"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום … וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו חקת עולם בכל מושבתיכם לדרתיכם" (ויקרא כג,טו-כא). חג שבועות הוא חג זמן מתן תורה (על קביעת חג שבועות כזמן מתן תורה ראה ב'תורת המועדים', 'חג השבועות כחג התורה', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, שמרחיב ומעמיק בזה), והוא נקבע ע"פ ספירת העומר (שלא נאמר בו תאריך אלא תלוי ע"פ ספירת העומר). ספירת העומר היא ספירה שמתחילה ביום של קרבן העומר, שהוא מוקרב למחרת יו"ט ראשון של פסח, והוא קרבן מיוחד שמוקרב משעורים (ולא מחיטים). מצאנו עוד קרבן שעורים, שזהו קרבן סוטה, ועליו נאמר: 'רבן גמליאל אומר: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה' (משנה סוטה ב,א). לכן נראה שגם בקרבן העומר יש כעין רמז על מעשה בהמה (אמנם לא כסוטה שזינתה כבהמה, אלא) שבאדם יש מוסריות ודרך ארץ, לעומת בהמה שאין בה ישרות אלא התנהגות בהמית. לכן נראה שיש בזה רמז שכשבנ"י יצאו ממצרים הם היו מושפעים מרעת מצרים, וממילא התנהגותם לא היתה כראוי, לכן היה צריך לתקן את דרכיהם לקראת מתן תורה כיון שדרך ארץ היא הבסיס לתורה ('דרך ארץ קדמה לתורה'). לכן ה' דחה את מתן תורה עד זמן חג שבועות שאז נתן את התורה לאחר שתיקנו את דרכיהם, שנעשו בעלי דרך ארץ. אולי לכן זה היה לאחר שבע שבועות, ששבע מרמז על הבריאה, וכפול שבע מרמז על העומק בבריאה, שבעולם שנברא אדם יכול גם להיות מושחת כבהמה, לכן מודגש על עומק הבריאה, שה' ברא את העולם ישר, כדי שיתנהגו כבני אדם כראוי, בדרך ארץ; ואז כשהם ראויים מצד מידותיהם, לאחר שבע שבועות שלמים, אז ביום החמישים יקבלו את התורה. אולי לכן מודגש "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט,א), שנרמז על שלוש (בחודשים) כרמז להתרגלות להתנהגות מסויימת, כעין חזקה שהיא לאחר שלוש פעמים שנעשה מעשה (כעין שור שנעשה מועד לאחר שנגח שלוש פעמים), שזהו שבנ"י התרגלו להיות ישרים בדרך ארץ. (וכן זהו כרמז לשלושת האבות, שהם היו ישרים בדרכיהם, בעלי מוסר גבוה ודרך ארץ). אולי זהו עומק המדרש: ''ד"א: "כי חולת אהבה אני", א"ר לוי: לבן מלך שעמד מחליו, א' פידגוגו: ילך לו לאסכלי. אמ' המלך: עדיין לא בא זיוו של בני מחליו והוא הולך לו לאיסכלי?! אלא יתעדן בני שנים שלשה חדשים במאכל ובמשתה ואחר כך הוא הולך לאסכלי. כך כיון שיצאו ישר' ממצרים היו ראויין לקבל את התורה, והיו בהם בעלי מומין משיעבוד טיט ולבינים, אמ' הקב"ה: עדיין לא בא זיוון של בניי משיעבו' טיט ולבינים והן מקבלין את התורה?! אלא יתעדנו בניי שנים שלשה חדשים בבאר ובמן ובשליו, ואחר כך מקבלין את התורה. אמתיי? "בחדש השלישי" (שמות יט:א)' (פסיקתא דר"כ יב,ג). שמעבר לפשט יש כאן עומק, שמה שלא ראוי שיקבלו תורה כשהם פצועים, זהו גילוי התנהגות של דרך ארץ, כיצד להתנהג כראוי בעולם (שלא לתת כשפצועים, ולא ראוי לשלוח ללימודים ילד חלוש לאחר מחלה); שזהו רמז שהיה כאן עיכוב משום גילוי דרך ארץ. אולי זהו גם יותר בעומק, שמעבר לפציעות הגופניות, היה במקביל גם פציעות נפשיות – שהיו בעלי פגם בדרך ארץ כמו שהתרגלו בזמן עבודתם ממצרים, ולכן ה' עיכב עד שזה יתוקן ע"י שילכו אחר ה', וה' ישפיע עליהם טוב (באר וכו') שכך ימשכו אחר עשיית הטוב בעולם, ובכך יתקנו את הדרך ארץ שלהם. אולי גם רמז במדרש: '"כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים" (שה"ש ב:ג). … א"ר עזריה: מה תפוח הזה אינו גומר פירותיו אלא בסיון, כך לא נתנו ישר' ריח טוב בעולם אלא בסיון. אימתי? "בחדש השלישי" (שמות יט:א)' (שם,י). שמודגש ריח טוב, שריח מרמז על מעשים טובים (ויק"ר ל,יב), שבכך רמז שבנ"י התעכבו עד החודש השלישי כדי שיתגלה בהם ריח טוב, שזהו שיתגלה בהם מעשים טובים בשלמות (ע”י שיתוקנו במשך הזמן שעד מתן תורה), שאז יהיו ראויים לקבל את התורה (שהיא על גבי הדרך ארץ) ולהפיץ ריח טוב של תורה בעולם בשלמות. אולי זהו גם: '... בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, "ויחן שם ישראל" (שמות יט). אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת - הרי השעה שאתן להם את תורתי' (פרק השלום). שמעבר לפשט שזהו מעלתה של השלום, יש בזה גם רמז לדרך ארץ, כיון שמידת השלום הוא חלק מכלל הדרך ארץ שבעולם. (אולי יש יותר הדגשה בנוסח שבפסיקתא דר"כ [יב,יד]: 'א' הקב"ה: התורה כולה שלום; למי אני נותנה? לאומה שהיא אוחזת בשלום, הד' דכ' "וכל נתיבותיה שלום"'. שמעבר לפשט של מעלת השלום, רומז שיש בבנ"י התנהגות של שלום – שאוחזים בשלום, שזהו גילוי של מידות ודרך ארץ שבבנ"י; ואף התורה כולה שלום שמהותה דרך ארץ ולכן עומדת על גבי דרך ארץ שבאדם). לכן אפשר אולי להבין שמובא בגמ' על מיתת תלמידי ר"ע: 'תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת' (יבמות סב,ב), ואילו המאירי מביא מסורת מהגאונים שמתו רק עד ל"ג בעומר (וכן אנו נוהגים להפסיק את האבלות בל"ג בעומר), אם כן מדוע הגמ' אמרה עד שבועות? אלא שקודם נאמר: 'וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה', שכולם מתו בזמן אחד בשל פגם בדרך ארץ, אם כן אולי זהו שאומר התנא שמתו בזמן ספירת העומר, לא שמתו כל הזמן ההוא, אלא מתו בזמן אחד שבו היה קטרוג גדול בשל הפגם בדרך ארץ שלהם, שזהו בזמן ספירת העומר שמרמז ומיועד לתיקון המידות, וממילא כיון שהם היו פגומים בזה, אז נידונו אז למוות בשל כך; אבל לא התכוון שמתו בכל הזמן של ספירת העומר, כיון שמתו בפועל רק בחלק ממנו – עד ל"ג בעומר. אולי זה נעשה במיוחד בתלמידי ר"ע, כיון שהוא נעשה ת"ח בזכות מידותיו, שזהו הסיבה שלכן בת כלבא שבוע התחתנה אתו ('דהוה צניע ומעלי' [כתובות סב,ב]), כך שמודגש חזק אצלו שתורתו עומדת על דרך ארץ. אולי זו גם היתה הזכות של בן כלבא שבוע שיצא שהוא יהיה חותנו של ר"ע, שזהו בשל מעשיו הטובים, שבשל כך קראו לו בן כלבא שבוע: 'בן כלבא שבוע - שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב יוצא כשהוא שבע' (גיטין נו,א) [ובתו למדה ממנו איך להתנהג כראוי ולהעריך מידות טובות]. בנ"י קיבלו במרה עשר מצוות: 'והתניא: עשר מצות נצטוו ישראל במרה: שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן: דינין, ושבת וכיבוד אב ואם' וכו' (סנהדרין נו,ב). נראה שמה שקיבלו עשר מצוות להתעסק בהם, בפשטות זה כדי להרגילם ולהכינם לקראת מתן תורה; אולם אולי זה היה כדי לחזק את הדרך ארץ שלהם, שדרך ארץ בלי תורה אינה שלמה: 'אם אין תורה, אין דרך ארץ' (אבות ג,יז). לכן ניתנו להם עשר כעין רמז לעשרת המאמרות שהם מאמרות ה' שבבריאה, כרמז לגילוי טוב בבריאה, שה' ברא את האדם כדי שיהיה טוב וישר; ובהמשך יקבלו תורה בעשרת הדברות שכנגד עשרת המאמרות, כעין גילוי של תורה על גבי הדרך ארץ. העשרה הם שבע מצוות בן נח שזה הבסיס המינימלי של ישרות האדם, ובנוסף עוד שלוש שהם: דינים – שזה קשור בדרך ארץ, ההתנהגות בין בני אדם. כיבוד הורים – שזה ודאי חלק מדרך ארץ. שבת – שזה מראה שה' ברא את העולם ולכן יש להתנהג בישרות כמו שה' טוב וישר (וזה מצוה בין אדם למקום, כך שיוצא שהיה כאן גילוי כנגד בין אדם למקום, ובדינים זה בין אדם לחברו, ובכיבוד הורים זה כעין חיבור בין שניהם, שיש בזה בין אדם לחברו, ויש בזה כעין קשר לקב"ה: 'ת"ר: שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני' [קידושין ל,ב]. שכך מרמז שדרך ארץ שזה בעיקר בין אדם לחברו, אבל זה גם קשור לכל המצוות, גם למצוות שבין אדם למקום). ממילא מובן שבעומק זה בא כגילוי לחיזוק דרך ארץ לקראת מתן תורה; ממילא בזה יוצא קרוב לפירוש ע"פ הפשט שפרש הרמב"ן שמה שנאמר במרה זה כיצד להתנהג (רמב"ן; שמות טו,כה), שזהו דרך ארץ. בשבועות מקריבים שתי הלחם, שזה קרבן חיטים, שזהו מאכל אדם, כרמז שעכשיו אנו אדם שלם, במידותיו ומוסריותו, ולכן ראויים לקבל את התורה ולהיות אדם שלם בקדושה; אולי שתי הלחם רומז לשני היסודות של האדם השלם, שזהו תורה ודרך ארץ ששניהם משלימים זה את זה: 'אם אין תורה, אין דרך ארץ; אם אין דרך ארץ, אין תורה' (אבות שם). אולי לכן נאמר מיד לאחר ספירת העומר וחג השבועות: “ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלקיכם" (ויקרא כג,כב), להדגיש את הקשר בין דרך ארץ לספירת העומר וחג השבועות.