"ולקח את שני השעירם והעמיד אתם לפני ה' פתח אהל מועד. ונתן אהרן על שני השעירם גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת. והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אתו לעזאזל המדברה" וגו' (ויקרא טז,ז-י). 'תנא דבי ר' ישמעאל: עזאזל שמכפר על מעשה עוזא ועזאל' (יומא סז,ב). 'עוזא ועזאל – מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין, ועליהם נאמר "ויראו בני האלהים את בנות האדם" (בראשית ו), כלומר על העריות מכפר' (רש"י). '… ור"א כתב: אמר רב שמואל: אע"פ שכתוב בשעיר החטאת שהוא לשם, גם השעיר המשתלח הוא לשם. ואין צורך, כי המשתלח איננו קרבן, שלא ישחט. ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא; ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש (אחרי ל"ג פסוקים יז ז) תדענו. והנה ר"א נאמן רוח מכסה דבר, ואני הרכיל מגלה סודו, שכבר גלו אותו רבותינו ז"ל במקומות רבים. אמרו בבראשית רבה (סה י): "ונשא השעיר עליו" (להלן פסוק כב) זה עשו, שנאמר (בראשית כז יא) "הן עשו אחי איש שעיר", "את כל עונותם" עונות תם, שנאמר "ויעקב איש תם" (שם כה כז). ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול (פרק מו): לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכפורים, שלא לבטל את קרבנם, שנאמר "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל", גורלו של הקב"ה לקרבן עולה, וגורלו של עזאזל שעיר החטאת וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר "ונשא השעיר עליו". ראה סמאל שלא נמצא בהם חטא ביום הכפורים, אמר לפני הקב"ה: רבון כל העולמים, יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים, מה מלאכי השרת יחפי רגל כך הן ישראל יחפי רגל ביום הכפורים, מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה כך ישראל אין בהם אכילה ושתיה ביום הכפורים, מה מלאכי השרת אין להם קפיצה כך ישראל עומדין על רגליהם ביום הכפורים, מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם כך הן ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכפורים, מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך הן ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים. והקדוש ברוך הוא שומע עדותן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל הכהנים ועל כל עם הקהל, שנאמר (פסוק לג) "וכפר את מקדש הקדש" וגו', ע"כ אגדה זו. והנה הודיענו שמו ומעשהו וזה סוד הענין: כי היו עובדים לאלהים אחרים, הם המלאכים, עושים להם קרבנות והם להם לריח ניחוח, כענין שנאמר (יחזקאל טז יח יט) "ושמני וקטרתי נתת לפניהם ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח ויהי נאם ה' אלקים". ואתה צריך להתבונן בכתוב במקרא ובמסורת, והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלהותם וכל עבודה להם, אבל צוה הקב"ה ביום הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החרבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כחו יבא חורב ושממון כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחרבן, והכלל נפש לגלגל מאדים. וחלקו מן האומות הוא עשו, שהוא עם היורש החרב והמלחמות. ומן הבהמות - השעירים והעזים. ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין בלשון רבותינו, ובלשון הכתוב (להלן יז ז) "שעירים", כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר. ואין הכונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו, חלילה, אבל שתהיה כונתנו לעשות רצון בוראנו שצונו כך' וכו' (רמב"ן, פס' ח). הרמב"ן פירש (ע"פ הסוד של ראב"ע) פירוש עמוק ביותר, אולם לכאורה אין זה כהסברו של ר"י בגמ', וכן מובא במדרש הסיפור על עוזא ועזאל, ושם מסתיים: 'עֲזָאֵל לֹא חָזַר בִּתְשׁוּבָה וַעֲדַיִן הוּא עוֹמֵד בְּקִלְקוּלוֹ לְהָסִית בְּנֵי אָדָם לִדְבַר עֲבֵרָה בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִין שֶׁל נָשִׁים, וּלְכָךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין קָרְבָּנוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַיִל אֶחָד לַה' שֶׁיְּכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְאַיִל אֶחָד לַעֲזָאזֵל שֶׁיִּסְבֹּל עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהוּא עֲזָאזֵל שֶׁבַּתּוֹרָה' (ילקו"ש, רמז מד [לפיו מתפרש עומק הגמ', שזה לא רק דימוי, אלא ממש קשור אליהם השעיר לעזאזל]); אלא שהרמב”ן הלך בשיטת הב"ר והפרקי דר”א. אולם אולי אפשר שאין מחלוקת ביניהם, ששורש החורבן בעולם זהו חטא העריות, שהוא שיא התאוה ובעקבותיו התאוות משתלטות על האדם, עד כדי שכולו שקוע בחומריות, שאז מגיע למצב שאפילו הדברים העליוניים ביותר – כאלוקות מתגלה בעיניו כגשמי, שעובד ע"ז (וכך מובן שתחילת הע"ז בישראל זה: 'אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא' [סנהדרין סג,ב], שיש קשר בין עריות וע”ז, מהצד החיצוני זה היה אינטרס כדי להתיר להם עריות, אבל גם מגלה שבפנימיות יש קשר עמוק ביניהם, שזה מביא לזה), וכשאדם מגיע לשפלות חומרית הוא חוטא וגס במעשיו, עד שמגיע אפילו להרג וחורבן מהשתוללות תאוותיו. (לכן בחטא עץ הדעת התגלה באדם תאות העריות, שלכן ראה עצמו עירום, וזה בה עם מוות לאדם ואבדון לארץ [שמגדלת קוץ ודרדר]). דבר זה מתגלה בשיא החומרה של החטאים, שזהו שלושת העברות ע"ז ג"ע וש"ד. המקדש הראשון חרב בשל שחטאו בשלושת העברות האלו ('מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז, וגלוי עריות ושפיכות דמים' וכו' [יומא ט,ב]), שזהו ההיפך מהמקדש שמשרה קדושה וגילוי שם ה' בעולם. לכן בכפרה ביוה"כ, שזה קשור לתיקון הע"ז של העגל שהיה קשור בו גם עריות וש"ד (שמות לב,ו; רש"י), ש'אותו היום נקבע ליום כפור להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו' (רש"י; תענית ל,ב), בו מגלים כנגד זה תיקון לעריות וכל החטאים כולם שמתגלגלים מזה, ע”י קרבן לה' כנגד תיקון למעמד מתן תורה (שממשיך במשכן, שהשכינה עברה מהר סיני למשכן ומשם למקדש), וקרבן לעזאזל כתיקון לעריות ולכל החטאים (אולי כרמז: “לשלח אתו לעזאזל המדברה", כעין רמז שזה קשור לנעשה במדבר, שזהו חטא העגל). השעיר לעזאזל נשלח לאבדון כנגד שהחטאים מביאים לאבדון, וכך מביא את האדם להכרה שיש צורך להתרחק מהחטא, ובפרט מחטא העריות, כעין רמז שהשעיר מתפרק לחתיכות לעומת השעיר לה' שמועלה כקרבן, כרמז שכך גם באיש ואשה: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן' (סוטה יז,א); בשימוש לקדושה זהו השראת שכינה כעין במקדש, ואילו בהיפוכו זה מביא לחורבן, כמו שהשעיר לעזאזל הולך לאבדון. וזה קשור שעריות באות מתאוות, שזה מתגלה באהבה יצרית שהיא זמנית: 'כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר' וכו' (אבות ה,טז); שכך בקשר בין איש לאשה שאינו כראוי הוא זמני וכשמדורדר לחטא הוא מביא לאבדון ממש. זהו שקשור לשעיר שנשלח לאבדון במדבר, לשר המושל בחורבן ואבדון. זהו גילוי כנגד יעקב ועשו, שעשו זהו שעיר, כך מקטנותם אע"פ שנולדו יחד (כעין שני השעירים שדומים [משנה יומא ו,א. אמנם עשו ויעקב נראו שונים, אבל זה בא לבטא דימוי כעין שהם באו לעולם יחד, שכך השעירים דומים ולכן כעין קשורים יחד; וכן בתחילה לא ראו לאן ילכו, אלא בהמשך הזמן זה הלך לביהמ”ד וזה הלך לע”ז, ולכן מביאים דומים כעין שבתחילה לא ראו הבדל ביניהם, מצד מעשיהם, אולם בהמשך זה הלך לביהמ”ד שזהו כשעיר למקדש, וזה הלך לע”ז שזהו כשעיר לעזאזל]), יעקב הלך לקדושה שזהו כשעיר למקדש, ואילו עשו הלך לטומאה וזהו השעיר לעזאזל. ושניהם הפכים: 'קסרי וירושלים; אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן – אל תאמן ,ישבו שתיהן – אל תאמן, חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי – תאמן, שנאמר (יחזקאל כו, ב) "אמלאה החרבה", אם מליאה זו חרבה זו, אם מליאה זו חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: (בראשית כה, כג) "ולאום מלאום יאמץ"' (מגילה ו,א), שזהו אחד למקדש ואחד לחורבן ואבדון (ואם ח"ו אנו חוטאים אז אנחנו לאבדון והמקדש נחרב ועשו עולה). לכן בכפרה שמתגלה בעריות זה נמשך לכל העברות, ולכן יש בזה יסוד לכפרה על כל החטאים ולכן אז סמאל מסנגר במקום לקטרג (שהרי היצר הרע נעשה כדי שנעמוד כנגדו ולא נחטא, ולכן במהותו השורשי הוא מיועד בשביל הטוב, ולכן כשמתקנים את כל הרע הוא מסנגר). אולי יש בזה גילוי כנגד מיתת שני בני אהרן (והיו לאהרן ארבע בנים, ומתו חציים, כך ששני בנים המשיכו בעבודת המקדש, ושנים אבדו מהעולם, וכך שעיר למקדש ושעיר לעזאזל), ולכן מתחיל ב"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו" (ויקרא טז,א) [אולי גם לכן אהרן נכנס לקה"ק עם קטורת, כנגד שהם הקטירו קטורת בחטא, שזה נעשה תוך כדי כפרה למה שהם עשו], שחטאם היה (בין השאר): 'אבא חנין אומר: ע"י שלא היה להם נשים, דכתיב (ויקרא טז, ו): "וכפר בעדו ובעד ביתו", ביתו זו אשתו. ר' לוי אמר: שחצים היו, הרבה נשים היו יושבות עגונות ממתינות להם. מה היו אומרים? אחי אבינו מלך, אחי אמנו נשיא, אבינו כהן גדול, ואנו שני סגני כהונה, אי זו אשה הוגנת לנו? ר' מנחמא בשם ר' יהושע בן נחמיה אמר: (תהלים עח, סג): "בחוריו אכלה אש", למה בחוריו אכלה אש? משום "בתולותיו לא הוללו"' (ויק"ר כ,ט-י). הרי שחטאם היה קשור לפגם בקשר בין איש ואשתו, שבשיא הפגם בזה הוא עריות, ולכן בשל מעלת הקדושה נענשו בשל גילוי זה; וביוה"כ כשנכנסים לקה"ק מגלים כפרה ותיקון לזה, וממילא קשור לתיקון בכל החטאים הקשורים לזה, שמתגלגל עד כל החטאים כולם, וזה בא לידי גילוי בשעיר לעזאזל.