פרשת תזריע

צו הבאה

מתוך הספר ותורתך שעשעי 

זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן (יד, א)

כתב הרמב"ן והובא אל הכהן - יאמר שתהיה זאת תורת המצורע ביום שירצה להטהר שיובא אל הכהן כי אין לו טהרה לעולם אלא על פיו.

טהרת המצורע תלויה בפיו של הכהן^[1], ואין למצורע היכן לברוח והגם שכעת 'יכול להסתדר' בלא להגיע לכהן[2] אך מצבו יגרום לו להגיע בעל כורחו בצו לבוא אל הכהן ברצון ואף שלא ברצון, בבחינת אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח[3] (תהלים קלט, ז).

ידועה הגמ' ערכין (טו:) שבעלי הלשון הושוו לנחש, אם ישוך הנחש בלא לחש (קהלת י, יא) ואין יתרון לבעל הלשון לעתיד לבא מתקבצות כל החיות ובאות אצל נחש ואומרות ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל אתה מה הנאה יש לך אומר להם וכי מה יתרון לבעל הלשון ואמר ריש לקיש כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים שנאמר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ (תהלים עג, ט). ע"כ.

ובגמ' שם הובאה התרופה למכה, מה תקנתן של מספר לשון הרע אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה שנאמר מרפא לשון עץ חיים (משלי טו, ד) ואין לשון אלא לשון הרע שנאמר חץ שחוט לשונם ואין עץ אלא תורה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה (שם ג, יח).

יוצא שהתרופה של הצרעת נמצאת בידיו של האדם שהרפואה נמצאת בתורה הקדושה, כאשר אדם ספון על התורה והיראה שוכח מלדבר על חסרונות האחר וכל מרצו ושאיפותיו להגדיל את התורה ולהאדירה, דיבור לשון הרע וכו' נובע משעמום וחיפוש אחר האחר להשיג ממנו חסרונות על האחר[4], אך בידי התורה התרופה טעמו וראו.

בתוה"ק (שמות ד) מובא המקרה הראשון של המושג צרעת, משה רבנו פונה להי"ת בטענת קשות כלפי עם ישראל, וכדברי הרמב"ן אותה שעה דבר משה שלא כהוגן הקב"ה אמר לו ושמעו לקולך ולכן הי"ת הראה באותות ומופתים למשה רבנו על כך שדיבר שלא כהוגן כלפי ישראל, ונבאר הדברים

הי"ת מצוה למשה להשליך המטה ארצה, ובהשלכתו נהפך המטה לנחש, משה רבנו נרתע ואז מצווה לאחוז בזנב הנחש ובאחיזתו יהפך הנחש למטה, וכאן צריכים אנו להבין מה הענין באחיזה של הזנב ולא בראש, מדוע שלא יגע בראש הזנב, שהרי נחש זה הוא 'פלא' ואין כאן חשש שיקיש או יזיק חלילה למשה רבנו, מצינו במדרש (פסיקתא זוטא) תירוץ נפלא, דהנחש משים זנבו לתוך אזנו כדי שלא ישמע קול מלחשים שנאמר כמו פתן חרש יאטם אזנו אשר לא ישמע לקול מלחשים (תהלים נח, ה-ו) כך הוא פרעה הרשע לא ישמע אליכם, למען הרבות מופתי (שם יא, ט), ע"כ, באחיזת הזנב מנע משה רבנו את סתימת אזנו של הנחש ובכך ביטל את כוח הארס והנשיכה.

ולכן הי"ת מביא את האות הנוסף למשה רבנו והוא הצרעת, הבא נא ידך בחיקך וכו', והנה ידו מצורעת כשלג (ד, ו) מבארים חז"ל במדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק מ) ולמה הראה למשה בדבר טמא אות פרעה ולא הראהו בדבר טהור אלא מה המצורע טמא ומטמא כך היו פרעה ועמו טמאים ומטמאים את ישראל וחוזר ונטהר אמר לו כך יטהרו ישראל מטומאת המצריים שנאמר ויאמר הבא נא ידך בחיקך.

מטה האלוקים

שתי האותות הללו נבחרו על ידי ה' ללמד את ישראל אמונה ובכך לנטוע בהם את זרעי האמונה שיזכו הם לגאולה, והמטה עצמו נבחר להיות סמל של אמונה כמובא בילקוט שמעוני (קעא) והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון מה תלמוד לומר לקול. אמר ריש לקיש שהיה המטה מדבר לפני ישראל עם משה הייתי במדין ונהפכתי לנחש ואחר כך נעשיתי מטה ואף היא מרימה קולה טהורה הייתי ונטמאתי וחזרתי ונטהרתי וכן במצרים להודיע גדולתו של הקב"ה.

