"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו. ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת" וגו' (ויקרא טז,א-ב). 'תניא ר"א אומר: לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן. מאי דרוש? (ויקרא א, ז) "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח", אמרו: אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו, אמר רבי אליעזר לאימא שלום אשתו: תמיה אני אם יוציא זה שנתו; ולא הוציא שנתו. אמרה לו: נביא אתה? אמר לה לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה' (עירובין סג,א). לכאורה תמוה, מניין לו שעל זה מתו הרי בפס' מפורש שמתו על הקרבת אש זרה: "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקרבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם" (ויקרא י,א)? בפשטות הוא דייק בפס' שמודגש "אשר לא צוה אתם", שזה הדגש שלא הצטוו ע"י משה אלא עשו מדעתם שהורו הלכה לעצמם (וכן מיד נאמר בסמוך: "ותצא אש מלפני ה'” וגו', כך שאולי למד כעין שיציאת האש קשורה בשל שלא הצטוו, שזהו שהורו הלכה מעצמם). ויותר מזה מודגש בספרא שדייקו בפס' שלא נטלו עצה: '"נדב ואביהו" – מה תלמוד לומר "בני אהרן"? שלא חלקו כבוד לאהרן. "...נדב ואביהו" לא נטלו עצה ממשה. "..איש מחתתו" - איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה. "ויקריבו לפני השם אש זרה אשר לא צוה אותם". ר' ישמעאל אומר: יכול אש זרה ממש? תלמוד לומר "אשר לא צוה אותם" – הכניסוהו בלא עצה. רבי עקיבא אומר: לא הכניסוה אלא מן הכירים, שנאמר "ויקריבו לפני השם אש זרה". אם כן למה נאמר "אשר לא צוה אותם"? שלא נמלכו במשה רבן. רבי אליעזר אומר: לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה' וכו' (ספרא על הפס'). הרי שכולם דייקו שלא התייעצו, ולכן מובן שר"א דייק שעונשם היה על שהורו הלכה – שלא התייעצו עם משה והוא הורה להם, אלא פסקו הלכה לעצמם. אולי לכן גם מדוייק כאן שאחרי מות שני בני אהרן נאמר "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש" וגו', מעבר לפשט שצריך לצוותו על כך, אולי מודגש שמשה ידבר לאהרן, שהוא יצווה אותו כעין היפך ממה שעשו בניו שלא התייעצו אלא קבעו הלכה מעצמם. חז"ל גם למדו שבני אהרן כעין זלזלו במנהיגות משה ואהרן, כמו שמתחיל הספרא: 'כיון שראו את משה ואת אהרן שהיו מהלכים תחלה והם באים אחריהם, וכל ישראל אחריהם, אמר לו נדב לאביהו: "עוד שני זקנים הללו מתים ואנו ננהוג את הקהל". אמר הקב"ה: "מי קובר את מי? הם קוברים אתכם ויהיו הם מנהיגים את הקהל"' (ספרא; ויקרא י,א). שלכאורה מניין זאת להם? אולי למדו זאת מהקשר הפס': “ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם. ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקרבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה'” (ויקרא ט,כג-י,ב). כעין זה מול זה, משה ואהרן נכנסו לאה"מ ... ויצאה אש, וכנגד זה עשו נדב ואביהוא שנכנסו לאה"מ ויצאה אש, זה כנגד זה; ואצל משה ואהרן זה היה גילוי של כבוד במנהיגותם (שיצאו וברכו את העם) ולכן גם אצל נדב ואביהוא זה היה כעין כבוד במנהיגות – שרצו להיות מנהיגים כמו משה ואהרן, שזהו במקומם. אמנם נראה שנדב ואביהוא היו צדיקים גדולים, ולכן מה שנאמר אין הכוונה שרצו באמת שימותו וינהגו במקומם, אלא הכוונה שרצו כבר להנהיג כדי להורות לבנ"י תורה, שזהו חלק מחטאם שהורו הלכה בפני משה בשל רצונם שיתגלה מהם תורה בעולם. אמנם מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא', “אחרי מות" [א]) מסביר בעומק שבזוהר מובא שהאש במזבח זהו