"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'” וגו' (ויקרא כה,א-ב). '"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" – מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני' (ספרא). שאלת חז"ל ותשובתם מובנים, אולם צריך להבין מדוע בחרה התורה מתוך תרי"ג המצוות להביא דווקא את מצוות שמיטה כלימוד לזה? עונה הכלי יקר (בפס'): '"וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמר" – מה ענין שמיטה אצל הר סיני כו׳. קרוב לשמוע כשעלה משה אל הר סיני אחר שבעה שבועות שספרו ישראל מ״ט יום מן פסח עד עצרת, נתקדש אז אותו הר ונאסר בזריעה וחרישה ביום חמשים שבו נתנה התורה, והוא זמן משיכת היובל לקרא דרור וחפשי לכל ישראל חירות על הלוחות ועל ידי קול השופר של מתן תורה, באותו זמן הגיד הקב״ה למשה ענין השמיטה והיובל לומר שבמספר שבעה ובמספר מ״ט אני נותן קדושה זו לכל ארץ ישראל, שיש לה דמיון ויחוס עם הר סיני מצד היותה אוירא דמחכים ואין תורה כתורת א״י, והר סיני, על כן ראוי ליתן גם לארץ ההיא קדושת הר סיני אחר מספר מ״ט שנה וכן במספר ז׳. או כדי לעשות זכרון למעמד הר סיני בקריאת דרור והעברת שופר מצורף לשאר טעמים שיש למצוה זו, על כן נאמר "בהר סיני”. ודבר זה נכון וקרוב לשמוע'. אור החיים מסביר: '"בהר סיני" וגו׳ – צריך לדעת למה הזכיר הר סיני במצוה זו, והגם שרבותינו ז״ל אמרו (תורת כהנים) כי ללמד בא שכל המצות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן בסיני, עדיין יש מקום לשאלתינו למה לא לימד זה אלא במצוה זו בדיוק ולא במצוה ראשונה או אחרונה? ואולי כי לצד שהזכיר מתנת הארץ דכתיב "אשר אני נותן" דקדק לומר בהר סיני, לומר כי מחמת הר סיני פירוש מה שקיבלו בו, היא שנגמרה המתנה, שעל מנת תורה נתן ה׳ את הארץ. עוד על פי מאמר הגמרא מסכת עבודה זרה (כ׳.), ופסקו רמב״ם בפרק ג׳ מהלכות זכיה, וזה לשונו: אסור לתת לעכו״ם מתנת חנם ע״כ. ואם כן ישראל קודם שקבלו התורה דינם כעכו״ם, ואחר קבלת תורה יכול ליתן להם, לזה אמר בהר סיני שבזה יוכל לומר "אשר אני נותן לכם”, ובזה נתישב גם כן למה הוצרך לומר אשר אני נותן, כי פשיטא כי הוא הנותן ואין אחר לטעות בו? ותמצא שבפרשת קדושים (לעיל י״ט כ״ג) אמר "כי תבואו אל הארץ ונטעתם" וגו׳, ולא הוצרך לומר בה סימן, אלא שנתכוון למה שכתבנו, ומעתה יתיישב למה בחר ה׳ ללמד בנין אב זה לכל התורה בפרשה זו ולא בפרשה אחרת'. (ויש בפרשנים עוד הסברים מדוע נאמר כאן "בהר סיני”, אלא שאין זה הסבר לדרשת חז"ל אלא כהסבר לנאמר בפס'). מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א חידש חידוש עצום והסביר (ב'תורת המקרא', "בהר") ששמיטה תלויה במציאות על טבעית (שהארץ עושה פירות לשלוש שנים [פס' כא]), ולכן היתה צריכה השמיטה להינתן דווקא במתן תורה ולא באהל מועד כיון שבמתן תורה העולם נקבע, ולכן אז היה צריך לקבוע שבשמיטה תהיה המציאות הזו (ראה שם באריכות). מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א הסביר ('הקדושה והטהרה', 'מצות השמיטה – מפגש עם התורה כולה') שבשמיטה יש גילוי לערכים של התורה, שיש תכלית של העלאת ערך החיים הארציים, ושני סוגי המצוות – בין אדם למקום ובין אדם לחברו מגיעים בה לשיא עילאי, והיא מביאה את האדם לעלות את קומתו הרוחנית, וכן זה