אותו מטה שמודיע גדולת ה' וחלילה אם יהיו בחוסר אמונה אותו מטה ייהפך להיות נחש, מחד שבט ומנגד מוסר, משה רבנו ע"ה בהטחת דברים כלפי ישראל: והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, גרם שיקבל תחילה העונש והוא יהיה המורה דרך לישראל, ובשבט מוסרו שקיבלו יכל לתת לישראל המופתים ולהראות גדולת ה', וזה מזכיר את לשון הזהב בהקדמת הכהן הגדול מאיזמיר רבי אליהו הכהן זי"ע בהקדמתו לספרו שבט מוסר: זה ספר 'שבט מוסר' אשר טפחתי ורביתי לייסר את עצמי ולאחרים כמוני, אולי בהיותי מזכה אחרים עמי, ירחם הקב"ה עלי לקבלני בתשובה שלימה לפניו, ע"כ. משה רבנו כביכול ייסר עצמו ואז יכל לייסר אחרים הם ישראל, הכי קל לדבר כנגד האחר, אך הקשה הוא בהבנת העונש וזה מה שחש משה רבנו במופת המטה-נחש והצרעת.

ועיין במסכת ע"ז (יט:) מכריז רבי אלכסנדרי מאן בעי חיי מאן בעי חיי כנוף ואתו כולי עלמא לגביה אמרי ליה הב לן חיי אמר להו (תהלים לד, יג) מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו' שמא יאמר אדם נצרתי לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה [אלך] ואתגרה בשינה תלמוד לומר סור מרע ועשה טוב אין טוב אלא תורה שנאמר (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו.

וראה בספר חובת השמירה (פ"א לחפץ חיים) המספר לשון הרע, מגדיל עונותיו עד לשמים. וכו' כי כל דיבור ודיבור של לשון הרע הוא עוון בפני עצמו, כמו שכל דיבור של דברי תורה הוא מצווה בפני עצמה. ע"כ

מתפקידו של הכהן לטהר (ובכך לרפא) את הנגע שנקבע על פיו, והפה שאסר הוא הפה שיתיר^[5], וחלילה וחס שאותו כהן ירצה לנקום נקמות מאותו מדבר לשון הרע, שירצה ל'חנכו', תפקידו של הכהן מסתכם בשתי פעולות להתיר או לאסור אך אין מתפקידו ל'חנך' את החוטא, כמובן זה לא מונע מהכהן לתאר זאת במוסר עמוק ונוקב על הידרדרותו של המצורע[6], אם יקבל מוטב ואם לאו, אז לאו, אך למנוע בידים את טהרתו אסור לו.

בהמשך למה שהבאנו מהגמ' בע"ז דלעיל, במדרש יש קצת שוני אך הפרטים דומים על הפסוק זאת תהיה תורת המצורע, מעשה ברוכל אחד, שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי, והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים, אודקין עליה, ר' ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה, שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים וכו' א"ר ינאי: כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה, ולא הייתי יודע, היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו, 'מי האיש החפץ חיים', לפיכך משה מזהיר את ישראל, ואומר להם, 'זאת תהיה תורת המצורע', תורת המוציא שם רע. (ויק"ר טז, ב).

וכאן צריכים אנו לשאול מהי החכמה שאמר הרוכל עד שאמר עליו רבי ינאי שאילולא הוא לא היה מבין משמעות הכתוב. והרי מה שאמר הרוכל כתוב בפסוק ואנו אומרים אותו כל יום. וכי ר' ינאי לא ידע את הפסוק, ועוד יש לשאול מה הקושי בפסוק שרבי ינאי לא הבינו בלי הרוכל. שהרי חז"ל הפליגו מאד שכל המדבר לשון הרע עונשו שהוא לוקה בצרעת.

הנה בא הרוכל ואמר: מאן בעי סם חיי, היינו מי רוצה להיות בריא בגופו ונפשו שלא ילקה בהם בצרעת, שכן מצורע חשוב כמת. וכשנודע לרבי ינאי שיש צרעת בנפש כמו בגוף נתיישבו לו הקושיות שהיו לו, ואמר: עכשיו אני מבין משמעות הדברים שאמר שלמה המלך ע"ה: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. כי מצרות הוא כמו צרעת, ואמר נפשו מכאן מוכח שיש צרעת בנפש כמו בגוף. וזה שאמר כתוב בפירוש צרעת הנפש ולא נקט צרעת הגוף, מפני שחמורה צרעת הנפש מצרעת הגוף כפי שהראנו למעלה ועוד מאחר שהנפש טמאה בצרעת אין תפילתו מתקבלת עד שיכנע ויחזור בתשובה. ולכן אומר הכתוב: ביום טהרתו והובא אל הכהן, היינו ביום שיטהר מעון לשון הרע ויחזור בתשובה, אז יובא אל הכהן רמז להקב"ה ותפילתו תתקבל. ותרופתו של המספר לשון הרע שיעמול בתורה אחרי שיחזור בתשובה.

יוצא שהצרעת משמשת כ'סמינר' לבעלי הלשון, וראה בכלי יקר שביאר שהצרעת מכריחתו שבעל כרחו שלא בטובתו יובא אל הכהן לבקש ממנו רפואה לדעת מוסר השכל. כי אילו הלך מתחילה מרצונו לבקש תורה משפתי כהן ולהיות מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום ושלא לשלח מדנים בין אחים בשוט לשונו, אז לא היה בא לידי צרעת זו. ומאחר שלא עשה זה מרצונו בהיותו בריא, הנה עכשיו ׳והובא אל הכהן׳ בעל כרחו לבקש ממנו דרך התשובה.