'הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין' (הגדה של פסח). במשפטים האלו שאנו אומרים יש בעיה: אם אנו לא בא"י אז מה שייך להזמין לקרבן פסח? מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א מביא (ב'לזמן הזה', ניסן, 'הא לחמא עניא') את הסבר המלבי"ם ואת הרב זצ"ל. המלבי"ם מסביר שזה זכר למה שהיו אומרים פעם: 'המאמר הזה נתקן בימי גלות בבל בלשון ארמית המדוברת אז בין העם למען יבינו כלם. בשגם הוא מאמר הכרזי שהכריזו בימי ערבי פסחים, בעוד היום גדול, שישמעו העניים ויבואו לסעוד אצלם. וכרוזא קרא בחיל: “כל דכפין ייתי ויכול, השתא הכא לשנה באה בארעא דישראל”. ולמען לא יהיה לעניים בושת פנים, השכילו אל דל להקדים בראש הכרוז: “הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", שעשו שם הפסח ואכלו מצות ונצטוו אז לדורות … ומאז מצווים ועומדים אנחנו לאכול מצה בלילה הזה, על כן: “כל דכפין ייתי ויכול". וכאילו קול הקורא הוא למטרה אחרת לקרוא האנשים בגלל קיום מצות עשה דאכילת מצה, ולא בשביל העניות וחרפת רעב, ולא יבושו העניים לבוא ופניהם לא יחפרו. ואחרי כן, כששבו רבים מן הגולה לארץ, ובנו הבית, והקריבו פסחים, נהגו גם כן להכריז "כל דכפין ייתי וייכול", כי אין הפסח נאכל אלא על השובע, והוסיפו עוד "כל דצריך" לפסח "ייתי ויפסח", למנות עצמו על הפסח. ובהיותם כבר על אדמתם בא"י, לא היה עוד מקום לקרוא "השתא הכא לשנה הבאה בא"י", ושינו הנוסחא לפי המקום והזמן ואמרו "השתא עבדי" תחת שיעבוד עול מלכי פרס ויוון, “לשנה הבאה בני חורין". ונתקבל אצלנו המאמר הזה מורכב משתי הנוסחאות של בני בבל ובני א"י, לזיכרון עולם לאמרו גם כן קודם ההגדה כמו בעת היווסדו לפני הפסח ולפני סדר השולחן' (הגדה של פסח, מלבי"ם). הרב זצ"ל מסביר שזה מבטא את מהות ישראל, שרוצים להיטיב גשמית ורוחנית, ולכן מיד כשמשתחררים מהעצירה זה יוצא מפינו: 'הקו היסודי המבדיל בין ישראל לעמים הוא אור החסד, שזהו אורו הראשון של אברהם אבינו עליו השלום. שממנו מופיעים קרני אורה רבים לפרטיהם, ההולכים ומתפזרים על פני כל מרחב החיים, לסמנם בצביון מיוחד, הצביון והסגנון העברי המיוחד, המופיע מאור תורת חיים ואהבת חסד. עולם האלילות והכפירה אינם יודעים כי אם את עצמם, את הנאתם הגסה החומרית, ואפילו ההנאות הרוחניות הינן רק משרתים להם. ומה שהוא שפל יותר ומכוער יותר, ויותר מתלכד במסגר הצר של העצמיות הפרטית, הוא יותר יסודי אצלם, מה שאין כן חלק יעקב. אהבת הטוב נובע אצלנו לא משום עניין צדדי, אלא לעצם טבע הויית נשמתנו הוא לחשוק בטוב האלקי, הטוב לכל. על כן, ההרגשה הפנימית הראשונה, תיכף כשיוסר הכח המכריח שמונע את החופש ואת הסגולה העצמית לצאת לאור, הוא החפץ להסיר כל צער וכל מחסור. כל דכפין ייתי וייכול, לא יושלח לו בפנים זועפות, ולא יותן לו בתכסיס של בוז ומשטמה, שלא יראה את פני הגאה שהוא משפיע עליו חסדו, שכל אלה הנימוסים הנם תוצאות הדעה ההולכת מנגד לטבע קדושתם של ישראל, המכרת את ההטבה לכח עצמי במציאות. כי אם "כל דכפין ייתי וייכול" עם כל החבורה יחד בשמחתה ובכבודה. זאת היא הנטיה הטבעית לישראל, שהיא פועלת מיד בהסרת כח הלחץ, כח אדונים זרים, שמונע