'אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר "וירק את חניכיו ילידי ביתו". ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר "במה אדע כי אירשנה". ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר "תן לי הנפש והרכוש קח לך"' (נדרים לב,א). 'שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים – שהוליכן למלחמה, כדכתיב "וירק את חניכיו", דהיינו בני אדם שחנך לתורה. שהפריז על מדותיו – שהרבה להרהר על מדותיו של הקב"ה, הפריז ויתר והפקיר. שנאמר תן לי הנפש – ואברהם אבינו נתנם לו, ואילו עכבן לעצמו היה מכניסן תחת כנפי שכינה' (ר"ן). הגמ' מביאה כמה סיבות לעבדות בנ"י במצרים; מקובלנו ממרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א כלל יסודי – שאין באמת מחלוקת במדרשים, אלא זה גילויים של צדדים שונים של אותה מטבע. לכן נראה שגם כאן כל הטעמים אמת, שכולם היו סיבות לגזרת הגלות במצרים. אולי לכן בהתחלת הגלות במצרים נעשה גילוי כנגד זה. מספרת התורה מה אמר פרעה לעמו כדי לשעבד את בנ"י, וכיצד ביצעו את הגזרה: "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס" (שמות א,ט-יא). '"נתחכמה לו" - לעם. נתחכמה מה לעשות לו (שמות רבה). ורבותינו דרשו: נתחכם למושיען של ישראל, לדונם במים, שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם (והם לא הבינו שעל כל העולם אינו מביא, אבל הוא מביא על אומה אחת. ברש"י ישן). "ועלה מן הארץ" - על כרחנו. ורבותינו דרשו: כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים. והרי הוא כאלו כתב 'ועלינו מן הארץ והם יירשוה'. "עליו" - על העם. "מסים" - לשון מס - שרים שגובין מהם המס. ומהו המס? שיבנו ערי מסכנות לפרעה' (רש"י). כנגד דברי ר"א שאברהם עשה אנגרייא בת"ח – 'אנגריא – עבודת המלך' (רש"י; סוטה י,א), כנגד זה פרעה שיעבד אותם בעבודת המלך, לבנות ערי מסכנות לפרעה (וכן טענת פרעה זה החשש מה יקרה בזמן מלחמה, שזהו כעין כנגד שאברהם השתמש בתלמידיו למלחמה בארבעת המלכים). כנגד דברי שמואל שאברהם הפריז על מידותיו של הקב"ה – שביקש אות הוכחה שיקבל הוא ובנ"י את א"י ("ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. ויאמר אדנ'י ה' במה אדע כי אירשנה" [בראשית טו,ז-ח]), כנגד זה אומר פרעה שצריך לפעול כדי שלא יהיה מצב שישראל יתמרדו ויעלו ממצרים חזרה לא”י ('ועלה מן הארץ – על כרחנו'). כנגד דברי ר"י שהפריש את השבויים מלהכנס תחת כנפי השכינה, אומר פרעה שצריך להתחכם למושיעם של ישראל, לפעול נגד רצון הקב"ה, שזהו התנגדות לרצון ה', שזהו כמו שלא גיירם אברהם ולכן לא הלכו כרצון ה' (אלא נשארו עובדי ע"ז נגד ה') [וכן אומר שבנ”י רבים ולכן צריך למעט את כמות בנ”י, שזהו כעין שלא הוסיף אברהם גם את השבויים לבנ"י ע"י גרות, שכך פועל פרעה למעט את בנ"י]. אולי לכן כשבנ"י אוכלים את הפסח שמגלה על יציאתם לחירות, הם אוכלים אותו בצורה של יציאה לדרך: “וככה תאכלו אתו מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אתו בחפזון פסח הוא לה'” (שמות יב,יא), כנגד שיצאו מהר בעקבות מכת בכורות (שהמצרים יגרשו אותם), שה' פסח והרג בבתי המצרים. אולם אולי נרמז גם שנאמר להם ללבוש חגורות ונעלים ומקל ביד, כנגד שנגמר עונש הגלות (שלכן עכשיו יוצאים), ולכן רמז שהתכפר האנגרייא שעשה אברהם בת"ח שהוציאם למלחמה – ולכן זהו חגורות כנגד שחגורים בכלי נשק, ורמז שהתכפר שהפריז על מידותיו של ה' (בהקשר לא"י) – שזהו נעלים כרמז להליכה שהולכים לא"י, ורמז שהתכפר שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה – שזהו מקל כרמז להליכה אחר רצון ה' וכעין רמז במקל כמו המקל של משה שקשור בהבאת שם ה' לעולם (שלכן היו רשומים בו בר"ת המכות, ובו הכה והביא את המכות וכו'). אולי לכן גם על החפזון נאמר: '"ואכלתם אותו בחפזון”. זה חפזון מצרים. אתה אומר כן, או אינו אלא חפזון ישראל? כשהוא אומר "ולכל בני ישראל לא יחרץ” הרי חפזון ישראל אמור. הא מה אני מקים "ואכלתם אותו בחפזון”? זה חפזון מצרים. רבי יהושע אומר: "ואכלתם אותו בחפזון" זה חפזון ישראל. אתה אומר כן, או אינו אלא חפזון מצרים? כשהוא אומר "כי גורשו ממצרים” - הרי חפזון מצרים אמור. ומה תלמוד לומר "בחפזון”? - חפזון ישראל. אבא חנן משום רבי אלעזר אומר: זה חפזון שכינה, ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: "קול דודי הנה זה בא" וגו' (שיר השירים ב) ואומר "הנה זה עומד אחר כתלנו" (שם)' (מכילתא; שמות יב,יא). שיש גילוי של יציאה בחפזון, בחפזון מצרים ישראל והשכינה (שתוקן הפגם ויש מיד לצאת שלא לשקוע בטומאת מצרים). חפזון מצרים לגרש את בנ"י זה בעקבות שמתו להם ע"י שה' היכם, ולכן רצו לגרש את ישראל, ולכן כרומז לשימוש שהשתמש אברהם בחניכיו הת"ח כדי להכות להרוג ולנצח את ארבעת המלכים (שת”ח קשור בגילוי שם ה' בעולם, ולכן יראתו נאמרה יחד עם יראת ה': 'עד שבא ר"ע ודרש: "את ה' אלקיך תירא" - לרבות תלמידי חכמים' [פסחים כב,ב]). חפזון ישראל זה לצאת ממצרים וללכת לא"י, ולכן זה כנגד הפגם של הפרזה על מידות ה' בקשר לא"י (ואף נחפזו והלכו בלי צידה לדרך, שזה מראה על אמונה שלמה בה', ללא כל הרהור והפרזה על מידות ה'). חפזון השכינה רומז לתיקון הפגם שלא הביא את השבויים להתגייר ולהיות תחת כנפי השכינה. אולי גם בעיקר של ליל הסדר מתגלה כרמז לזה: 'רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו; ואלו הן: פסח, מצה ומרור. פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מצה, על שום שנגאלו אבותינו במצרים. מרור, על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים' (משנה פסחים י,ה). שמעבר לפשט אולי יש כאן גם רמז שהיה כאן גילוי שתוקן הסיבה לגלות ולכן עכשיו יצאו ממצרים. פסח כנגד שה' פסח במצרים (שירד בעצמו להכות את מצרים), ולכן מרמז על שכינת ה', שזהו שתוקן מה שלא קירב את השבויים לשכינה. מצה זה כנגד הגאולה ממצרים, שזה מרמז שתוקן מה שאברהם השתמש בת"ח לשחרר את השבויים שנלקחו לעבדות, שבכך הוציא את השבויים לגאולה. המרור כנגד שמררו את חיי אבותינו במצרים, כעין רומז שתוקן מה שאברהם הפריז על מידותיו של הקב”ה בהקשר לקבלתנו את א”י, שזה נרמז במרירות כנגד שא”י נקנית ביסורים (ברכות ה,א). אולי אפשר גם שנאמר על הזכות לגאולה ממצרים: 'ובזכות שלשה דברים יצאו בני ישראל ממצרים: לא החליפו לשונם, ולא הלשינו איש רעהו, ובייחוד השם' (פרקי דר”א מח). הרד”ל מקשה שבנ”י עבדו ע”ז במצרים אז איך אפשר לומר ששמרו על 'ייחוד השם'? ולכן מתקן שצ”ל 'בייחוס השם', שלא שינו את שמם; אולם נראה שאפשר גם בלי לשנות את הגרסה, ולומר שהכוונה על ייחוד השם שלהם, שלא שינו את שמם לשמות מצרים; ואולי אפילו זה עצמו קשור עם ייחוד ה', שאין הכוונה שלא עבדו ע”ז, אלא שלא שינו את שמם כדי להראות שהם מיוחסים לבנ”י שייעודנו הוא לייחד את שם ה' בעולם, גם אם כרגע עובדים ע”ז זה לא מהותנו (אמנם במדרשים אחרים נאמרו ארבעה דברים, שמוסיפים גם שלא היו פרוצים בעריות [ויק”ר לב,ה], אולם אולי הפרקי דר”א כולל את אי הפריצות יחד עם יחוד שמם, שהם שייכים לבנ”י ולא למצרים, ולכן זה כולל שלא היו פרוצים בערוה עם המצרים). דברים אלו היו זכות לגאולה שתקנו את הפגמים: לא שינו את לשונם, שזהו שהשאירו אותו בלשוה”ק שזהו שפת הקב"ה והתורה, שזהו רמז לחיבורנו לתורה, שבזה תוקן הפגם של השימוש בת"ח לעבודות מלך. לא הלשינו זה מראה ששמרו על דיבורם נקי, שבזה תיקון לדיבור של אברהם שהפריז על מידות ה'. שלא שינו שמם שמראה שהם חלק מבנ"י, בזה תיקנו את הריחוק מבנ"י – שאברהם לא הכניס את השבויים תחת כנפי השכינה. אולי גם מכות מצרים מתחלקות לשלושה סדרים: 'דצ"כ עד"ש באח"ב'. כל סדר מרמז על אחד מיסודות האמונה: דצ"כ – מציאות ה'. עד"ש – השגחתו בעולם. באח"ב – כוחו הבלתי מוגבל (ראה ב'לזמן הזה', ניסן, 'דצ"כ עד"ש באח"ב', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). המכות באו כחלק מיציאת בנ"י ממצרים, לכן נראה שהם מרמזים כנגד התיקון של הפגם שהביא לגלות, שעכשיו תוקן ולכן כנגדו מראה לעולם אמונה בה'. כנגד שאברהם לא קירב את השבויים לשכינה, זהו הסדר הראשון שהראה על מציאות ה', שכך היה אברהם צריך להכניסם תחת כנפי השכינה – שיאמינו בה'. כנגד שהשתמש בת"ח לעבודות, זהו הסדר השני שהראה על השגחת ה', כעין שה' רואה ומשגיח על הנעשה בעולם (ומצווה), ולא התיר שישתמשו בת"ח לעבודות מלך. כנגד שאברהם הפריז על מידותיו של הקב"ה, זהו הסדר השלישי שמראה על היכולת הבלתי מוגבלת של ה', שזה כעין כנגד שאברהם הרהר על מידות ה', במקום להיות בטוח שה' הוא בעל היכולת ולכן אם אמר ודאי שיביא לנו את הארץ ואין מה להרהר על כך בכלל.