"את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים ולא יראו פני ריקם" (שמות כג,טו). "את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות אשר צויתך למועד חדש האביב כי בחדש האביב יצאת ממצרים" (שמות לד,יח). 'כבר ביארתי זה בכמה מקומות, שעניין החפזון היה הצלה גדולה לישראל אשר נשתקעו בקליפות במ"ט פנים טמא, ואילו לא הוציא הקב"ה ברגע זו ממש אז היו נשקעים לגמרי, יורדין ולא יעלו ח"ו, והרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים. על כן חיפז הקב"ה שלא יחמיץ לגמרי' (השל"ה, הגדה של פסח). אם בנ"י היו נשארים עוד מעט זמן במצרים היו שוקעים בשער ה-נ' שבטומאה ולא היו יוצאים יותר, כיון שהיו מתבוללים לגמרי ולא היה יותר את מי להוציא ממצרים (מעין אותם ארבע חמישיות שמתו במצרים במכת חושך כי לא רצו ללכת אחר ה'), שזהו שאומרים בהגדה: 'עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנו ה' אלקינו מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם', שלא היו יותר יוצאים לעולם (ראה 'לזמן הזה', 'למשמעותו של איסור חמץ', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). נראה שרמזה לזה התורה בסמיכות הפס', שבסמוך (שני פס' קודם) לפס' הראשון נאמר: "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך" (שם כג,יג), כרמז שאכילת המצות מרמזת על כך שאיננו עובדים לע"ז, שאילו לא היה ה' מוציאנו מהר ממצרים כעין מצה שלא מתעכבת לתפיחה, הינו נדבקים לגמרי בע"ז של מצרים ולא הינו יוצאים יותר, וממילא לא היה חג פסח. ה' הוציאנו כדי שנלך אחריו (ולכן לא היה שייך להוציא אילו היו שוקעים בשער החמישים, שאז לא היו יותר הולכים אחר ה'), וזהו רמז בפס' על הקשר בין ניתוק מע"ז והליכה אחר ה': 'ד"א: "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו" – ללמדך ששקולה ע"א כנגד כל המצות כולן, והנזהר בה כשומר את כולן' (רש"י). גם בפס' השני נרמז שנאמר קודם: “ולקחת מבנתיו לבניך וזנו בנתיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן. אלהי מסכה לא תעשה לך" (שם לד,טו-יז), כרמז שהמצות מרמזות על זריזות, שאילו התעכבנו במצרים הינו שוקעים בע"ז שלהם, שזהו שנאמר על חיבור ליושבי הארץ שעובדים ע"ז, כעין רמז שכך במצרים התחברו למצרים והיו שקועים בעקבות כך במ"ט שערי טומאה. רמז לקירבה לחידלון שיכולנו להגיע במצרים (שלכן ה' מיהר להוציאנו) נרמז כידוע בהבדל שבין 'חמץ' ו'מצה' שבשניהם האותיות מ,צ, וההבדל הוא בין האות ה' לאות ח' שהם דומות שיש הבדל ביניהם בנקודה אחת שהופכת את ה-ה' ל-ח'. נראה שזה מרמז שה' מיהר להוציאנו כיון שאנו מיועדים לגלות את שמו בעולם, שזה בשל היותנו צאצאי האבות (וכן ה' הבטיח לאבות שיוציאנו), לכן ההבדל בגימטריה ביניהם הוא 3, רמז לשלושת האבות, כרמז שזה מה שעמד כדי להצילנו ממצרים מהר כדי שלא ניפול ונשקע לגמרי בטומאת מצרים. לכן גם נרמז במצות על המצוות: '"ושמרתם את המצות", ר' יאשיה אומר: אל תקרא כן, אלא ושמרתם את