מהתהלך ברחבה לפי עצמיות תכונת הטוב הפנימי … "כל דכפין ייתי וייכול" - אבל לא בזה לבדו ימצא את משאלו, לא במילוי הרעבון של הרעב החומרי כי אם בתכסיס שימצא את מצבו הרוחני הפנימי ערוך ומסודר מלא וגדוש לפניו, “כל דצריך ייתי ויפסח" – לכל חוקותיו וצרכיו הרבים והענפים, המיוסדים כולם על יסוד רוממות קדושה ורוחניות אדירה למעלה למעלה' וכו' (עולת ראיה - הגדה של פסח). אמנם היו שהסבירו ש"ייתי ויפסח" אין הכוונה לקרבן פסח, אלא לצרכי פסח: 'ויש מפרשים שכונת זה המאמר שאנו צריכין לומר "כל דכפין ייתי וייכול" פי׳ מי שאין לו מה יאכל יבא אצלי. ”וכל מאן דצריך" כלומר מי שצריך כרפס וחרוסת ומרור ויין לארבע כוסות יקח ממני. "ויפסח" פירוש יקח צרכי הפסח, שכן ראוי לעשות למי שהיכולת בידו' (כל בו). [וכן מסביר בדומה האבודרהם: ' … "כל דצריך ייתי ויפסח", פירוש: שאפשר שיש לאדם פת אורז ופת דוחן ואינו רעב שהרי יש לו מה יאכל, ואין לו מצה של מצוה ולא צרכי הפסח כגון חרוסת ומרור ויין לארבעה כוסות, לכך אומר "כל דצריך ייתי ויפסח", כלומר יבא ויעשה סדר הפסח']. מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מסביר (ע"פ הרמב"ן; ב'מועדי ישראל', 'ארבע פנים להגדה') שמה שאנו אומרים זה 'שחזור של סדר פסח הראשון במצרים' (שם מביא זאת כדי להסביר כיצד אפשר לפתוח כמו שהביא בהגדה הצה"לית [של פעם, כיום שינו זאת] 'אתמול היינו עבדים והיום בני חורים', כמופיע בהגדה מהגניזה הקהירית ובנוסח קהילת ג'רבה, שזה מאוד מתאים לומר זאת כיום. אלא שקשה שזה סותר את הנאמר ב'הא לחמא עניא', שאומרים שהיום אנו עבדים ושנה הבאה בני חורין; ולכן מסביר שהפתיחה שהביא זה המציאות ההווית, ואילו הנאמר בהא לחמא עניא שכיום אנו עבדים ובגלות, זה שחזור של מה שהם אמרו ולא נאמר כמציאות העכשוית). לפי דבריו מובן איך אומרים שיבואו לעשות קרבן פסח וזה בגלות, כיון שכך באמת היה במצרים, הם היו בגלות מצרים ועשו את הפסח. אולי אפשר שמה שאומרים שיבוא ויפסח הכוונה לגילוי של קרבן פסח, שזהו האפיקומן שהוא כנגד קרבן פסח, שאומרים לעניים שיבואו לאכול סעודת החג וגם לאכול אפיקומן שהוא כנגד הפסח, ולכן כמו שהפסח היה נעשה בחבורה, כך גם עכשיו אנו מזמינים אותו שיראה כעין בחבורה שמצטרפים לקרבן פסח, שבכך נעשה חשיבות גדולה יותר בגילוי שכנגד קרבן פסח. שאנו אומרים זאת כדי לעודד ולהקל על העני את הבושה שבא ומצרף לאחרים כדי לאכול (ולכן כאן נאמר “דצריך”, שצריך לבא לאכול כדי לקיים את המצווה המוטלת עליו לאכול אפיקומן). אולי באמירה הזאת שבה פותחים את ההגדה זה כעין גילוי על כלל המגיד שבהגדה, שהוא מבוסס על: 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח. מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. ושמואל אמר: עבדים היינו' (פסחים קטז,א). ושני הדברים חשובים להיאמר בליל הסדר (כמו שמביא מרן גדול הדור הגר"ח דרוקמן זצוק"ל זיע"א [שם, 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'] את הריטב"א והיר'), כמו שאומר הריטב"א ששניהם מסכימים שיש לומר את שני הדברים: 'ומסתבר שלא נחלקו אלא באיזה מתחילין' וכו'. וכן משמע מהנוסח שביר': 'רב אמר: מתחילה צריך להתחיל "בעבר הנהר"' וכו' (יר' פסחים י,ה) [כמו"כ העמיד מרן פאר הדור הגר"ש גורן זצוק"ל זיע"א שע"פ רב נטוראי גאון גם לשיטת רב צריך לומר 'עבדים היינו', שלכן הוא תקף כ"ך את הנוסח שלא היו אומרים זאת (ראה 'מועדי ישראל', 'ההגדה של פסח, כתיבתה ועריכתה')]. אולי לכן מדגישים את מה שאמרו במצרים (או שאומרים כנגד ימנו שיבואו לאכול ולקיים את המצוות של פסח, או שאומרים את כל הנוסחים שנאמרו בדורות [כמלבי”ם], כי יש בזה גם גילוי עקרוני) כדי להדגיש ולומר שיש כאן גילוי של שחרור מעבדות ומגילוי ע"ז בנו. לכן אומרים שאנו עכשיו עבדים ושנה הבאה נהיה במעמד של בני חורין, שזהו הגאולה הפיזית מעבדות, שבקרוב אנו נצא מעבדות מצרים (או עבדות אחרת כעין שיצאנו מעבדות מצרים); וכן עכשיו כאן ושנה הבאה נהיה בא"י, שזה לאחר מתן תורה וכניסה לארץ לקיום התורה בשלמות, שעיקר התורה זה בא"י (ספרי, "עקב" מג), שזהו ניתוק מהע"ז, שהתורה והע”ז הפכים: 'חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה' (חולין ה,א); וזה גם מתגלה בגילוי של א"י מול הגלות, שהדר בחו”ל כאילו עובד ע”ז: 'כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: (שמואל א כו, יט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (כתובות קי,ב). שזהו פתיחה כרמז לכלל המגיד שמתגלה גם במעשים שלנו שאנו מראים עצמנו כאילו יצאנו ממצרים, גשמית ורוחנית, כמו שמיד נספר. לכן גם פותחים שיבואו לאכול ולעשות את הפסח, שלעבד אין רכוש משלו, ולכן בהזמנה של מי שאין לו מתגלה העבדות הקיימת עכשיו, ואנו מזמינים לאכול שנראה בזה כאדם חשוב שלכן דואגים לו (ולא כעבד שלא אכפת לאף אחד מה עובר עליו); וכן אומרים לעשות את הפסח שזה היה גילוי של התנגדות לע"ז – ששחטו ואכלו את הע"ז של מצרים. שזהו הבסיס של ליל הסדר, להראות כמו ביציאת מצרים ובגילוי של יציאה מעבדות פיזית ורוחנית. אולי גם מה שאנו מזמינים לאכול יש בזה משום גילוי התרחקות מעבדות, שעבד בשל מצבו דואג רק לעצמו, ולכן בדאגה לאחר אנו מראים שאנחנו משתחררים עכשיו מגילוי העבד שבנו, וכן יש בזה גילוי של התרחקות מע"ז: 'ותני רבי חייא בר רב מדיפתי: רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא (דברים טו, ט) "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" וגו', וכתיב התם (דברים יג, יד) "יצאו אנשים בני בליעל", מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים' (כתובות סח,א). לכן באי העלמת עין מהעניים זהו כביטול לגילוי ע"ז בנו; ועל זה מוסיפים שיבואו לאכול את הפסח כדי להדגיש את החומרה שבהזמנה לאכילה, להדגיש שיש בזה גילוי של ביטול לע"ז (להדגיש שגם מי שמעלים עין הוא כעובד ע”ז). שכך יוצא שאומרים שהגאולה הפיזית והגאולה הרוחנית קשורים זה בזה, שבשניהם יצאנו לחירות ביציאת מצרים. אולי גם ההתחלה שיבואו לאכול זה כהמשך למצה שבה פתחנו ('הא לחמא עניא'), שבזה אומרים שיבוא לאכול מצה כרמז ליציאה מהגלות, שנגאלנו ממצרים: 'מצה, על שום שנגאלו אבותינו במצרים' (משנה פסחים י,ה). והקריאה לאכול פסח שזהו קרבן לה', ונעשה  במצרים מהע"ז של מצרים, יש בזה להראות שיצאנו מהשעבוד הרוחני, מהדבקות בע"ז של מצרים לעבודת ה'.