תורה, ממילא ע"פ זה למד ר"א שההקרבת אש זרה זהו תורה זרה, וכיצד יתכן תורה זרה? זהו שהורו הלכה בפני רבם. במדרש מובא: 'אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: שְׁנֵי דְבָרִים הָיוּ קְדוֹשִׁים וּגְדוֹלִים, וְכִסְּבוּרִין בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם קָשִׁים, וּכְדֵי שֶׁלֹא לְהוֹצִיא לַעַז עֲלֵיהֶם כָּתַב בָּהֶן דָּבָר גָּדוֹל שֶׁל שֶׁבַח וּבְרָכָה, וְאֵלּוּ הֵן: קְטֹרֶת וְאָרוֹן. קְטֹרֶת שֶׁלֹא יֹאמַר אָדָם קָשֶׁה הוּא הַקְּטֹרֶת, עַל יָדוֹ מֵתוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְעַל יָדוֹ נִשְׂרְפוּ עֲדַת קֹרַח, וְעַל יָדוֹ נִצְטָרַע עֻזִּיָּהוּ, לְכָךְ כָּתַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלָה גְדוֹלָה בַּקְּטֹרֶת שֶׁנִּצְּלוּ יִשְׂרָאֵל עַל יָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יז, יב יג): "וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל" וגו'. אָרוֹן, שֶׁלֹא יֹאמַר אָדָם קָשֶׁה הוּא הָאָרוֹן, הוּא הִכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים, הוּא הָרַג בְּאַנְשֵׁי בֵּית שֶׁמֶשׁ, הוא הָרַג לְעֻזָּא, לְכָךְ כָּתַב בּוֹ בְּרָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ו, יא): "וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן ה'” וגו', לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין קְטֹרֶת וְאָרוֹן הוֹרְגִין אֶלָּא עֲוֹנוֹת הוֹרְגִין. בַּמֶּה בֵּרַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּית עוֹבֵד אֱדוֹם? רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּבָנִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים א כו, ד ה): "וּלְעֹבֵד אֱדֹם בָּנִים שְׁמַעְיָה הַבְּכוֹר" וגו' "יוֹאָח הַשְּׁלִשִׁי וְשָׂכָר הָרְבִיעִי וּנְתַנְאֵל" וגו' "פְּעֻלְּתַי הַשְּׁמִינִי”. בְּעוֹן קוֹמֵי רַבִּי יוֹחָנָן מַהוּ "פְּעֻלְּתַי”? אָמַר לָהֶם: עַל שֶׁפָּעַל פְּעֻלָּה גְדוֹלָה בַּתּוֹרָה. מַה פְּעֻלָּה גְדוֹלָה פָּעַל? שֶׁהָיָה מַדְלִיק לִפְנֵי הָאָרוֹן נֵר אֶחָד שַׁחֲרִית וְנֵר אֶחָד עַרְבִית. רַבִּי יוֹסֵי עֲבַד לָהּ אַפְטָרָה, מַה אִם הָאָרוֹן שֶׁלֹא אָכַל וְשָׁתָה וְלֹא מִתְכַּבֵּד אֶלָּא בִּשְׁבִיל שְׁנֵי לוּחוֹת שֶׁהָיוּ בּוֹ זָכָה בֵּית עוֹבֵד אֱדוֹם שֶׁיִּתְבָּרֵךְ בִּזְכוּתוֹ, מִי שֶׁקִּבֵּל חֲכָמִים וְתַלְמִידִים בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וְעַל מִטּוֹת כְּבוּדוֹת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְשַׁלֵּם לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ' וכו' (במדבר רבה ד,כ). אולי הקטורת מיוחדת שיש בה גילוי של אחדות ישראל, שכעין אפילו הרשעים שותפים בה: 'א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת' (כריתות ו,א). (אולי יש 11 סממני קטורת כרמז שחלבנה ריחה רע, ולכן העיקר של השראת שכינה זהו העשרה צדיקים, כמניין שבהם שורה שכינה: 'ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם? שנאמר "אלקים נצב בעדת א'ל"' [ברכות ו,ב]; לכן יש חשיבות לעשרה ועוד הרשע, סה"כ 11 שאז זהו שלמות לפני ה'). בני אהרן חטאו בהקריבם קטורת אש זרה; אולי לכן למד ר"א שקלקול הקטורת שתחשב כזרה זה ע"י שנחשב כאילו אינה קטורת אמיתית, שזהו שלא מתגלה בה אחדות, שזהו שהורו הלכה בפני משה, שנעשה בזה כעין חילוק בישראל, במקום שיהיה באחדות תחת משה שהוא הפוסק, הם פסקו לעצמן כאילו מחולקים ממנו, ולכן היה בזה גילוי של פירוד – היפך מהקטורת ולכן