בא לבטא שהתורה כולה קשורה במהותה לא"י (ראה שם באריכות). אולי אפשר להוסיף שבשמיטה יש קושי גדול ביותר לקיימה, ולכן יש צורך להיות גיבור גדול ולכן זה מזכיר את מעמד הר סיני, ולכן במצווה זו יש שיא הקשר למתן תורה; שאולי זהו שמובא במדרש: '"גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְּבָרוֹ". במה הכתוב מדבר? א"ר יצחק: בשומרי שביעית הכתוב מדבר; בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום א', לשבת אחת, לחודש א', שמא לשאר ימות השנה?! ודין חמי חקליה ביירה, כרמיה ביירה, ויהבי ארנונא ושתיק, יש לך גבור גדול מזה? וא"ת אינו מדבר בשומרי שביעית, נאמר כאן "עֹשֵׂי דְּבָרוֹ", ונאמר להלן (דברים טו, ב): "וזה דבר השמיטה", מה דבר שנאמר להלן בשומרי שביעית הכתוב מדבר, אף דבר האמור כאן בשומרי שביעית הכתוב מדבר. "עֹשֵׂי דְּבָרוֹ". רבי הונא בשם ר' אחא אמר: בישראל שעמדו לפני הר סיני הכתוב מדבר, שהקדימו עשייה לשמיעה ואמרו (שמות כד, ז): "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע"' וכו' (ויק"ר א,א), הרי שלמדו ב"עשי דברו" על השמיטה ועל קבלת התורה, ממילא יוצא שגיבורי כח חל גם על מתן תורה, שאמרו נעשה ונשמע, שקיבלו על עצמם כל מה שיאמר להם שזהו גבורה גדולה מאוד. לכן יש דימוי בין מתן תורה ושמיטה, ולכן השמיטה היא הכי ראויה לגלות על הנעשה במתן תורה. עוד אפשר שעל שמיטה נאמר שצריכה גבורה גדולה (כמו שהביא המדרש, ולכן קראו עליהם גיבורי כח עושי דברו), ולכן מרמזת התורה שה' מביט עליך, שזהו רמז של פרטי התורה שזהו הירידה למעשה בפרטים הקטנים של התורה, שמתפרטת לכל מציאות שיש בעולם, כך שמובן מזה שה' מביט על כל הנעשה, שכך זה מחזק את האדם לעמוד בגבורה. כמו כן בדומה, התורה אומרת את השמיטה בהר סיני להדגיש את מעמד הר סיני שהיה מעמד אדיר ומפחיד (שהיה עשן קולות וברקים. וכן בשמיעת דבר ה' פרחה נשמתם [שבת פח,ב], ובקשו ממשה שידבר כשליחם [שמות כ,טו]) ולחברו לשמיטה, שבכך נותן כח גבורה לעמוד בניסיון של קיום מצוות השמיטה. או בדומה, במעמד סיני כל העולם התעלה בקדושה עליונה, ומדגישים זאת עם שמיטה להדגיש את המעלה הגדולה של שמיטה בתיקון העולם שלכן ראוי לסבול עליה כ"ך (שכך מחזקים את האדם בניסיון הקשה של שמיטה). אולי אפשר שהסיבה שהתורה ניתנה בכללים ופרטים (ולא ישר רק פרטים) זה כדי לומר שיש הבדל עצום בין הקב"ה ורצונו לבין העולם, ולכן צריך ירידה של שלבים, שמכללים עובר לפרטים (בתורה) ומשם לפרטי פרטים (בתושב"ע). לכן בהקשר לזה נאמר מצוות שמיטה שלא יחשוב אדם שהקב"ה גבוה מעולמו כ"ך עד שאין לו עניין בפרטים הקטנים בעולם הגשמי; לכן מביאה התורה שבסיני שה' ירד להביא את התורה, שזהו גילוי גדול של ה', כך שבו זהו גילוי כנגד הכללים (ואולי לכן לדעת ר"י בסיני נאמרו רק הכללים), אז נאמרו גם הפרטים, שה' יורד עד פרטי הפרטים, ודבר זה מתגלה במיוחד בשמיטה, שהיא שבת הארץ, שהארץ זהו שיא החומרי והגשמי, האדמה – הדומם, ובכ"ז בו מתגלה שבת כעין דימוי לה' ששבת בבריאה (שלכן: '"שבת לה'" – כשם שנאמר בשבת בראשית "שבת לה'", כך נאמר בשביעית "שבת לה'"' [ספרא; ויקרא כה,ד]). שזהו חיבור לה' – לומר שכל המציאות על כל פרטי פרטיה עד הגשמי ביותר על הכל ה' משגיח ומצפה שנקדש ונתקן לשמו. אולי אפשר כרמז שיש כללים ויש