המצות. כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד' (מכילתא; שמות יב,יז), שזהו הסיבה שה' מיהר להוציאנו, כדי שלא נשקע בטומאת מצרים אלא נצא ונקבל מצוותיו. אולי זה רמוז במילה "מצות", אותיות 'מ,צו,ת' שמראש ה' אמר שבנ"י יהיו במצרים ת' שנים ("ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" [בראשית טו,יג]); אלא שאם הינו נשארים שם עוד זמן הינו שוקעים בטומאה וכך הינו הולכים לגמרי אחרי הע"ז במקום אחר ה', שזה נרמז ב'צו' לשון ציווי כעין הנאמר: “כי צו לצו צו לצו" (ישעיהו כח,י); '"כי צו לצו צו לצו" – נביא מצוה להם מאת הקב"ה, והם יש להם צו של עכו"ם כנגד צו זה, וחוזר הנביא ומוכיחם. והם תמיד אומרים: יש לנו צו לצו, שלנו חשוב משלך' (רש"י). וה' הרי רצה להוציא את בנ"י בשביל מתן תורה, שנלך אחריו, שזהו 'מ' כרמז לזמן מתן תורה (40 יום). לכן היה צריך ה' לשנות את הגזרה של ת' שנות עבדות (ע"י שיחשב מהולדת יצחק, או שיחשב כפול בשנים) ולהוציאנו מהר ממצרים. אולי גם "מצות" בא"ת ב"ש זה 'יהפא', שבגימטריה זהו 'צו', שה' מיהר להוציאנו כדי שנוכל ללכת אחר צו ה' (המצוות) המתגלה בתורה.אולי 'מצות' (536) גימטריה: 'נ, נר, הויה, רדו'; רמז שאם היו מגיעים לשער ה-'נ' הינו שוקעים בטומאת מצרים עד כדי שהיה נכבה גילוי הנשמה שקשורה לה', שהיא 'נר ה' (הויה)' – "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז), לכן ה' הוציאנו מיד ב'רד"ו' שנים ולא היה אפשר להתעכב כלל. החמץ מרמז על יצה"ר (ברכות יז,א), בפשטות התפיחה מראה כעין גאוה, שמרומם את עצמו בגאוותו; אולם גם התפיחה נעשית ע"י שמחמיץ, כעין רמז ללב רע של אדם שמחמיץ ליבו בשל קנאה וכדו', ולב טוב הוא הכי חשוב בדרך הישר באדם, כמו שאמר ר"א והסכים אתו ריב"ז (אבות ב,ט), וזה משום: 'לב טוב – לפי שהלב הוא המניע לכל שאר הכוחות והוא המקור שממנו נובעים כל הפעולות' (ברטנורא). לכן המצה שלא מחמיצה מרמזת על הישרות של האדם בכל כוחותיו, שהישרות השלמה היא דווקא בהליכה אחר ה', בדרך בה התורה מדריכה אותנו; וזה היה יכול להיות רק ע"י שמיהרנו לצאת ממצרים, שאחרת הינו שוקעים ולא הינו יכולים יותר לתקן את דרכנו לה'. אולי בדרך הטבע העיסה מחמיצה, ולכן אי ההחמצה זהו שינוי מהטבע, ולכן זה כעין מרמז על השמים; וכן עיסה תופחת ועולה, ולכן אי ההחמצה כרמז כמו מלאך שאינו עולה מדרגה לדרגה אלא עומד במקומו. שזהו רמז במצה שהיא כעין מזון המלאכים או כעין מאכל ממדור המלאכים (ראה 'מועדי ישראל', 'שלוש שיטות להבנת קדושת המצה', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). זהו יעודם של ישראל להיות כעין מלאכים המשמשים את ה', אבל בעולם, שיש כאן מעלת 'מהלכים', ואנו מקדשים את כל העולם לה'. שלזה יצאנו ממצרים, אבל אילו הינו נשארים עוד מעט זמן כבר הינו נופלים ונטמאים ולא יוצאים עוד; לכן ה' עשה לנו כעין דומה קצת למלאכים שלא זזים ממקומם, שכך גם כעין לא נתן לנו לזוז וליפול לשער החמישים, אלא מיד הוציאנו; ומאז עלינו בדרגות הקדושה עד היותנו שליחי ה' בעולם, כעין מלאך שהוא שליח ה'.