נחשב כאש זרה. נראה שבקטורת ובארון יש גילוי של אחדות, הקטורת כמו שאמרנו, ובארון נאמר "ועשו ארון עצי שטים" (שמות כה,י), ודרשו חז"ל: 'ד"א: "וְעָשׂוּ אֲרוֹן" מפני מה בכל הכלים האלה כתיב "ועשית", ובארון כתיב "וְעָשׂוּ אֲרוֹן"? א"ר יהודה ב"ר שלום: א"ל הקב"ה: יבאו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה' (שמו"ר לד,ב), הרי שהודגש שבארון מתגלה לכל בנ"י יחד, שזהו גילוי אחדות. ויותר מזה מפורש באור החיים על הפס': 'אולי שרמז שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל, ואין מציאות בעולם יכול עשות כל עקרי התורה. וזה לך האות: אם הוא כהן הרי זה אינו מקיים נתינת כ״ד מתנות כהונה ופדיון בכור וכו׳, ואם הוא ישראל הרי אינו יכול לקיים מצות עשה שבהקרבת הקרבנות ודיניהם אשר רבו מצות עשה שבהם, וכן לוי. ובכללות כל ישראל יקיימו כללות עקרי התורה, לזה אמר "ועשו" לשון רבים'. לכן כיון שבשניהם יש גילוי של אחדות, לכן יש בהם טוב גדול, או ח"ו רעה גדולה, שבשל מעלתם הטובה הגדולה היפוכם זהו רעה גדולה. אחדות ישראל זהו היסוד לגילוי ה' בעולם: '"אֶסְפָה לִי", זש"ה (עמוס ט, ו): "הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה". למה"ד? לפלטין שהיתה בנויה על גבי הספינות; כל זמן שהספינות מחוברות פלטין שעל גביהן עומדת. כך "הבונה בשמים מעלותיו", כביכול כסאו מבוסם למעלה בזמן שישראל עשוין אגודה אחת, לכך נאמר "הבונה בשמים מעלותיו", אימתי? "ואגודתו על ארץ יסדה"; וכה"א (דברים לג, ה): "ויהי בישורון מלך"' (במדבר רבה טו,יח). לכן זה מביא לטוב גדול: 'דבר אחר: "אתם נצבים היום”, מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפלה לכם, עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר: "והיה לך ה' לאור עולם" (ישע' ס יט). אימתי? בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר: "חיים כולכם היום" (דב' ד ד). בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת?!. ואלו נוטל אחת אחת, אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: "בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדו" וגו' (ירמיה נ ד). כשהן אגודים, מקבלין פני שכינה' (תנחומא "נצבים" סימן א) [ובקבלת פני שכינה בא טוב גדול, שהקב”ה הוא מקור הטוב]. האחדות מגינה מהרעה, עד כדי כך שמגנה אפילו כשעובדים ע"ז: 'אמר רבי אלעזר הקפר: גדול השלום, שאפילו ישראל עצמן עושין עבודה זרה ועושין חבורה אחת, אין מדת הדין נוגעת בהן, שנאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד יז)' (תנחומא “צו” סימן ז) [וראה עוד דברים על השלום, ב'פרק השלום'). לכן בשל המעלה הכ"ך גדולה של אחדות שמתגלה בקטורת ובארון (שזה קשור גם לשכינה ששורה באחדות), יש בהם הגנה ממוות (שה' הוא מקור החיים, ולכן בהשראת שכינה בא חיים לעולם), או ח"ו גילוי של מוות אם מקלקלים בהם. אולי לכן זהו עומק המדרש שאומר ר"י שאם כיבוד הארון שבו הלוחות גרם לעובד לזכות אז ק"ו מי שמכבד ת"ח, שמעבר לפשט יש גם בעומק, שבכיבוד ת"ח זה ממש גילוי אחדות, ולכן יש בזה השראת שכינה ובפרט שזה עם ת"ח שיש בהם גילוי שכינה בשל דבקותם בתורה, ולכן ק"ו שהם יזכו לטוב. אולי לכן עובד זכה בבנים כרמז לריבוי אנשים ושהם באחדות – כמשפחה. אולי לכן ביוה"כ שהוא יום מיוחד בקדושתו, ובקה"ק שהוא מקום מיוחד בקדושתו, הכה"ג שהוא מיוחד במעלתו – הוא נכנס בשם כל ישראל לעבודת יוה"כ, שאז יש גילוי אחדות שלמה ובגילוי קדושה, ולכן בזה יכול להכנס לקה"ק לעבודת יוה"כ; ולכן אז נכנס למקום הארון עם המחתה של הקטורת, שיש בזה גילוי אחדות וקדושה שבשניהם.