פרטים כעין לומר שיש שלבים בתורה, כרמז שיש כמה גילויים בתורה, שכך גם יכול להיות שבתושב"ע יתגלה רצון ה' בצורה אחת ואילו בשמים יתגלה רצון ה' בצורה אחרת; כעין שמובא שה' אמר: 'נצחוני בני נצחוני בני' (ב"מ נט,ב). לכן מודגש שמיטה בסיני, שזהו רמז למציאות הגשמית – קרקע הארץ, שהיא כביכול רחוקה מה', אולם בכ"ז מתגלה בה שבת לה', ששבת זהו גילוי כעין מעשה ה' – שכך רומז שהקביעה בארץ היא הקובעת את רצון ה' האמיתי. אולי אפשר לומר (כעין דברי מרן הגרח"ד זצוק"ל זיע"א) שיש כאלו בימנו הטוענים שהתורה נתנה בסיני כדי לומר שאין קשר בין התורה לא"י, לכן מדגישה התורה לימוד לכל התורה בגילוי של שמיטה לומר שכל התורה עיקרה בא"י (ספרי "עקב", מג) והלימוד תורה הכי מעולה הוא בא"י (ב"ר טז,ד). אולי התורה חיברה בין שמיטה ומתן תורה בסיני בגילוי של הפרטים, שזה מרמז על המציאות בעולם (שזהו שהתורה יורדת לפרטים למעשה בעולם), כדי לרמז שעל האדם לראות בתורה כמו הראיה בשמיטה. בשמיטה יש גילוי שהכל של ה', שכל מה שיש לנו זה מה', ולכן בשמיטה הוא מצווה אותנו להפקיר את הכל כעין שאינו שלנו; דבר זה מתגלה בחוזק מיוחד ביובל (שהוא קשור לשמיטה), שלכן נאמר בו "כי לי הארץ" (פס' כג). ומובא בגמ' על שמיטה: 'אמר הקב"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא' (סנהדרין לט,א). דבר זה הוא עקרון חשוב בתפיסת המציאות וקשרה לתורה, לדעת שכל מה שניתן לך זה כדי לקיים תו"מ, ובלי שה' היה נותן לך לא יכולת לקיים מצוות, כמו שאמרו במדרש: 'ר' תנחומא פתח: (איוב מא, ג) "מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא" … מי קלס לפני עד שלא נתתי לו נשמה? מי מל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר? מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג? מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית?' וכו' (ויק"ר כז,ב). אולי אפשר שנאמר דווקא דרך שמיטה כיון ששמיטה נועדה לזכור שהארץ של ה', כמו שנאמר בסנהדרין (שם), ומסביר רש"י: 'כדי שתדעו וכו' - ולא ירום לבבכם בשבח ארצכם ותשכחו עול מלכותו'. לכן מובן החשיבות של שמיטה לתורה, שבשבח הארץ יכולים להגיע לשכחת עול מלכות ה', וממילא ניתוק מקיום תו”מ (או לפחות יגיע לזלזל בפרטים הקטנים של ההלכה); לכן מדגישה התורה על הקשר בין כל התורה (ובפרט זה נעשה בלימוד על גילוי הפרטים שנאמרו בתורה [שבהם מזלזל בהתחלה כשמתחיל להיפגם בו עול מלכות ה']) ומצוות שמיטה (ובפרט זה מתגלה בסיני שם קיבלנו עלינו את עול מלכותו). אולי אפשר גם שבשורש מצוות שמיטה יש בו טעם של האמונה בבריאת העולם: 'משרשי המצוה. לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו עניין חידוש העולם' (חינוך מצוה פד), ובמתן תורה העולם נקבע, שמבריאתו עמד בתנאי שבנ"י יקבלו את התורה (שבת פח,א), לכן ראוי לחבר ביניהם. ואמנם גם שבת היא אמונה בחידוש העולם, אולם שבת זה לכל אדם פרטי, לעומת זאת שמיטה קשורה לכלל (שחלה רק כשבנ"י בא"י, וכן משמטים שאחרים יכנסו ויקחו) ולכן זה יותר מדגיש את מתן תורה שניתן לכלל ישראל. בנוסף, התורה נתנה בזכות שהיו אז במידת השלום (כמובא ב'פרק השלום'), וכשאדם לא עומד על ממונו (כמו בשמיטה שמשמט) זה מביא לשלום בעולם, ולכן יש קשר פנימי (במידת השלום) בין מתן תורה ושמיטה.