי של אחדות, ולכן אז ראוי לקבל את התורה. כמו שמובא מיד בהמשך הפסיקתא: 'זהו שאמ' הכת' "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה" (משלי ג:יז). דרכיה דרכי נועם, ביקש הקב"ה ליתן תורתו לישר' בשעה שיצאו ישר' ממצרים, והיו חלוקין אילו על אילו, והיו אומ' "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד:ד). מה כת'? "ויסעו מסוכת ויחנו באיתם" (שמות יג:כ), היו נוסעים במריבה וחונים במריבה, לא עשה אלא כשבאו לרפידים הושוו כולהם ונעשו אגודה אחת, שנ' "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני" (שם יט:ב). ומניין שהושוו כולם ונעשו אגודה אחת? שנא' "ויחנו שם ישראל" אין כת' כאן, אלא "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שם). א' הקב"ה: התורה כולה שלום, למי אני נותנה לאומה שהיא אוחזת בשלום, הד' דכ' "וכל נתיבותיה שלום" (משלי שם)' (פסיקתא שם, יד). אלא שלכאורה בפסיקתא נאמר שנעשו באחדות ברפידים? (אולי אפשר שצריך לתקן את הנוסח ל-'מרפידים' ואז קצת מתיישב בקלות.) אולי הכוונה שברפידים כבר החלו להתאחד (שכבר היו קרוב לגילוי של עניין שלושה חדשים יחד) אולם אחדות ממש נעשתה רק בסיני; ולמדו "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני", שמדבר סיני הוא כהמשך שהחל ברפידים. או שברפידים נלחמו עם עמלק, ולכן בזה התאחדו, שבמלחמה נעשה אחדות בעם, ולכן כיון שהיה אז גילוי אחדות, אז מזה המשיך להתחזק ונעשה אחדות גמורה גם בהמשך מסעם כשבאו לסיני (כשלא נלחמו כבר, שאז לא היה דבר המאחדם לצורך מידי), שאז התאחדו לגמרי ע"י ששוב נסעו יחד כאחד (שזה מביא לאחדות כשעושים דבר יחד). או שהיו שרצו לחזור למצרים, כמו שאומר הפסיקתא כדוגמה לכך שרבו, כי פחדו להילחם. אולם אחרי שנלחמו בעמלק וראו שיש בכוחם להילחם ולנצח, אז כבר ירד הרצון החזק לחזור למצרים מהפחד, ולכן אז נפסק הריב על חזרה למצרים – שרבו קודם האם כדאי ללכת לא"י להילחם בה. לכן אז יכלו להיות באחדות בסיני (ובפרט לאחר שנסעו שוב, לסיני, לכיון א"י, שאז התחזקו בזה ללכת לא"י [שאחרי המעשים נמשכים הלבבות]). ובפרט שאז נעשה גילוי קשר לשלושת האבות, שלהם הובטחה הארץ, ולכן אז נעשתה אחדות יותר חזקה כשמדגישים שכולנו בני האבות; וכן בא"י הגשמי מקודש ולכן אז מתגלה יותר הצד הרוחני, ובזה מתגלה אחדותנו, שכולנו קשורים יחד בנשמת כנסת ישראל (ורק מופרדים בגשמי), כך שבקשר לא"י יש השפעה לאחדות ולקבלת התורה (ובפרט שהתורה קשורה לא"י [ספרי "עקב", מג]); אף בא"י יש גילוי שלש - שלוש ארצות לביעור (משנה שביעית ט,ב). אולי גם התגלה בשלוש כרמז לשלושת הסימנים שיש בנו: 'שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין וגומלי חסדים' וכו' (יבמות עט,א), שזהו מידות של דרך ארץ, שזהו השורש לתורה (שדרך ארץ קדמה לתורה); והסימנים שבנו ירשנו מאבותינו הקדושים, ולכן זה קשור לשלוש של גילוי כנגד שלושת האבות. לכן זה מתגלה בזמן זה, כיון שהוא זמן של קציר: "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (שמות כג,טז), '"וחג הקציר" - הוא חג שבועות. "בכורי מעשיך" - שהוא זמן הבאת בכורים; ששתי הלחם הבאים בעצרת היו מתירין החדש למנחות, ולהביא בכורים למקדש, שנאמר (במדבר כח) "וביום הבכורים" וגו'' (רש"י). ממילא כיון שמזמן זה מתגלה בעולם שפע תבואה (קציר) ופירות (ראה משנה ביכורים א,י), לכן זה מזכיר את החסד של אברהם שבו גילה את שם ה' בעולם: '(בראשית כא, לג) "ויטע אשל בבאר שבע". אמר ריש לקיש: מלמד שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים. רבי יהודה ורבי נחמיה, חד אמר: פרדס, וחד אמר: פונדק. בשלמא למ"ד פרדס היינו דכתיב "ויטע"; אלא למ"ד פונדק מאי ויטע? כדכתיב (דניאל יא, מה) "ויטע אהלי אפדנו" וגו'. "ויקרא שם בשם ה' א'ל עולם:, אמר ריש לקיש: אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו, עמדו לברכו. אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלקי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם' (סוטה י,א-ב). הרי שאברהם השתמש בתבואה (שזהו עיקר האוכל – לחם) ובפירות (שזהו שנטע פרדס. וגם למ"ד פונדק נראה שכיון שנתן בשפע בסעודתו אז נתן גם פירות כקינוח) כחלק מהחסד שהיה עושה, ובזה גם גילה את שם ה' בעולם. לכן כנגד זה התגלה בחודש השלישי שמרמז על האבות וקשרנו אליהם, שזה מתבטא במידות – מתגלה גילוי חסד כאברהם שבזה השתמש לגלות שם ה' בעולם (ומן הסתם היו שאף התגיירו בכך; שאברהם היה מגייר גרים [ב”ר פד,ד] כך שמן הסתם גם בזה שהקריא בפיהם את שם ה' גרם לחלקם להתגייר). לכן בזמן זה של גילוי התבואה והפירות מתגלה כנגד חסד אברהם וגילוי שם ה' על ידו, ולכן זכינו למתן תורה, ששם ה' יתגלה על ידינו ע"י התורה (וכן התורה כולה חסד; ובמתן תורה היה כעין גיור, כמו שאברהם גייר). אולי אפשר ששלוש רומז שישנם שלושה ביהמק"ד, שמשם יוצאת התורה ודבר ה' לעולם (“כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם“ [ישעיהו ב,ג]). בבית ראשון היתה השראת שכינה, ובבית שני לא היתה השראת שכינה ('והאמר רב שמואל בר איניא: מאי דכתיב (חגי א, ח) "וארצה בו ואכבד", וקרינן ואכבדה? מאי שנא דמחוסר ה"א? אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני. ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים' [יומא כא,ב]), שכך בניסן שהוא החודש הראשון כנגד בית ראשון, היה בו התגלות השכינה בקריעת ים סוף ('"זה א'לי" - בכבודו נגלה עליהם, והיו מראין אותו באצבע. ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים' [רש"י; שמות טו,ב]), מה שלא היה בחודש השני שהוא כנגד בית שני. חודש אייר – החודש השני כנגד בית שני (והוא היה יותר זמן, שהוא היה חודש מלא, לעומת ניסן – החודש הראשון שהיה רק חצי חודש [שיצאו באמצע החודש], שכך בית שני היה יותר זמן מבית ראשון [יומא ט,א].) בבית שני נלחמנו בסופו נגד הרומאים – שהם מעשו, וכך גם בסוף חודש אייר במדבר נלחמנו נגד עמלק שהם צאצאי עשו. חודש סיון – החודש השלישי כנגד בית שלישי, בו היה מתן תורה, שה' ירד לעולם והעולם התעלה עד שהיה כעין לעתיד לבא (ע"ז ה,א), שכך לעתיד לבא בבית שלישי שם ה' ישכון בעולם בשלמות. אולי קבלת תורה בחודש השלישי רומזת שיש חשיבות שלא יהיה גילוי של שלוש ללא תורה, שזה שלא יהיו שלושה ימים ללא תורה. כעין המובא: 'דתניא: (שמות טו, כב) "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים". דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים". כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה, נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה' (ב"ק פב,א).