ישנה מסורת שבל"ג בעומר נפטר רשב"י, ולכן עושים בו הילולה לכבוד התנא הקדוש רשב"י זיע"א (אמנם יש שחולקים ואומרים שהשמחה בל"ג בעומר אינה קשורה לרשב"י, ויש שטוענים שקשור לרשב"י אבל לא מדובר על יום מותו...). מדוע נפטר רשב"י בל"ג בעומר, שזהו יום שבו פסקו תלמידי ר"ע מלמות (אמנם זו מחלוקת מתי פסקו מלמות [לכאורה בפשטות מתו עד שבועות, שכך נאמר בגמ' ביבמות (סב,ב): 'תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת'!. אלא תרצו שיש שגרסו 'עד פרוס העצרת' (הרז”ה), ויש שטענו שמתו עד שבועות אבל לא בזמנים שלא אומרים תחנון (מהרי”ל). ויש שהביא מסורת מהגאונים שפסקו מלמות בל"ג בעומר (המאירי)], שלכן לשו"ע נפסקת האבלות בל"ד בעומר בבוקר, ולרמ"א בל"ג בעומר בבוקר, ויש שפסקו ב-ל"ג בעומר בלילה [שו"ע או"ח סימן תצ"ג. ובמ"ב]. אולם גם לשיטת השו”ע עיקר ההפסקה היתה ביום ל”ג [מ”ב], וגם לדעה שמתו כל ספירת העומר רק שלא מתו בימים שאין בהם תחנון, בפועל לשיטתו פוסקים מהאבלות בל”ג ולכן יש ביום זה רמז כעין הפסקת מיתתם)? מזה שמת בתקופה זו משמע שיש בו גילוי מיוחד כעין כנגדם. אמנם הוא היה אחד מחמשת התלמידים השניים שר"ע לימד לאחר מות כ"ד אלף תלמידיו הראשונים, 'והם הם העמידו תורה אותה שעה' (יבמות שם); (ואכן ר"י ור"מ גם הם מתו די בסמוך, שנפטרו בי"ד אייר) אולם רק רשב"י נפטר ביום שמתגלה כעין הפסקת מיתתם, כך שמשמע שיש בו יחודיות מיוחדת. בפשטות אפשר לומר שרשב"י נרדף זמן רב ע"י הרומאים שרצו להורגו, וה' הצילו מידם (ואף נעשו לו ניסים לשם כך [שבת לג,ב]). לכן בדבר הזה התגלה ההיפך ממותם של התלמידים הראשונים, שבכך היה זה כנגד זה, הראשונים שמתו לעומת רשב"י מהתלמידים השניים שלא מת, שהוכח בזה יד ה' הפועלת, שממית את החוטא ומציל את הצדיק (ובפרט לשיטת מרן שר התורה הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א [ב'מועדי ישראל', 'ימי הספירה באספקלריית הדורות'] שתלמידי ר”ע הראשונים מתו ע"י הרומאים בשל גזרת שמד, אז רשב”י ממש ההיפך מהם, שהוא ניצל מגזרת מוות של הרומאים). לכן כיון שהוא התגלה כבניגוד אליהם, לכן בפטירתו היה כעין רמז להפסקת מותם, לומר שהוא לא מת מהחטא כמותם ושעלינו ללמוד מזה על דרכי ה' הישרים. אולם אולי אפשר גם שבא לבטא שרשב"י לא התדרדר כמותם, שרשב"י הוא גדול תורת הסוד, ובדברי סוד לא יכולים לגלות כל דבר, ואף יש דברים שצריכים ללמוד אחד על אחד או אפילו לבד ('אין דורשין … ולא במעשה בראשית בשנים. ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו' [משנה חגיגה ב,א]), ולכן כיון שיש בזה התרחקות מלימוד עם אחר, וממילא מזה קרוב להתדרדר לזלזל בלימודו של האחר, לכן היה ראוי להדגיש שהוא לא היה כתלמידים הראשונים. או בדומה, רשב"י אמר לבנו שיש בהם גילוי לימוד תורה מיוחד יותר מכל השאר: 'אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה' (שם); 'די לעולם - בעוסקי תורה אני ואתה' (רש"י). לכן היה מקום לחשוב שיש בו ולו במעט זלזול באחרים ותורתם, כעין התלמידים הראשונים, לכן התגלה במיתתו שאין בו בכלל גילוי שכזה. בנוסף, מסופר על רשב"י (שם לד,א) שהרג בקפידתו שני ת"ח (את אותו 'סבא' ואת יהודה בן גרים), ולכן זה יכול היה להראות שכביכול יש בו מעט זלזול בדעת התורה של האחרים (שהרי אותו סבא אמר את דעתו ההלכתית; ויהודה בן גרים הלך וסיפר כדי שידעו את הדעות של החכמים, ומזה התגלגל ונודע לרומאים, ולא שבא לכתחילה להלשין ולפגוע ברשב”י), לכן הודגש במיתתו שלא היה בו כלל דבר זה. אולי אפשר שרשב"י היה מדגיש את החשיבות של לימוד תורה ביחד, ולכן היה בזה כגילוי ההפך הגמור מתלמידי ר"ע הראשונים. שבמסכת אבות מובא: 'רבי שמעון אומר: שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאלו אכלו מזבחי מתים, שנאמר (ישעיהו כח) "כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום”. אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאלו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר (יחזקאל מא) "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'”' (אבות ג,ג). ומביא הברטנורא: 'ולא אמרו עליו דברי תורה - ובברכת המזון שמברכים על השלחן, יוצאין ידי חובתן, וחשוב כאילו אמרו עליו דברי תורה. כך שמעתי'. אלא שאם כן אז מה אמר רשב"י הרי כולם מברכים ברהמ"ז? אומר התיו"ט: 'ולשון רש"י: ורגילין בני אדם לפטור עצמן בברכת המזון', שיוצא שבאמת רשב"י לכתחילה דרש שילמדו, אלא שבדיעבד יוצאים גם בברכת המזון. בפשטות זה משום שיש חשיבות גדולה לומר ד"ת באוכל כדי לקדשו, ומה שנאמר דווקא על שלושה ולא שנים, הסבירו הפרשנים כמה טעמים: שבשנים יכול להיות שהם שוגגים אבל בשלושה השלישי יזכיר, או שבסתם ארוחה יש שלושה לזימון (תוי"ט), או שבשנים יכול להיות שאין להם פנאי לעומת שלושה שמחכים לזימון ולכן יש להם זמן פנוי אחרת לא היו יושבים יחד (תפא"י), או שבשלושה יש יותר חשיבות להזכרת שם ה' (יותר מכשהם רק שנים, כיון שכמה שיש יותר כך יותר חובה להזכיר את שם ה'), ולכן מתחייבים דווקא אז (מדר"ש), או שבשלושה מתגלה חיבור ולכן אז מתחייבים (מהר”ל). אולם אולי אפשר שבשלושה מתחברים יחד לזימון, להבדיל משנים שאינם מתחברים לזימון ולכן יכול להיות שישבו סתם לאכול בלי קשר ביניהם, לכן הדגיש דווקא בשלושה שאז יש קשר ביניהם. שאז צריך לגלות את הערכתם לתורה של חברו ולכן שידברו ד"ת, וזה חשוב במיוחד באכילה, שמטרתה קיום הגוף הגשמי שהוא מחולק מחברו, ולכן מתגלה אז גילוי של פיצול, ולכן אז יש חשיבות במיוחד לגלות אחדות, שזה נעשה בגילוי של החיבור שיש בתורה שהיא של כל ישראל יחד, והיא תורה ה' שהוא אחד (ולכן בקשר אליו מתגלה האחדות. וכן ישראל קשורים לתורה כעין אותיות התורה שנעשה ס”ת ע”י כל האותיות יחד), ולכן בד"ת מתגלה אחדות ישראל. לעומת כשלא אומרים ד"ת שאז שולחנם כעין שולחן לע"ז, שבע"ז יש גילוי של חלוקה, שיש ריבוי אלוהויות, וכן זה אלוהות של הגשמי שהוא מחולק לכוחות שונים. לכן מדגיש רשב"י שיש ללמוד תורה כדי לקדש את השולחן שיעשה ע"י התורה לשולחן של הקב"ה, שהוא מתגלה באחדות (לכן בדיעבד יוצאים בברהמ”ז כיון שהיא מכוונת לה', ובכך מעלה את האוכל לקדושה ומתגלה אחדות בשל החיבור לקב”ה). ממילא בזה מתגלה אצל רשב"י ההיפך הגמור מהפיצול שהיה בתלמידים הראשונים, שלמדו תורה אבל היו מפוצלים בתורתם בשל פגמם בבין אדם לחברו, וממילא יוצא שתורתם אינה תורת אמת ולכן נענשו שנעשתה להם סם מיתה. (וכן רשב"י דיבר על לומר ד"ת באכילה, ותלמידי ר"ע מתו באסכרא שהיא 'מתחלת בבני מעיים וגומרת בפה' [שבת לג,ב], כעין אוכל שילך למעיים, ולאחר האכילה אומר ד”ת בפה). לכן יש ברשב"י גילוי של תיקון לחטאם של התלמידים הראשונים, ולכן נפטר בזמן שקשור לגילוי הפסקת מיתתם.